גדי טאוב, אחד ההוגים החשובים והרציניים ביותר של התרבות הישראלית כיום, פירסם מאמר חשוב בעיתון ''ידיעות אחרונות'' של החג בשם ''אנחנו לא סלט פירות''. במאמר תוקף טאוב את אותו מושג אופנתי שהשתלט על כל השיח כאן (במיוחד במקומונים) בעשור האחרון: ''רב תרבותיות''. וזאת תמיד בטענה שמה שטוב בשביל ארה''ב בוודאי טוב בשביל ישראל ובארה''ב ה''רב תרבותיות'' היא צו האופנה.

טאוב מזכיר למי ששכח: אמריקה יכולה להרשות לעצמה להתהדר בתואר ''רב תרבותית'', מפני שכל התרבויות הפועלות בה קיבלו על עצמן את כללי המשחק שם של הדת האמריקנית הג'פרסונית. כל התרבויות שם מסכימות על הכללים המרכזיים החשובים: אמריקה לא תסבול בתוכה אף חד-תרבות שהיא לא דמוקרטית, לא קפיטליסטית,לא מכירה בשיויון בפני החוק או פוגעת בזכויותיהן של נשים. שום חד תרבות לא תורשה לעמוד כנגד הדת הג'פרסונית שעומדת בבסיס החוקה האמריקאית.

אבל אנחנו, מזכיר טאוב, לא יכולים לעשות זאת. בלי מרכז משותף של ישראליות, בלי איזו שהיא ואריאציה של הרעיון המשוקץ של ''כור היתוך'', מי שיש לו ירגיש פטור מעונשו של מי שאין לו. חברה בסכנת התפרקות ממשית, כמו החברה הישראלית, אינה יכולה להרשות לעצמה את תרופת האליל של טיפוח ההבדלים בין חבריה בזמן שהמעט המשותף הולך ואוזל. אי אפשר לפנות לעבר המפריד במקום לעתיד המחבר ובלי 'ה''כולנו'' לא יכולה להיות מדיניות חברתית משותפת ולא יהיה דבר כזה ''ישראל'' (אם כי סביר להניח שלרבים מתומכי ה''רב תרבותיות'' אין שום בעיה עם זה).

טאוב מזכיר שכל תומכי ''הרב תרבותיות'' הזאת לא הביאו את זה משכונות המצוקה אלא מהאוניברסיטאות האמריקניות והם שייכים לאליטה חדשה, שהביאה לכאן תפיסת עולם מפרידה ומפוררת, תפיסת עולם שהקבוצות החלשות בחברה הישראלית הן הנפגעות העיקריות שלה.

הכל נכון, כמובן, אם כי אינני מסכים עם טאוב שיש לראות בתפיסה זאת המצאה של האוניברסיטאות האמריקניות דווקא. האב המייסד של הרב תרבותיות הוא אדם בשם קלמן קצנלסון, שפירסם ספרים כמו ''המהפכה האשכנזית'' ו''החשבון האשכנזי'', שבו קרא להחייאת התרבות האשכנזית הגוועת (הוא ראה באשכנזים עם ותרבות עליונה העומדים בפני עצמם) שמדוכאת בידי הרוב הספרדי, ולהחייאת האומה האשכנזית כאומה גאה העומדת בפני עצמה ודוברת בלשון משלה, היידיש.

כל השאר שהופיע מאז הוא רק ואריאציות על וחיקוי של הגותו המקורית של קצנלסון.