פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
מצרים - דוגמא רעה לשלום
חֲמוֹר כָּחֹל לָבָן / אריה פרלמן (שבת, 13/03/2004 שעה 19:27)


מצרים – דוגמא רעה לשלום

אריה פרלמן

(לרגל ''חגיגות'' 25 שנה לחוזה ה''שלום'' עם מצרים).




לכנות את יחסי ישראל-מצרים בשם ''שלום'', זהו אבסורד כמו לכנות את צפון-קוריאה ''דמוקרטיה''. הרי עצם העובדה שקיים מסמך ישראלי-מצרי שעליו מתנוססת הכותרת ''חוזה שלום'', אינו אומר דבר, כיוון שגם על חוקת צפון-קוריאה, או סוריה, מתנוססת הכותרת: ''דמוקרטיה''...

המילכוד מצוי בכך, שמצד אחד הליכוד נוהג להתפאר על שהוא הביא ''שלום'' לישראל, ואילו השמאל בוודאי לא יגיד מילה רעה על מצרים, שמא ייחשד חלילה בחתירה תחת השלום.

לכן, נוצר מצב מוזר, שבו כמעט כל הדוברים, כולל אנשי ימין מובהקים, מתעקשים להיצמד למונח ''שלום''. אמנם הם מצמידים לו שלל חרפות וגידופים: ''שלום קר, קפוא, מגעיל, דוחה...'' אבל עדיין: ''שלום''.

האמת הפשוטה והמרה היא, שבין ישראל למצרים קיימת מלחמה קרה וזאת במקרה הטוב. לכולנו זכורה לרע המלחמה הקרה בין ארצות-הברית לברית-המועצות, וכך כונו היחסים ביניהן – למרות קיומם של יחסים דיפלומטיים ואף הסכמים הדדיים. להלן טבלה קצרה שתציג את ההשוואה לאזורנו:

ברית-המועצותארצות-הבריתמצריםישראל
משטר רודנימשטר דמוקרטימשטר רודנימשטר דמוקרטי
תעמולה עויינת וחינוך לשנאה נגד ה''מערב האימפריאליסטי הרקוב''תקשורת חופשית וחינוך פתוח המבוסס על ערכי החירות וזכויות הפרטתעמולה עויינת וחינוך לשנאה נגד ה''אוייב הציוני האימפריאליסטי''תקשורת חופשית וחינוך פתוח המבוסס על ערכי החירות וזכויות הפרט
בניית צבא אדיר וחתרנות קומוניסטית במדינות המערבבניית כוח הגנתי במסגרת נאט''ו כתגובה לאיום הקומוניסטיבניית צבא אדיר וחתרנות באמצעות אש''ף נגד ישראלבניית כוח הגנתי במסגרת צה''ל כתגובה לאיום הערבי
איסור על תיירות למערב, אלא תחת פיקוח הדוקחופש תנועה מלא לאזרחי המדינה כנהוג במדינות דמוקרטיותלחץ משירותי הביטחון וחרם חברתי על מי שמעז לבקר במדינת ה''אוייב הציוני''חופש תנועה מלא לאזרחי המדינה כנהוג במדינות דמוקרטיות
יריבות קשה בזירה הדיפלומטיתפעילות מצרית מתמדת להוקעת ישראל בעולם
יחסים דיפלומטיים מלאים והסכמים הדדייםיחסים דיפלומטיים מלאים וחוזה שלום


טבלה זו מראה בבירור, שאם ישנם הבדלים כלשהם בין יחסי ברית-המועצות – ארצות-הברית, לבין יחסי ישראל-מצרים, הרי שהם לרעה, ואם כבר רוצים אנו לערוך הקבלה מדוייקת יותר, ראוי יהיה לכנות את יחסי ישראל-מצרים בשם ''מלחמה פושרת''.

הסיבה להעדר נורמליזציה

גם האופטימיסטים המושבעים שבינינו, מודים שהיחסים עם מצרים הם 'קרים'. לכך ישנם שני הסברים נפוצים: האחד הוא כי לא ניתן להפוך מידידים לאוייבים בן-לילה – גם לא לאחר 25 שנה, וכי דרוש זמן עד שפצעי מלחמות-העבר יגלידו. ההסבר השני מסתמך על קיומן של בעיות ביחסינו עם העולם הערבי בכלל, ועם מצרים בפרט, המקשות על קיום הנורמליזציה כפי שהיינו מצפים.

הסברים אלה נשמעים הגיוניים למדי, אלא שלרוע המזל - הם אינם נכונים.

א. דרוש זמן.

ייתכן שלציבור הרחב דרוש זמן על-מנת לעכל שינויים, אך אין הדבר נכון לגבי הממשל. כאשר הממשל המצרי מחייב כל תייר שיוצא לישראל באישור מיוחד מטעם שירותי הביטחון – אין מדובר בהתפרצות רגשית שמקורה בעויינות קודמת – אלא במדיניות מחושבת. כאשר במפות הרשמיות מטעם משרד החינוך המצרי הנהוגות בבתי הספר - לא קיימת מדינה בשם ''ישראל'' – אין זה ביטוי ספונטני של שרידי שנאת האתמול, כי אם הוראה מכוונת מגבוה. כאשר הממשל המצרי לא נוקף אצבע על-מנת להפסיק את ההסתה האנטישמית המשתוללת יום-יום בעיתונות המצרית הממלכתית – מזה 20 שנה ויותר - לא ניתן לטעון שמדובר בהתבטאות חריגה של פקיד מצרי, אשר איבד את אחיו במלחמה נגד ישראל, כי אם החלטה מודעת, בפיכחון מלא.

