500 אנשי חמאס ישבו מולי, בעלי זקנים שחורים ולבנים, שייח'ים נשואי-פנים וגם אנשים צעירים. בירכתי הבמה היו שורות אחדות של נשים. עמדתי על הבמה ודיברתי אליהם בעברית, כשעל חולצתי הדגלים המשולבים של ישראל ופלסטין.
כפי שסיפרתי לא פעם, זה קרה כך: בסוף 1992 גירש ראש-הממשלה החדש, יצחק רבין, 415 פעילים איסלאמיים – רובם אנשי חמאס – לגבול לבנון. כמחאה על כך הקמנו אוהלי-מחאה מול משרד ראש-הממשלה בירושלים. בילינו שם 45 ימים ולילות, פעילי-שלום ישראליים (שהקימו אחר-כך את ''גוש שלום'') וערבים אזרחי-ישראל, רובם חברי התנועה האיסלאמית. ברוב הזמן שרר שם קור עז, ובמשך כמה ימים היו אוהלינו מכוסים בשלג. ניצלנו את הזמן לוויכוחים, למדנו משהו על האיסלאם ולימדנו משהו על היהדות.
המגורשים עצמם שהו במשך שנה בשטח הגבעות, בין צבאות ישראל ולבנון. העולם כולו עקב אחרי יסוריהם. בתום הזמן הורשו לחזור, וראשי החמאס בעזה ערכו להם קבלת-פנים חגיגית באולם הגדול ביותר בעיר. הם הזמינו גם את הישראלים אשר מחו על הגירוש. התבקשתי לשאת דברים. דיברתי על השלום. בהפסקה הזמינו אותנו לסעוד בחברתם, והתרשמתי מהיחס הלבבי של מאות הנוכחים.
אין ספק שגם השייח' אחמד יאסין ודובר המגורשים, עבד-אל-עזיז אל-רנתיסי, היו נוכחים בחגיגה, אלמלא היו בכלא.
אני מזכיר אירוע זה כדי לציין שתמונת חמאס כאויבת מושבעת של כל שלום ופשרה אינה מדויקת. אמנם עברו מאז 10 שנים, ונשפך בינתיים הרבה דם בפיגועים וב''חיסולים''. אך גם עכשיו התמונה מורכבת הרבה מכפי שנראה.
יש בחמאס מגמות שונות. הגרעין האידיאולוגי הקשה אכן שולל כל פשרה ושלום עם ישראל, הנתפסת כנטע זר בפלסטין, שהיא, על פי ההלכה האיסלאמית, וקף (הקדש) מוסלמי. אך רבים מאוהדי חמאס אינם רואים בארגון מסגרת אידיאולוגית אלא מכשיר למאבק בישראל, לשם השגת מטרות יותר מציאותיות.
השייח' יאסין עצמו הצהיר לפני כמה חודשים בעיתון גרמני שהמאבק יסתיים עם הקמת המדינה הפלסטינית בגבול 1967. לא מכבר הציע הודנה לשלושים שנה. (זה די מזכיר את הצעתו של אריאל שרון, שישראל תיסוג מעזה ומחלק של הגדה המערבית, במסגרת הסדר זמני שיימשך 20 שנה.)
לכן, רצח השייח' לא שירת שום מטרה חיובית. זה היה מעשה איוולת.
שלושת הגנרלים המנהלים למעשה את ישראל – אריאל שרון, שאול מופז ומשה יעלון – טוענים שאמנם ''בטווח הקצר'' הרצח יגביר את הפיגועים, אבל ''בטווח הרחוק'' זה יעזור ''להביס את הטרור''. הם נזהרים מאוד שלא להגדיר היכן נגמר ''הטווח הקצר'' ומתי מתחיל ''הטווח הארוך''. הגנרלים שלנו אינם מאמינים בלוחות-זמנים.
אני מרשה לעצמי לומר לשלושת האסטרטגים הדגולים האלה: שטויות במיץ עגבניות. ליתר דיוק: שטויות בדם.
הפעולה הזאת מסכנת את ביטחוננו האישי בטוח הקצר, והיא מסכנת את ביטחוננו הלאומי בטווח הארוך פי כמה וכמה.
בטווח הקצר היא הגבירה עוד יותר את המוטיבציה של אנשי החמאס לבצע פיגועים קשים. כל ישראלי מבין זאת ונזהר עכשיו שבעתיים. אבל התוצאות הסמויות חמורות הרבה יותר.
בלבם של מאות אלפי ילדים בשטחים הפלסטיניים ובארצות הערביות גרם הרצח לסערה של זעם ותאוות-נקם, יחד עם רגשות של תיסכול והשפלה מול פני חוסר-האונים של העולם הערבי. זה מצמיח לא רק אלפי מתאבדים פוטנציאליים חדשים בארץ, אלא גם רבבות מתנדבים לארגונים האיסלאמיים הקיצוניים ברחבי העולם הערבי. (אני יודע, מפני שאני הצטרפתי למחתרת בגיל 15, בנסיבות דומות.)
