בכל פעם שמתרחשת זוועה כמו הרצח הכפול וניסיון ההתאבדות בערד ביום ו' האחרון, והמקרים הדומים שאירעו אחריו, אנו שואלים את עצמנו – איך זה קורה? מה גורם לאנשים לרצוח את האנשים הקרובים להם ביותר? יש גם ניסיונות מובנים לחפש אשמים. הקולות הבוקעים אחרי זוועות מהסוג הזה מתפלגים, כך אני מתרשם, לארבעה זרמים: יש הנוטים להאשים את ''הגברים'' באשר הם גברים, יש המאשימים מגזר אתני או עדה מסויימת (במקרה זה – ''הרוסים''), יש המאשימים את המשטרה שלא נוקטת יד מספיק קשה נגד מי שנחשד בהתנהגות אלימה, ואחרים טוענים כי זו ''מכת מדינה'' וכי המדינה גם אשמה בה.

את הטענה האחרונה הכי קל להפריך. עם כל הדרמה שמלווה את האירועים האלה, האמת היא שרצח בני זוג הוא תופעה נדירה בחברה שלנו. בחינת הנתונים המופיעים באתר הארגון הפמיניסטי ל.א., העוקב אחר תופעת הרציחות במשפחה, מעלה כי מדי שנה נרצחים במדינת ישראל כ-‏15 בני אדם ע''י בן זוג. 15 מקרים מתוך אוכלוסייה של כ-‏4,000,000 בוגרים הם פחות מאלפית של אחוז. במונחים סטטיסטיים, זו קבוצה קטנטנה שאינה מייצגת תופעה רחבה ואי אפשר ללמוד ממנה דבר על כלל הציבור. מן הראוי גם לציין שמחקר השוואתי שנערך באחרונה באוניברסיטת הארווארד מיקם את ישראל במקום האחרון ברצח נשים, מתוך 25 מדינות שנבדקו. אפילו בעיר גדולה כמו תל אביב יש יותר שנים בלי אף מקרה של רצח ע''י בן זוג מאשר שנים שמתרחש בהן רצח כזה. בניו יורק, בברלין ובטוקיו זה לא ככה.

באשר לטענות העדתיות: אמנם נכון שרציחות מהסוג הזה מתרחשות בדרך כלל באוכלוסיות שמיקומן בסולם הסוציואקונומי אינו גבוה. בשנת 2001, למשל, עשרה מתוך 15 מקרים של רצח אשה ע''י בן זוג (בהווה או בעבר) המתועדים באתר ל.א אירעו במשפחות עולים או בקרב בני מיעוטים. השמות בארבעה מהמקרים הם שמות אתיופיים, בארבעה מקרים אחרים הם רוסיים, ובשני מקרים השמות הם ערביים. מקרה נוסף אירע בבית אבות, והרוצח היה בן 90.

אבל לא יהיה זה מוצדק להשחיר את פניהן של האוכלוסיות האלה. צריך לקחת בחשבון שבחברות אחרות, המעמד היחסי של המינים אינו כמו אצלנו. אנחנו יכולים לראות בהתנהגות דומיננטית של בעל אתיופי או ערבי דבר מגונה שצריך לתקן אותו, אבל זה לא אומר שהבעל יראה את זה ככה, וזה לא אומר שהסביבה החברתית שהוא חי בה תקבל זאת. לא תמיד נכון לכפות על אוכלוסיה אחרת נורמות הזרות לה, ולא תמיד זה חכם.

גם הטענות נגד המשטרה אינן בהכרח מוצדקות. נכון שאילו צו ההרחקה שהוצא לרוצח מערד עדיין היה בתוקף ביום ו' האחרון, ואילו כיבד אותו, הוא לא היה יכול לרצוח את אשתו ובנו. מצד שני, ייתכן גם שדווקא הרחקתו מביתו והכנסת המשטרה לחיי המשפחה שלו היתה הקש ששבר אותו, ההשפלה שהוא לא יכול היה לעמוד בה ושדחפה אותו למעשהו המוטרף. בהחלט ייתכן שבמקרים מסויימים, חכם יותר להימנע מהפעלת צווי הרחקה ומעצר. הרי אי אפשר להכניס למאסר עולם כל אדם שיש נגדו תלונה על אלימות.

באשר לטענה כי ''הגברים'' אשמים: אמנם נכון, במרבית מקרי רצח בני הזוג המתועדים בעיתונות זהו הגבר שרוצח את האשה, אך יש מדי שנה לפחות מקרה או שניים של רצח גבר ע''י אשה, כולל מקרים קשים של רצח סדיסטי. כדאי גם לזכור שהמקרים המתועדים בעתונות הם בדרך כלל המקרים הברורים של רצח פרונטלי. לא נדרשת מלאכת בילוש מסובכת בכדי לפענח מה קרה בערד ביום ו' האחרון. הרציחות הדרמטיות האלה כמעט תמיד מתרחשות במה שנראה כפרץ של טירוף, ובמקרים רבים הן מלוות בהתאבדות (שבעה מתוך 15 המקרים המתועדים ב-‏2001, לדוגמה, לוו בהתאבדות). בהחלט ייתכן שהגברים ''מובילים'' ברצח פרונטלי – ככלות הכל, הם ניחנו בדרך כלל בכוח פיזי רב יותר מנשותיהם – אבל נשים ''מוצלחות'' יותר ברציחות המבוצעות בשקט ובעורמה, באמצעות מאהב, רוצח שכיר, רעל או אמצעים אחרים, שלא תמיד מפוענחות ולא בהכרח ניכנסות לסטטיסטיקה של ל.א.. קיימת גם אפשרות שברציחות, כמו בהתאבדויות – נשים מנסות לא פחות מגברים, אבל לגברים יש פשוט אחוזי ''הצלחה'' יותר גדולים.

קיים גם גורם נוסף שאי אפשר להתעלם ממנו: כאשר בני זוג מסתכסכים ואהבתם הופכת לשינאה, הם מבקשים לפגוע זה בזו. במצב המשפטי והחברתי הקיים, לאשה בישראל יש דרכים רבות לפגוע בבעלה מבלי לעבור על החוק, ומכל מקום מבלי להסתבך. תלונה אחת במשטרה, נכונה או לא נכונה, והבעל עלול למצוא את עצמו מורחק מביתו, ופעמים רבות גם מושלך למעצר. הסטטיסטיקות גם מראות כי בשנים האחרונות מוגש כתב אישום על כל תלונה שכזו כמעט, למרות שמומחי משטרה מעריכים בפירסומים רשמיים כי לפחות 50% מהתלונות האלה שקריות. בית המשפט לענייני משפחה מוטה כיום באופן גלוי וברור לטובת הנשים, ואשה המעוניינת בכך יכולה לנשל את בעלה מרכושו ולהרחיקו מילדיו בקלות יחסית. אלה פגיעות קשות ביותר בכבודו של אדם ובחירותו. לגברים אין אופציות להשתמש בכלים האלה במאבקים עם נשותיהם, ויש מי שיטען כי אין להם אופציות חוקיות בכלל.

שיהיה ברור: אנחנו חייבים לעשות הכל בכדי למנוע את הרצח הבא. לא רק המשטרה, מערכות המשפט והרווחה, אלא גם הכנסת, העיתונות והציבור צריכים לחשוב איך ניתן למנוע את המקרים הנדירים (אך איומים) האלה. הסטטיסטיקה צריכה לרדת מ-‏15 מקרים לשנה לאפס מקרים בשנה. אבל צריך לחשוב בראש צלול, ובלי סטריאוטיפים.

---