ב. ישנן בעיות בלתי-פתורות, ולכן אין נורמליזציה

סקירה של תולדות היחסים עם מצרים מאז חתימת חוזה השלום, מעידה שלא מדובר בסיבות אמיתיות, כי אם בסדרת תירוצים:

בהתחלה, (מלבד ירח-דבש קצרצר) שמרו המצרים על יחס מסוייג, כיוון שחיכו להשלמת הנסיגה מסיני, באפריל 1982. לאחר תום הנסיגה, ובעקבות פלישת צה''ל ללבנון, החזירו המצרים את השגריר לקהיר. לאחר נסיגת צה''ל לאזור הביטחון בדרום-לבנון, חזר השגריר, וכביכול באותו הרגע אמורים היו היחסים להתחמם. אך, הפעם שלפו המצרים שפן נוסף מהכובע, והוא: בעיית טאבה. הסכסוך על טאבה הסתיים ב-‏1988, לשביעות רצונם המלאה של המצרים, אך אלה סירבו לאפשר את הנורמליזציה, בתואנה שישראל מדכאת את הפלשתינים באינתיפאדה הראשונה. תירוץ זה היה בתוקף עד לכינוסה של ועידת מדריד באוקטובר 1991, כאשר גם מצרים היתה שותפה לועידה וכן לשיחות הרב-צדדיות. מרוב רגשות אהבת ישראל שהציפו את גדות-הנילוס באותה העת, אף נמנעה מצרים (במקום להתנגד) בהצבעה על ביטול החלטת האו''ם ציונות=גזענות, שנערכה בדצמבר 1991. אולם, בכל זאת, לא קיימו המצרים את חלקם בחוזה השלום. והנה, כאשר נחתם הסכם אוסלו בספטמבר 1993, וכל העולם היה אחוז התלהבות מיסטית מ''יונת השלום'' - נפתרו לכאורה כל הבעיות: ישראל נסוגה מסיני; נוכחות צה''ל בדרום-לבנון לא מנעה, כזכור, את שיבת השגריר המצרי לישראל; טאבה נמסרה למצרים; כונסה ועידת מדריד; נחתם הסכם אוסלו לשביעות רצונו של אש''ף. ואולם, אז שלפו המצרים את נשק יום הדין, הלא הוא כוחה הגרעיני של ישראל (על-פי פרסומים זרים, כמובן...). המצרים תבעו בכל תוקף שישראל תחתום על האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני, באמצע 1995, ואילו שמעון פרס, בפרץ בלתי-אופייני של עמידה פטריוטית נחושה – סירב באופן מוחלט.

חודשים ספורים לאחר רצח רבין, עלה בנימין נתניהו לראשות הממשלה. מאז ועד לתקופת ברק, היתה הנורמליזציה בת-ערובה נצחית של ''תהליך השלום''. נתניהו, שהפך מיומו הראשון לשק-החבטות של השמאל הישראלי והממשל האמריקני, לא זכה ליחס טוב יותר ממובארק, וכך נותרו היחסים 'קרים'.

עם כל האמור לעיל, נראה כי אין גבול לאופטימיות האנושית, שכן לאחר נתניהו הגיע אהוד ברק. ברק, ראש מחנה השמאל, מתון שבמתונים, חתם על מזכר שארם-א-שייח' בספטמבר 1999. מה עוד צריך היה להתרחש על-מנת שיתחממו סוף-סוף היחסים עם מצרים?! התסכול, כך מסתבר, כבש אפילו את ממשלת השמאל של ברק:
''המצרים'', הבהיר אתמול גורם מדיני בכיר, ''התנו כל הזמן את חידוש השיחות בחידוש התהליך עם הפלשתינים. כעת, כשהתהליך חודש, הם מדברים על כך שיש להמתין להחייאת התהליך עם סוריה ולבנון. הפעילות המצרית מחבלת בשיחות על המים, הפליטים, הכלכלה, איכות הסביבה ובקרת הנשק''. שר החוץ דוד לוי, כבר הביע את מחאתו על ההתנהגות המצרית. בפגישה שקיים לפני שבועיים עם עמיתו המצרי עמרו מוסא, הבהיר לוי שהעניין הסורי מהווה פתאום תנאי חדש. ''ומה יהיה אחרי שסוריה תצטרף לתהליך השלום,'' תהה לוי, ''איזה תנאי ימציאו לנו אז?1
מאז, מים רבים זרמו בנהר הליטני, וישראל נסוגה מלבנון נסיגה חד-צדדית בחסות ובתיאום עם האו''ם, וברק אף הורה לפוצץ ולהרוס כל מוצב שחלילה אולי נושק יותר מדי לגבול הבינלאומי. הדבר התרחש במאי 2000, כזכור – ואז התכנסה ועידת קמפ-דייויד 2, ביולי אותה שנה. באותה הוועידה, הציע ברק פשרות מרחיקות-לכת, ואף זכה לתמיכתו הפומבית של קלינטון, שהאשים את ערפאת בכישלון הפסגה. והנורמליזציה? הנורמליזציה הנכספת, נשטפה בגלי הדם של מלחמת-אוסלו, שבה פתח אש''ף נגד ישראל בסוף ספטמבר 2000. אמנם, ישראל היא זו שויתרה, והיא זו שהותקפה, אך מדוע שהמצרים יתחשבו בעובדות אלו? די בכך שישנן מהומות, ושוב ישראל ''טובחת'' בפלשתינים ''חפים מפשע''.... לא עמדו לברק לא ויתוריו, לא נסיגותיו, ולא תחנוניו.

וכך, חולפות להן השנים – ונורמליזציה אין. השאלה היא, כמובן: מדוע?!