לשום מחתרת אין נשק יעיל יותר מאשר קדוש מעונה. די באזכור אברהם שטרן (''יאיר''), שנרצח על-ידי הבריטים בתל-אביב. דמו הצמיח את ארגון לח''י, שמילא כעבור ארבע שנים תפקיד-מפתח במאבק לגירוש הבריטים מהארץ.
אך מעמדו של יאיר לא הגיע לקרסולי המעמד של השייח' יאסין. האיש כאילו נולד למלא את תפקיד הקדוש: אישיות דתית, אדם משותק על כסא-גלגלים, מוגבל בגופו אך לא ברוחו, פעיל ששהה שנים בכלא, מנהיג שהתמיד במאבקו גם אחרי שבנס יצא חי מניסיון-התנקשות קודם, גיבור שנרצח באופן פחדני מהאוויר בצאתו מתפילה במיסגד. גם סופר גאון לא היה יכול להמציא דמות מתאימה יותר להערצת מיליארד המוסלמים, בדור הזה ובדורות הבאים.
רצח יאסין יגביר את האחדות בין הארגונים הפלסטיניים הלוחמים. גם כאן מתבקשת ההשוואה עם המחתרת העברית. בשלב מסוים של המאבק בבריטים, גברה התסיסה בקרב ארגון ההגנה (הפת''ח של אז). ההגנה (ובתוכה הפלמ''ח) נראתה בלתי-פעילה, בשעה שאנשי אצ''ל ולח''י הצטיירו כגיבורים, המבצעים פעולות מדהימות (ואכזריות). התסיסה הולידה בארגון ההגנה קבוצה שנקראה ''עם לוחם'', שהטיפה לשיתוף-פעולה בין כל המחתרות. כמה מאנשי ההגנה אף עברו ללח''י.
עכשיו זה קורה אצל הפלסטינים. הגבולות בין הארגונים הולכים ומטשטשים. אנשי פת''ח משתפים פעולה עם אנשי החמאס והג'יהאד, בניגוד להוראות המוסדות הלאומיים, מתוך גישה של ''הורגים אותנו ביחד, אז בואו נילחם ביחד.'' תופעה זו תגבר ותגביר את יעילות הפיגועים.
הפופולריות של חמאס בקרב הציבור מרקיעה שחקים, וכפועל-יוצא גוברת היכולת לבצע פיגועים. אין פירוש הדבר שהציבור מקבל את רעיון המדינה האיסלאמית, או שוויתר על השאיפה להקים מדינה פלסטינית לצד ישראל. גם בקרב החמאס עצמו יש רבים הדוגלים במטרות אלה. אבל האהדה ההמונית לפיגועים ולמפגעים משקפת את האמונה שהישראלים מבינים רק את שפת-הכוח, ושהנסיון מוכיח שבלי אלימות קיצונית לא יושג דבר וחצי-דבר.
למרבה הצער, אין שום הוכחה ממשית לכך שזוהי אמונה מוטעית. האמת היא שמעולם לא השיגו הפלסטינים דבר בלי אלימות, ולכן אין הרבה ערך לעצומות של אותם אישים פלסטיניים אהודים, הקוראים עכשיו להפסקת המאבק החמוש. אין בכוחם להצביע על שום דרך ממשית אחרת, שתשכנע את הציבור שלהם. ממשלתנו, לעומת זאת, מציגה זאת תמיד ובלי יוצא מהכלל כסימן של כניעה.
בטווח הארוך עוד יותר יש ברצח יאסין סכנה קיומית ממש. במשך חמישה דורות היה הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעיקרו מאבק לאומי – התנגשות בין שתי תנועות לאומיות גדולות, שכל אחת מהן תבעה את הארץ לעצמה. סכסוך לאומי הוא ביסודו רציונלי, וניתן לפתור אותו בדרך של פשרה. זה יכול להיות קשה, אבל זה אפשרי. הסיוט שלנו היה תמיד שהמאבק הלאומי יהפוך למאבק דתי. כל דת טוענת לאמת מוחלטת, ובמאבקים דתיים אין פשרות.
הפיכת השייח' יאסין לקדוש מעונה מרחיקה עוד יותר את הסיכוי שישראל תגיע אי-פעם אל השלום והמנוחה, כשהיא מחוברת לשכנותיה ומשגשגת מבחינה כלכלית וחברתית. היא מגבירה את הסכנה שהדורות הבאים של ערבים ומוסלמים יראו בה נטע זר, שהושתל בכוח במרחב הזה, ושחובת כל מוסלמי הגון, ממרוקו ועד אינדונסיה, היא לפעול לעקירתו.
הבנות כאלו רחוקות מיכולת-התפיסה של משולש-הדמים שלנו. שרון, מופז, יעלון ודומיהם אינם מבינים דבר מלבד הפעלת כוח גס בשרות לאומנות צרה. השלום אינו קוסם להם, והפשרה היא מילה גסה לדידם. ברור לגמרי שנוח להם יותר שבראש העם הפלסטיני יעמדו לוחמי-דת קנאים מאשר איש-פשרות כמו יאסר ערפאת.
שלושה גנרלים וקדוש אחד