התשובה לכך נעוצה בסיבות גיאוגרפיות ואסטרטגיות: מצרים רואה את עצמה באופן מסורתי כמנהיגת העולם הערבי בפרט – והמזרח התיכון בכלל. הבעיה היחידה הניצבת בפניה היא ישראל, אשר בעצם קיומה – יוצרת נתק פיזי בין צפון-אפריקה הערבית, לבין שאר המזרח-התיכון, דהיינו סוריה, ירדן, עיראק, וחצי-האי ערב. מאז שנות ה-‏1950 המוקדמות, שאפה מצרים ליצור חיבור גיאוגרפי בינה לבין שאר העולם הערבי, שכן ללא חיבור זה – כל ניסיונותיה לבסס השפעה ארוכת-טווח על העולם הערבי – נידונה לכישלון2. כשל זה הוכח לפחות פעמיים בעבר, כאשר ה''איחוד'' שכפתה מצרים על סוריה התפרק ב-‏1961, ולא ניתן היה למנוע את ההתפרקות באמצעות כוחות מוצנחים, וכן בפלישה הכושלת לתימן בשנות ה-‏1960, שחוסלה סופית עקב ההסתבכות במלחמת ששת-הימים עם ישראל.

תביעה מצרית נושנה זו, הועלתה מיד עם פתיחת המשא-ומתן בין ממשלת בגין לממשל סדאת בסוף שנות ה-‏1970, אך נדחתה – כצפוי - על הסף: קיומו של מפרץ אילת, חיוני לישראל כמוצא היחיד לים סוף ולאפריקה, ועובדה זו עומדת בסתירה סימטרית לתביעת המצרים לרציפות טריטוריאלית עם ירדן ודרכה לחצי-האי ערב.

הערכה אסטרטגית זו, מתאשרת על-ידי חַסְנִין הַייכַּל, מי שהיה מקורבו של נאצר ועורך ''אל-אהראם'', ונחשב לגדול המומחים המדיניים של מצרים:
שאלה: דוד עברי אמר שישראל אינה מרוצה מהסכם השלום עם מצרים, הדומה להפסקת-אש יותר מאשר להתפייסות, וכי עדיין קיימת סכנה של מלחמה עם מצרים. הרמטכ''ל אהוד ברק אמר שישראל צריכה להיות מוכנה למלחמה בכל החזיתות – לרבות החזית המצרית[…] מה דעתך?

ח. הייכל: הכרזות כאלה מפי כל גנרל ישראלי הן הכרזות נכונות ומדוייקות[…] כשישראל הגיעה להסכם עם מצרים, מטרתה היתה להבטיח את הנייטרליות של מצרים, מכיוון שמצרים אינה חלק מחלום 'ישראל הגדולה'[…] ישראל רוצה להיות מחסום בין אפריקה לאסיה הערבית, וזוהי הסיבה[…] והלב של העימות בין התכנית הלאומית של מצרים ליצור קשר בינה לבין הגוש הערבי, ובין התכנית של ישראל לנתק את הקשר הזה…

כל עוד הסכם השלום אינו מביא זאת בחשבון, השלום לא יהיה ריאלי. ראה את הנורמליזציה, למשל. איש אינו רוצה בה. מצרים דוחה אותה. יש אומרים שהסיבה היא איבת דמים בעקבות מלחמות העבר בין מצרים לישראל[…] אולם הסיבה האמיתית אינה איבת דמים, אלא גישתה של מצרים לעתיד של הערבים. כל אסטרטג ישראלי המודע לעובדות אלה חייב להיות מודאג. זוהי הסיבה שהגנרלים שלהם מדברים על שלום קר ועל הפסקת אש זמנית. התנאים האלה עלולים להוביל למלחמה חדשה.3
בתאריך 05/08/1997, פורסם בעיתון הלונדוני בערבית ''א-שארק אל-אווסאט'', כי מובארק כינס את המטכ''ל המצרי בשנה זו, ובישיבה זו טען כי ''יש לנו תביעות טריטוריאליות בנגב – ואם ישראל לא תיענה להן בדרכי שלום – יש לנו אופציות נוספות.4'' לפרסום בעיתון צורפה מפה, הכוללת שטח מרפיח ועד למס' ק''מ מצפון לאילת, כאשר אילת מוגדרת כ''אום-רשרש הכבושה''. לא באה כל הכחשה מצד מצרים.

העיתון שפירסם את הידיעה הוא בבעלות משפחת המלוכה הסעודית. ישנן הערכות סותרות לגבי פרסומה: מצד אחד – ישנה סברה כי הפרסום בא כתמיכה במצרים, עקב העויינות המשותפת לישראל והרצון להחלישה. מצד שני, ישנה הערכה, כי הפרסום בא דווקא כאות אזהרה מפני שאיפותיה המסוכנות של מצרים כלפי חצי-האי ערב. בכל מקרה – אין חולק על אמיתות הידיעה, שכן עיתון זה נהנה מאמינות גבוהה.

במבט ראשון, נראה הדבר מפתיע. מדוע שיאיים מובארק במלחמה? ובכן, הנגב הדרומי, שהוא שורש הבעיה – שייך למדינת ישראל על-פי כל החלטות האו''ם, וגם אם תיסוג ישראל לגבולות 1947 – לא תיפתר הבעיה. בכל הדיונים עם ישראל - לא נתקבלה תביעתם; טאבה נמסרה למצרים עד הסנטימטר האחרון - ולמעשה לא נותרה בידם כל עילה חוקית-משפטית לתבוע את ניתוקה של ישראל מים סוף.

אי לכך, נותרו בידי מובארק שלוש אפשרויות עיקריות:
  1. קריסתה של ישראל באמצעים דמוגרפיים וחתרנות ערבית על-ידי מימוש זכות השיבה;
  2. הקמת מדינת-חסות פלשתינית, עם 'מעבר-בטוח' ריבוני בין עזה לבין יו''ש (ומשם לעבר-הירדן);
  3. מתקפה מוגבלת לשם כיבוש שטח בדרום הנגב – ליצירת רצף טריטוריאלי.
איומי המלחמה המפורשים מצד מצרים, מעולם לא פסקו, ולו לרגע אחד. עוד לא יבשה הדיו על ''חוזה השלום'', הכריז ראש ממשלת מצרים, מוסטפא ח'ליל, כי ''אם סוריה תצא למלחמה לשחרור הגולן, ייחשב הדבר על-ידינו כמלחמת הגנה, ואז יחייב אותנו 'חוזה ההגנה הקיבוצי הערבי' לבוא לעזרתה5. ראש ממשלת מצרים הנוכחי אמר, שתמורת 100 מיליארד דולרים – תצא מדינתו למלחמה נגד ישראל6.

איומים אלו אינם קשורים לזהות הממשלה בישראל ואינם תלויים באירוע זה או אחר. לאחרונה, תודות להשתלטות ישראל על ה'אוריינט האוס' 'מפקדת אש''ף' בירושלים - התגלה תמליל שיחה בין מובארק ליאסר ערפאת וסגנו אבו-מאזן, שנערכה מיד עם עלותו של נתניהו לשלטון בישראל, ועוד לפני אירועי מנהרת הכותל שפרצו בספטמבר 1996. מצטט מתוך המסמך העיתונאי אורי דן:
קלינטון ניסה לארגן מפגש פסגה של נתניהו וערפאת, בנוכחות נשיא מצרים, כדי להביא להמשך נסיגתה של ישראל[...] אך מובארכ דחה את ההזמנה. [...]בפגישה (בין מובארכ לערפאת ואבו-מאזן) ניסה מובארכ ללחוץ [עליהם]: ''זו הזדמנות היסטורית[...] להנחית מהלומה מכרעת על נתניהו כדי ללמד לקח אותו ואת כל הממשלות שיבואו אחריו – ליכוד או עבודה[...] איזרו אומץ, עימדו על רגליים מברזל[...] אנו נזיז כוחותינו לא כדי להכריז מלחמה, אלא כדי לומר לישראל: הגיע השעה לממש את זכותנו הלגיטימית להציב כוחות צבא בסיני על-פי הסכם קמפ-דייויד, הקובע כי למצרים זכות להכניס כוחות לסיני כעבור 18 שנה – ובכך לומר לישראל: 'אם אתם מעכבים מתן זכויות לפלשתינים, כפי שנקבע בהסכמי אוסלו, אנחנו נבצע את זכותנו כפי שנקבע בהסכם קמפ-דייויד, ונפרוש מחדש את כוחותינו בסיני'.

[...]אנחנו חתמנו איתם לפני 18 שנה על הסכם – אין ילד מצרי שמקבל את תהליך השלום ומעכל את הנורמליזציה. אלה אנשים שאינם יודעים מה פירושם של הסכמים – הם מבינים רק דבר אחד: ישראל הגדולה7. אנו במאה ה-‏21 ואין מנוס ממלחמה נגד ישראל, שהיא חפצה בה, ובמסגרת זו היא בונה את האסטרטגיה שלה.

אני רוצה שתבינו כי המלחמה בוא תבוא – עדיין נותרו בינינו בעיות מים, בעיות כלכליות, הגמוניה, גבולות. אנו מתכוננים למלחמה על כל היבטיה8.


הסכנה המצרית

מצרים, כפי שנוהג לומר אריה סתיו9, היא ''מדינה הנעדרת כל פוטנציאל של סיכון אסטרטגי, לא כל שכן קיומי''. לא נשקפת לה שום סכנה מלוב החלשה, שאוכלוסייתה מהווה כ-‏5% מאכלוסיית מצרים לכל היותר; ודאי לא מסודאן, העסוקה בהשמדת-עם של האוכלוסיה הכושית-נוצרית בדרום המדינה; ועל אחת כמה וכמה לא מישראל, האחוזה שאיפת-שלום מכף רגל ועד ראש. שתי מגמות-על בולטות במדיניותה של מצרים כלפי ישראל, והן:
  1. בניית מכונת-מלחמה קטלנית
  2. קידום, תזמור והפצה של אנטישמיות חסלנית

1. מכונת המלחמה המצרית

למרות מצבה האסטרטגי החיובי כאמור, משקיעה מצרים כ-25% - 20% מהתל''ג שלה בהוצאות צבאיות – נתון מובהק המאפיין מדינה במלחמה10 – תקציב הגבוה עשרות-מונים מהוצאותיה הצבאיות של דנמרק, למשל. מצרים, למרות העוני המחריד – היא המדינה המזרח-תיכונית היחידה שהגבירה את רכישות הנשק שלה בכל שנה מאז 1990; הצבא המצרי נערך במתכונת מערבית, ורוכש מטוסי F-16C/D; טנקים מהמשוכללים ביותר, כגון ''אברמס'', M60A3; ועוד כהנה וכהנה מערכות מכ''ם, נ''מ, צי ימי, ארטילריה, מערכי טילים בטווחים של עד 1,000 ק''מ ויותר.

מדאיג במיוחד הוא פיתוח נשק להשמדה המונית – במקרה זה נשק כימי - בשיתוף-פעולה עם לוב11.

2. בית-חרושת לאנטישמיות

האנטישמיות במצרים איננה רק תופעה חברתית, כי אם לא פחות מכך – כלי מדיני. העיתונות המצרית מלאה עד אפס מקום בקריקטורות, מאמרים והתקפות אנטישמיות חריפות וארסיות ביותר, לכל רוחב התקשורת וחיי התרבות במצרים. כל ניסיון לאגור את התופעה במסגרת של ספר או אף אנציקלופדיה, נדון לכישלון מראש. דוגמאות לתופעה מחרידה זו ניתן למצוא בספריהם של פרופ' ברנרד לואיס, ''שמים ואנטישמיים'', בספרה של רבקה ידלין, ''גניוס יהיר ועושק'' – ועוד. קובץ קריקטורות נמצא בספרו של אריה סתיו: ''השלום – קריקטורה ערבית''. להלן לקט דוגמאות שהוא טיפה בים:
כאשר הוקמה מדינת ישראל וזכתה להכרה מצד רבים, הן במזרח והן במערב, היה אחד הגורמים להכרה זו טמון בשאיפתם של אנשים במזרח ובמערב להיפטר מנציגים רבים ככל האפשר, של הטעות האנושית הזאת הקרויה ''יהודים''. מאחורי מניע זה היתה מטרה נוספת, סודית: לרכז אותם במקום אחד, כדי שאפשר יהיה להכריתם ברגע המתאים12.
ב-‏27/09/1982, פורסם בעיתון המצרי היוקרתי ''אל-אהראם הכלכלי'' מאמר תחת הכותרת המוזרה למדי, בהתחשב ביחסי השלום הנפלאים עם ישראל - ''ערבים ויהודים – מי ישמיד את מי?'' להלן ציטוט קצר:
אחת ההנחות שיש להפריכן הינה ההפרדה בין יהודים לבין ישראלים[...] כי יהודים הם יהודים; הם לא השתנו במשך אלפי שנים; הם מגלמים בוגדנות, רשעות, רמאות ובוז לערכי אנוש. הם יטרפו את בשרו של אדם בעודו חי וישתו את דמו לשם גזילת רכושו וכו'13.
מאמר זה גרר ויכוח ארוך, שנמשך על-גבי העיתון במשך קרוב לשנה, כאשר המחלוקת היחידה היתה האם היהודים ישמידו קודם כל את הערבים – או להיפך. איש לא העלה על דעתו שצריך/כדאי/חובה לחיות בשלום עם היהודים.

מאמר המערכת של ''אל-אהראם'', המכונה ''ה'ניו-יורק טיימס' של העולם הערבי'' כתב כך:
אנו רוצים להושיט יד לשלום לארצות-הברית, כאשר זו תרחץ את ידיה מן הזוהמה הציונית[...] יש להעדיף את הערבים על-פני הכנופיה הציונית שבאה ללא כל סיבה לארץ שאינה שלה, ושאין היא יכולה להישאר בה14.
גם בימים שאמורים להיות ימי ''שלום'' ואחוות-עמים, לא משתנה הטון. כך, למשל, התבטא מובארכ בראיון לשבועון הגרמני ''דר שפיגל'', במאי 1995, במשפט שהיווה את כותרת הראיון:
ישראל היא סכין בלב האומות

או, לדוגמא, איגוד העיתונאיים המצריים החליט להעניק פרס(!) לבעל טור ביומון הממשלתי ''אל-אח'באר'', על כך שהילל פעמיים באותו השבוע את היטלר ואת השמדת היהודים:
תודה להיטלר, זכרו לברכה, אשר בשם הפלשתינים, נקם מראש בפושעים הנתעבים ביותר על-פני האדמה. אם כי יש לנו טרוניה נגדו על כך שנקמתו בהם לא היתה מספקת15.
ספרות אנטישמית מקורית; מתורגמת משפות אירופיות, וכמובן ה''פרוטוקולים של זקני ציון16'' ו''מיין קאמפף'' של אדולף היטלר ימ''ש – נמכרים בחוצות קהיר באופן טבעי לחלוטין.

כאשר מוחים נגד האנטישמיות המשתוללת בפני בכירי הממשל המצרי – התשובה השגורה בפיהם היא כי מצרים היא מדינה ''דמוקרטית'', עם עיתונות ''חופשית'', ולכן הם אינם יכולים לפגוע ב''חופש הביטוי''. עד כמה כוזבת היא תשובתם זו, ניתן ללמוד מהמקרה הבא:
בית משפט במצרים דן אתמול עורך עיתון אופוזיציה לשנת מאסר עם עבודת פרך, לפי חוק עיתונות חדש ושנוי במחלוקת. העורך הואשם בהוצאת דיבה על בנו של שר הפנים המצרי, חסן אל-אלפי17.
דווקא ככל שישראל מדברת יותר על שלום ושיתוף-פעולה – כך גוברים חששות הערבים. כאשר תורגם לערבית ספרו של שמעון פרס ''המזרח התיכון החדש'' (סוף 1993) כתב המו''ל המצרי בהקדמה לספר:
היהודים טוענים כי ה''פרוטוקולים של זקני ציון'' הם זיוף. ובכן, ספר זה שלפניכם – הוא ההוכחה לאמיתותם...


האינטליגנציה המצרית – סיפורה של אהבה נכזבת

במערב-אירופה ובצפון-אמריקה, העלית החברתית מובילה לכיוון של פתיחות, מודרניזציה, טישטוש גבולות תרבותיים בין עמים, וטיפוח השכלה וסובלנות.
תיאור ממצה וקולע של התופעה ניתן במאמר מערכת של ''הארץ'':
תנועת השלום בישראל הונחתה תמיד בידי אנשי רוח ועיתונאים. תרומתם בהשפעה על דעת הקהל, על אנשי פוליטיקה ומדינה היתה מכרעת[...] למרבה הצער, לא נמצאו לאנשי הרוח הישראלים בעלי-ברית בצד האחר. רבים מאנשי הממסד האינטלקטואלי בארצות השכנות השימו עצמם שומרי החותם של השמרנות הלאומנית. בהנחייתם קיבלה ה''נורמליזציה'' את הקשרה השלילי – בין מחשש שמא התרבות הישראלית תפלוש לתחום התרבות הערבית ובין מרצון לשמור על ערכי הלאום של מדינתם. על פי ההשקפה הזאת, הדרג הפוליטי בגד בערכי הערביות בחותמו על הסכם עם ישראל, והם מתגייסים לצמצום הנזק – כך שהשלום יהיה רק בין ממשלות ולא בין עמים. האינטלקטואלים הממסדיים בירדן ומצרים תורמים בכך את חלקם להאטת הפיוס ולשבריריות תהליך השלום18.
תחושה זו של מערכת ''הארץ'', זכתה לאישור אמפירי מס' חודשים לאחר מכן, כאשר בעיתון המצרי ''אל-קאהירה'', פורסם ב-‏22/08/2000 מחקר שנערך באוניברסיטת עין-שאמס – לפיו ככל שעולה רמת ההשכלה של הנסקרים – כך גוברת התנגדותם לשלום בכלל – ועם ישראל בפרט. מסתבר, שלמעלה מ-‏50% מהנשאלים בעלי תואר שני ושלישי – התנגדו לשלום עם ישראל, שכן ככל שהפכו למשכילים יותר, כך ''הבינו'' יותר לעומק את ה''סכנות'' מהיהודים, כגון התנהגותם ה''בוגדנית'' כפי שמתוארת בקוראן, או שאיפתה של ישראל לכבוש את הנילוס...19

כמו כן, בסקר שנערך על-ידי ד''ר אחמד זארי מאוניברסיטת אל-אזהאר, עולה כי 92% ומעלה מהנשאלים המשכילים, רואים בישראל ''מדינה תוקפנית ושואפת התפשטות'', שבראשה עומדים ''טרוריסטים'', 63% רואים בנורמליזציה איום על הביטחון הלאומי. לפי סקר דעת קהל כללי, 98% מתנגדים לנורמליזציה מלאה עם ישראל. אכן, כפי שהצהיר מובארכ בתחילת ספטמבר 1995, העילית האינטלקטואלית במצרים, מתנגדת להשלמה עם ישראל לא פחות מהמיליטנטים האיסלאמיים20.

השלטונות המצריים מודעים לכך שהתיירות היא נשמת אפה של הנורמליזציה. בלית ברירה, מאפשרת מצרים לתיירים ישראליים לזרום אליה – כיוון שענף התיירות הוא השני בחשיבותו בכלכלת מצרים – אך ככל שהדבר נוגע לכיוון ההפוך, נדרש כל תייר מצרי לישראל, להצטייד בפתק צהוב – אישור מיוחד משלטונות הביטחון, כביכול מדובר במדינת אויב. מן הסתם – רבים נרתעים ונשארים בבית21.

פרופ' רפי ישראלי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, חקר ומצא כי מאז הסכמי קמפ-דייויד, לא רק שלא פחתו גילויי האנטישמיות המצרית – אלא אף גדלו והחריפו. גם אם נבחן את הסוגיה מנקודת המבט המחמירה ביותר, לא ניתן לתת תוקף להנחה האבסורדית שבעת יחסי שלום ישנה שנאה רבה יותר מאשר בעת מלחמה! גם אם ניקח בחשבון את כל חילוקי הדיעות האפשריים בין מצרים לישראל.

טעות חייו של מנחם בגין

הסכם קמפ-דייויד וחוזה השלום עם מצרים, היו מעשה איוולת חמור ביותר, וכשל אסטרטגי ומדיני ממדרגה ראשונה.
  • מבחינה אסטרטגית בינלאומית, נוכחותה של ישראל בתעלת-סואץ, היא זו שאילצה את הצי הסובייטי לבצע עיקוף ענק סביב אפריקה – ובכך היוותה נוכחותה יתרון בעבור ארצות-הברית.
  • מבחינה דמוגרפית – לא היתה בסיני בעיה של אוכלוסיה ערבית צפופה, ולכן סיפוח סיני היה יכול לעבור – גם אם תוך מחאות קצרות-טווח.
  • מבחינה אסטרטגית אזורית, נוכחותה של ישראל בסיני איפשרה לה לפזר את בסיסי חיל-האוויר שלה ומתקנים חיוניים אחרים – כך שלא ניתן יהיה להשמיד את כל התשתית החיונית של ישראל במכה אחת. כמו כן, שליטתה החלקית של ישראל בתעלת סואץ, וכן במיצרי טיראן, איפשרה לישראל גישה נוחה וחופשית לאפריקה, וחיזקה אותה גם בעיני הסובבים אותה וגם בעיני הקהילה הבינלאומית.
  • מבחינה משפטית-מוסרית, בגין שם ללעג את עקרונות המשפט הבינלאומי והצדק הטבעי, כאשר העניק פרס לתוקפן, במקום להעניש אותו. בגין התנהג כאילו ישראל הובסה במלחמה, ולא זו בלבד שמסר למצרים את כל סיני עד הגרגר האחרון, ובכך קבע תקדים מסוכן לעתיד, אלא נכנע גם לתכתיבי סדאת, בהסכמתו להחריב יישובים, ולהקים אוטונומיה פלשתינית ביש''ע.
  • מבחינה פוליטית פנימית, הוויתור של מנחם בגין על סיני כולו היה מעשה חסר-אחריות, ובעיקר בלתי-מחוייב המציאות. הרמטכ''ל והשר לשעבר חיים בר-לב מהמערך, תבע בראיון ל''מעריב'' מה-‏20/01/1978, כי יישמרו חלקים של סיני בריבונות ישראל. יגאל אלון, סגן ראש הממשלה היוצא מטעם המערך, ביקר קשות את בגין על ויתוריו המפליגים, ואילו שמעון פרס, שהיה ראש האופוזיציה, אמר:
    אנו סבורים שהממשלה הרחיקה לכת בהצעותיה בסיני בשלב הפתיחה[...] צריך לזכור שגם על-פי החלטה 242 יש מקום לתיקוני גבול כדי ליצור גבולות בטוחים. בהתחשב בגודל השטח של סיני – הממשלה קראה לו: שטח עצום – מה מנע מהממשלה לתבוע תיקונים שאינם מרעישים לאורך הגבולות הבין-לאומיים, למשל, חגורת שטח ברוחב של 30-20 קילומטר מערבית לגבול הבינלאומי, חגורת שטח שהיתה נותנת אוויר לנשימה למטוסים שלנו וקרקע ליישובים ולאוגדות שלנו?22
מדוע, אם כן, ויתר בגין על כל סיני? ודאי לא יכול היה לטעון שהאופוזיציה משמאל לחצה עליו לוויתורים, שהרי אירע בדיוק ההיפך: האופוזיציה עקפה אותו מימין! ובכן, מנחם בגין, לאחר כ-‏40 שנה כלוחם וכאופוזיציונר מוחרם ומוקצה, היה ספוג בחיפוש אחר לגיטימציה כמעט בכל מחיר. הוא עלה לשלטון מאוחר מדי, בהיותו עייף נפשית וכבר לא במיטבו מבחינה פיזית, ולא עמד לו כוחו מול הפיתוי לקבל את מחמאותיו של סדאת ושבחיו של קארטר, וכן את הלגיטימציה מצד יריביו-אוייביו המרים משמאל, ואולי היתה כאן גם נימה של בקשת נקמה, שכל משמיציו משמאל, שכינו אותו ''פאשיסט'' ו''מחרחר מלחמה'' – ייאלצו ''לבלוע את הכובע'' ולהודות שהוא מלאך ה''שלום''...

בגין דגל בקיטוב המלאכותי-משהו, בין יהודה ושומרון, שהם חלק מארץ-ישראל ולכן אסור לוותר בהם על אף שעל, לבין מדבר סיני – שבו ניתן להקל ראש. קיטוב זה השתלב בהערכתו האסטרטגית, שוויתור מוחלט על סיני ייתן לו יד חופשית ביהודה ושומרון – הערכה שהתגלתה כאשליה מרה, וכך יצא קירח מכאן ומכאן: מצד ימין הוא ספג בליסטראות של כאב וזעם, ומצד שמאל ביקרו אותו קשות הן על ויתוריו המופלגים בסיני, והן על תכנית האוטונומיה לערביי יש''ע, אשר החרידה את ליבם של אנשי השמאל – כמה אירוני היום – פן תהפוך חלילה למדינה פלשתינית בראשות אש''ף...

ואולי בכל זאת: טובים כאבי השלום הקר (או המלחמה הקרה) מייסורי המלחמה החמה(?)


אף אחד מאיתנו איננו מעוניין במלחמה חמה. המסנגרים על חוזה השלום עם מצרים, טוענים כי אמנם מצרים מפרה כמעט את כל סעיפי החוזה, אך הגבול המצרי הפך להיות שקט כמעט לחלוטין – ודי בכך.

ובכן – אין זה מוכיח דבר. גם הגבול עם סוריה שקט כמעט לחלוטין כבר 26 שנה – ואין שום חוזה שלום. השקט נשמר תודות להרתעה – ותו לא. העובדה שהסורים מפעילים נגדנו את החיזבאללה ומקיזים באמצעותו את דמנו, אינה שונה מהפעלתו של אש''ף בידי הממשל המצרי בשביל לרצוח בנו ולערער את חיינו (ערפאת מבקר אצל מובארכ פעמים אין-ספור, ואף פעם לא לצורך שתיית כוס קפה. הציטוט מאורי דן לעיל הוא רק דוגמא אחת לתיאום האנטי-ישראלי המצרי-אש''פי23).

גם עם ירדן, הגבול שקט באופן יחסי, והצבא הירדני עושה מאמץ לשמור על השקט מאז ספטמבר השחור בשנת 1970 – וגם זאת – עד 1994 - ללא חוזה שלום.

המטרה העיקרית של חוזה השלום, היתה להוציא את מצרים ממעגל המלחמה, אולם לא זו בלבד שאיננו יכולים למחוק את מצרים מרשימת האוייבים הפוטנציאליים, אלא שכיום אנו במצב גרוע אף יותר: אם בשנות ה-‏1970 מצרים היתה מצויידת בנשק סובייטי מיושן ונתונה בקשיי מזומנים – כיום היא מצויידת בנשק המערבי החדיש והמשוכלל ביותר, ומקבלת סיוע חוץ אמריקני; אם עד 1979 ישראל נחשבה לבעלת הברית העיקרית של ארצות-הברית באזור, ומצרים נחשבה לגורם עויין – כיום נוטה ארצות-הברית יותר ויותר לטובת מצרים ה''פרו-מערבית'', תמיד על חשבון ישראל; אם עד 1979 נחשבה ישראל למעצמה אזורית עקב גודלה הגיאוגרפי, כוחה הצבאי ומיקומה האסטרטגי (תעלת סואץ ומיצרי טיראן) – היום מצרים היא מעצמה אזורית, ואילו ישראל מתלבטת בשאלה האם תשרוד בעוד דור או שניים. גם השנאה האנטישמית והבוז כלפינו רק גברו: קהיר היא היום מוקד האנטישמיות העולמי; אפילו ההישג (המפוקפק והזמני) היחיד – שהוא פירוז סיני, עומד על כרעי תרנגולת: המצרים מנסים בכל מיני תואנות (ואף באיומים) לבטל את הפירוז ולסלק את כוח האו''ם מסיני, ואכן – לאחרונה הודיעה ארצות-הברית שהיא מפנה את כוחותיה - שהם עיקר הכוח הרב-לאומי. והכל – מעשה ידינו להתפאר...

השאלה היא, כמובן, מה עושים במצב עניינים עגום זה. אין הכוונה לכבוש מחר שוב את סיני, אבל בהחלט יש ללמוד היטב את לקחי העבר – על-מנת שלא להתפתות לעיסקאות מפוקפקות כאלה בעתיד. במישור הדיפלומטי, ניתן לתקן מעט מן הנזק על-ידי מאבק מתמיד בזירה הבינלאומית נגד מצרים, הן נגד מזימותיה (כגון התנגדותה בשעתו לעליה ההמונית מברית-המועצות) והן ליזום מתקפות דיפלומטיות משלנו, כגון עירעור יחסי מצרים-ארצות-הברית על-ידי חשיפת פיתוח הנשק הכימי עם לוב – המתבצע בניגוד לסיכומי מצרים עם האמריקנים, או, למשל, לערער את יחסיה עם אתיופיה הנוצרית, על בסיס היחס המשפיל שמקבלים הכושים הנוצריים (הקופטים) במצרים, וכן הלאה כיד הדמיון הטובה. אין לחשוש מהידרדרות יחסינו עם מצרים, להיפך: ברגע שיראו המצרים שישראל לוחמת על האינטרסים שלה וקובעת גבולות ברורים בהתנהגות הבינלאומית – אולי נשיג מעט דרך-ארץ מקהיר.
  1. ''מעריב'', 18/10/1999
  2. סקירה מפורטת ניתן למצוא אצל ד''ר אילן אסיה, ''שאלת הרציפות הטריטוריאלית הערבית כמוקד של סכסוך במזרח התיכון'', נתיב – כתב עת למחשבה מדינית חברה ותרבות, גיליון מס' 60, ינואר 1998
  3. ראיון ל''רוז אל-יוסוף'', 18/05/1992
  4. יוסף בודנסקי: ''הטריז של מובארק – הנגב כעילה למלחמה'', ''נתיב'', גיליון 5/1997
  5. ''אל אהראם'', 27/03/1979, מובא אצל אריה סתיו, מאמר מערכת ב''נתיב'' גיליון מרץ 1995. פירוט נוסף אצל פרופ' פול איידלברג, ''מזימת סדאת'', 1979
  6. ''מעריב'', 24/04/2002
  7. בנאום בפרלמנט המצרי מיד לאחד מסירת טאבה למצרים, אמר מובארכ: ''ישראל הוכיחה שהיא יודעת לקיים הסכמים''...
  8. ''מקור ראשון'', 12/04/2002, יומן שבועי, עמ' 17
  9. לדוגמא, ''נתיב'', גיליון מרץ 1995, או בהרצאתו במלון ''חן'' בירושלים, ב-‏12/12/2001
  10. הרחבה בנוגע להתעצמות הצבאית המצרית מצויה במאמריו של קולונל שון פיין ב''נתיב'', גיליונות 1997 / 2-1; 6/2000
  11. ר' דני שוהם: ''קשר השתיקה הלובי-מצרי'', ''נתיב'' גיליון יולי 1996, עמ' 63
  12. ''אל-אח'ראר'', יומון המפלגה הליברלית(!) המצרית, 19/07/1982
  13. פרופ' רפי ישראלי, ''אנטישמיות ערבית ואיסלאמית'', ''נתיב'', גיליון 3/2000.
  14. 07/08/1990, מצוטט ב''נתיב'', גיליון מרץ 1995
  15. אחמד ראגב, ''אל-אח'באר'', 18, 25 באפריל 2001. התפרצות אנטישמית זו, ועוד בגיבוי פרס מטעם אגודת העיתונאים המצרית, היא כל כך בוטה אפילו ביחס לגסות-הרוח המצרית האופיינית, עד שלא נותרה ברירה לשגריר ישראל במצרים, צבי מזאל, והוא הגיש מחאה רשמית. (ר' www.ynet.co.il, 31/05/2001). דוגמא זו נלקחה מאתר www.memri.org - מקום שבו ניתן למצוא דוגמאות עדכניות בשפע. קריקטורות נמצאות בפורום ''העניין שלנו'' באתר www.hydepark.co.il
  16. ''פרוטוקולים'' אלו, המתארים כביכול כינוס סודי של ראשי היהודים ומזימותיהם – פורסמו על-ידי המודיעין של רוסיה הצארית ב-‏1905, וזכו בהצלחה מסחררת. מדובר בזיוף פרימיטיבי של כתב-פלסתר נגד נפוליאון השלישי.
  17. ''הארץ'', 01/02/1996, עמ' 13א
  18. 10/09/1999. הימים הם ימי חתימת מזכר שארם-א-שייח' בין אש''ף לבין ממשלה שבה חברים שלמה בן-עמי, יולי תמיר, שמעון פרס, יוסי שריד ויוסי ביילין. ושוב: אין כל קשר בין הרכב ממשלה 'נוח', או 'יוני' – לבין שיפור או אי שיפור האווירה.
  19. פורסם על ידי מכון ממר''י www.memri.org, מזכר מס' 127 מה-‏12/09/2000
  20. הנתונים בפסקה זו לקוחים מתוך: ''נתיב'', גיליון 6/2000, אצל שון פיין: ''האיום המצרי וסיכוני המלחמה במזרח התיכון''.
  21. רן סגל, ''מצרים – דוגמא לשלום'', ''שחור – לבן'', גיליון מס' 3, אפריל 1996.
  22. שמעון פרס, נאום במליאת הכנסת, 28/11/1977
  23. פרשת אוניית הנשק קארין איי – היא בתיאום מלא עם מובארכ. האוניה היתה אמורה לעבור דרך תעלת סואץ, ומי שסבור כי הדבר היה יכול להתבצע ללא ידיעתה המלאה של מצרים – לוקה בתמימות קיצונית, בלשון המעטה מופלגת.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  אריה, זה מאמר מבריק  (בננה ספליט) (2 תגובות בפתיל)
  אריה, מאמר יפה, רהוט, מנומק  (מושה) (3 תגובות בפתיל)
  המושג ''שלום'' הפך מזמן להיות  (ישראל בר-ניר)
  אז זה נעים ונחמד  (pit) (21 תגובות בפתיל)
  מאמר מעניין, ואי דיוקים קלילים  (מיכאל שרון)
  עוד עבודה מעולה  (דוד סיון)
  מאמר מפורט אך מסקנותיו שגויות  (רמי נוידרפר) (11 תגובות בפתיל)
  לנושא ישראל-מצרים  (אסף שדמי)
  כולם פה שכחו ממלחמת יום כיפור  (ארן ורשבסקי) (16 תגובות בפתיל)
  אכן למצרים נועד תפקיד בשלב השני של  (מיכאל שרון) (8 תגובות בפתיל)
  לאריה תודה על המאמר המחכים והנרחב  (רפי אשכנזי)
  הסכם השלום  (אריאל אמיר) (2 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי