החובה לספור ספירת העומר מופיעה בשני מקומות בתורה –
האחד, ויקרא כ''ג –

טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַיהוָה.

השני, דברים ט''ז –

ט שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. י וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ--מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ, אֲשֶׁר תִּתֵּן: כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

שכח לספור העומר

בשיעור זה נעסוק בשאלה די שכיחה בתקופת ספירת העומר, מה דינו של מי ששכח לספור או טעה בספירה.

כתב הרמב''ם בהלכות תמידין ומוספין ז' , י''ט ואלך [מהדורת רי''ק] –

[י''ט] ... שכח ולא מנה בלילה, מונה ביום. ואין מונין אלא מעומד, ואם מנה מיושב יצא.
[כ'] מצוה זו על כל איש מישראל בכל מקום ובכל זמן. ונשים ועבדים פטורין מספירת העומר. וצריך לברך בכל לילה: ברוך אתה יי א-לוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העמר קודם שיספור. מנה ולא ברך יצא, ואינו חוזר ומברך.

בציון כ''ט מהר''י קפאח (שליט''א) זצ''ל תשובת הרמב''ם –
ונשאל רבנו: מי ששכח לילה או שתי לילות יברך בזולתה מן הימים או לא?
והשיב: מה שאבד אי אפשר להחזירו. אבל מן הלילה שנזכר עד סוף השבעה שבועות יברך. וישמיט בלילה האחרון אמירת תמימות, [כלומר מנהג הרמב''ם ושואלו היה כפי שנהוג עד היום בקהילות מסויימות לומר בלילה האחרון – היום תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות תמימות לעומר] לפי שאינן תמימות, ויאמר: היום ארבעים ותשעה יום שהם שבעה שבועות בעומר. ומי ששכח ולא ברך על העומר בתחילת הלילה, יכול להשלים הברכה כל הלילה ואין לו להשלימה ביום.

והוא דבר המשנה, דבר שמצותו ביום כשר כל היום ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה.
כלומר, לשיטת הרמב''ם מי ששכח ולא ברך, ממשיך לספור ביתר הלילות בברכה. אבל ביום מונה בלי ברכה.

שיטת רס''ג דומה לשיטת הרמב''ם. אבל שונה ממנה בפרט אחד. וכך כותב רס''ג בסדורו עמוד קנ''ה –

ומי ששכח לברך באחד מלילות העומר יברך על הלילות הבאים. ואם שכח לברך בלילה הראשון, לא יוכל עוד לברך על העומר בשנה זו מפני שאינן תמימות, משום מה שחסר מהתחלתן, ושוב אינן מתחילות ממחרת השבת.

וגם הטור כתב בשמו כדבריו בסידור באו''ח סימן תפ''ט –

ורב סעדיה כתב: שאם שכח באחד מן הימים, יברך בימים שלאחריו. חוץ מלילה הראשון שאם שכח ולא בירך בו שלא יברך עוד.

אם כן גם לדעת רס''ג מי ששכח ולא ברך ממשיך לספור בברכה חוץ ממי ששכח ביום ראשון שאז אינו סופר יותר בברכה.

אומנם שיטתו של רס''ג המחלק בין היום הראשון לשאר הימים תמוהה, הבדל זה מנין לו?
ובאמת רבנו שלמה ברבי נתן, ראשון קדום שחי בדור שלאחר הרי''ף ולפני דורו של הרמב''ם, כותב בסדורו עמוד צ''ב –

ודע, שמי ששכח למנות ולא ספר לילה מן הימים מותר לו לברך ביומו. ואם שכח למנות בלילה וביום יברך על הלילות הבאים אחריו. ואף על פי שלא הגיע לשלמות המצוה הזאת כיון שהחסיר מן המנין הנזכר. היינו שבע שבתות תמימות תהיינה. ואלו לא תמימות כיון שהחסיר מהן קצת. ואין הבדל בין אם שכח למנות יום מאמצעי הימים או שכח ולא מנה היום הראשון, הדין בשניהם מצד חסרון שוה שהוא. אבל לא יהא מנוע מלברך על שאר הימים הבאים אחריהם.

אף על פי שנמצא בסידור שהזכרנו למעלה המיוחס לגאון הנעלה ז''ל (כפי הנראה הכונה לרס''ג) מאמר וזה לשונו: מי ששכח למנות בלילה הראשון כבר קיפח מנין העומר בשנה זו לגמרי כיון שאינן תמימות. אחר כך אומר, מי ששכח למנות בלילה האחד מימי העמר מותר לו לברך בימים שלאחר מכן. ואסר בחלק האחד והתיר בחלק השני. ואם תעיין יעזרך הא-ל במאמר הזה תמצאהו לא מחוור בגלל הטעם שנתן. באומרו כיון שאינן תמימות. וכבר ידוע ומפורסם שאם החסיר בלילה הראשון נחשב חסר התמימות הנז' שאינן תמימות, הוא הדין למי שהחסיר כל לילה שהוא מימי העומר גם בזה חסרות ואינן תמימות.

אם כן דעתו כדעת הרמב''ם שהשוכח לספור ימשיך לספור בברכה בלילות הבאים. אבל לדעתו סופר בברכה ביום ולדעת הרמב''ם אינו סופר ביום כלל. ואלו רס''ג לא התייחס לשאלה זו.

גם שיטת רב האי גאון כדעת רס''ג והרמב''ם וכך כותב בשמו הטור סימן תפ''ט –

ורב האי כתב: בין בלילה הראשון בין בשאר לילות אם שכח ולא בירך בו יברך בשער לילות.

וכן כתב הריצ''ג בהלכות חדש וספירת העומר (במהדורה שבידי ח''ב עמוד שמ''ב) –

ומשום מר רב יהודאי כך אמר: היכא דלא מנא עומר לילא קמ''א לא ימנה בשאר לילוותא. מאי טעמא? דבעינן שבעה תמימות וליכא. אבל בשאר לילוותא אי איכא דלא מנא מאורתא מני ביממא. ואמר מר רב סעדיה: שכח ולא בירך [כנראה שהכונה מנה] על ספירת העומר בכל לילות שבין פסח לעצרת מברך בלילה שלאחריו חוץ ממי שלא בירך לילה הראשון שאין מברך בשאר לילות כלל דבעינן תמימות וליכא. ומר רב כהן צדק אמר: מי ששכח ולא בירך לילה הראשון מברך והולך בשאר לילות. מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף?! ונשאל מרב האי גאון על הא דרב יהודאי ורב סעדיה והשיב: אנחנא לא חזינא טעמא דמאן דאמר משום לילה הראשון בעינן שבע שבתות תמימות וליכא. אי מאי דאמרינן בעינן תמימות וליכא אם כן אינו לילה הראשון ששכח ולא ברך אלא אפילו חמישית ושישית ושביעית וגם שלאחריו כיון שחסר המנין לדבריהם בעינן שבעה שבתות וליכא ובעינן תמימות וליכא מה לי ראשונה מה לי שניה ושלישית. כדטעי בראשונה ואמר לשניה איתמל חד יומא בעומרא והאידנא תרי יומי בעומרא מאי חוסרנא איכא במנינה. ועוד, מכדי תרי קראי אינון כל חד וחד באפי נפשיה לחודיה קאים תספרו חמישים יום ושבע שבועות תספור לך. ורבנן אמרי אמר אביי מצוה לימני יומי מצוה למימני שבועי. והאי מאן דטעה יום אחד ולא מנה אשחו ליה רווחא למימר לית לה תמימות מאן דלא טעה לענין שבועי אל כד מטא יום שביעי אמר יום דין שלים חד שבוע אלא מאן אית בה ובמאי מפטר מלממנני שארא בתר מאי דאינשי. ואי הוה מניינא דכל חד וחד מעכב את כל המנין הזה מנו ליה רבנן עם הדברים המעכבים זה את זה כארבעה מיני לולב וכשבע הזאות וכארבעת הציציות וכיוצא בהן. הלכך לא שנא ראשונה ולא דבתרה מצוה למימני כולהון ואם שכח ולא ספר סופר של אחריה.
ואנו אומרים (=אומר הריצ''ג) כי בודאי אין לך תמימות אלא כשמתחיל למנות מערב ט''ז דהיינו לילה הראשון דאמר מר יכול יקצור ויספור ויביא ביום תלמוד לומר תמימות תהיינה אימתי אתה מונה תמימות בזמן שאתה מונה מבערב. הא למדת שאם שכח או נאנס ולא מנה מבערב אף על פי שמנה לאחר מכאן לא עלו בידיו תמימות. וטעמו של מר רב יהודאי נמי מהכא. אבל להתעכב מלספור שאר לילות אינו מתעכב אלא סופר והולך.

שיטה שונה דייקו הראשונים מתוך הלכות גדולות וכך כתוב שם [מהדורת הילדסהימר חלק ג' עמ' 329] בהלכות מנחות –

מר רב יהודאי גאון הכי הוי קאמר: היכא דלא מנא עומר לילייא קמא לא מני בשאר לילוותא. מאי טעמא דבעינא שבע שבתות תמימות, וליכא. אבל בשאר לילוותא היכא דלא מנא מאורתא, מני ביממא ושפיר דמי.

והנה בענין הלילה הראשון דעתו כדעת רס''ג שאינו מונה בשאר הימים. ובלילות האחרים דעתו שממשיך למנות ביום ומן הסתם בברכה כדרך שכתב רבנו שלמה ברבי נתן. אבל השינוי בינו לבין מה שראינו עד עכשיו הוא בשאלה מה הדין אם דילג על יום ולילה לחלוטין. במקרה זה דייקו הראשונים מדבריו שאם לא מנה לילה ויום ודילג יום אחד לגמרי שוב אינו סופר בברכה.

וכן כתב הטור או''ח בסימן תפ''ט בשמו –

כתב בה''ג שאם שכח לברך כל הלילה שיספור ביום, (= כדעת רבינו שלמה ברבי נתן) ואינו נראה לר''י (הסובר כדעת הרמב''ם שאינו סופר ביום). ואדוני אבי הרא''ש ז''ל כתב שיספור ביום בלא ברכה. וכתב עוד בה''ג שאם שכח לברך באחד מן הימים שלא יברך עוד בימים שלאחריו.

והיינו שדייק הטור שאם שכח לגמרי לספור יום שלם אינו מברך עוד.

וכן דייקו בתוספות מגילה כ' ע''ב ד''ה כל –

ובה''ג כתב... אבל אם שכח לילה ויום לא ימנה עוד בברכה דבעינן תמימות וליכא

וכן כתבו בשמו גם במנחות ס''ו א' סוף ד''ה זכר –

עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר. משום דבעיא תמימות ותימה גדולה הוא ולא יתכן.

נמצאנו למדים שהראשונים דייקו שלדעת בה''ג אם שכח אינו ממשיך לספור בברכה.

אבל הריצ''ג הביא את דברי הלכות גדולות ולפי הנוסח שהוא מביא גם הבה''ג סובר שממשיך לספור בברכה וכפי שרצו התוספות שיפסוק וזה לשונו –

ובהלכות גדולות: היכא דאינשי ולא בירכו על ספירת העומר מאורתא מברך למחר. ובמקצת נוסחי: והיכא דאינשי ולא ברך מאורתא מברך בלילא דתנן דבר שנוהג בלילה כשר כל הלילה. ואי לא בריך מברך ביממא. ואי אישני ולא בריך יומא חד מברך בשאר יומי.

יוצא אם כן שלדעת רס''ג ורב האי, ורבנו שלמה ברבי נתן, והרמב''ם, והתוספות במנחות, וכן דעת הבה''ד לגירסת הריצ''ג, גם אם שכח לגמרי לספור יום אחד או יותר בכל זאת סופר בברכה ביתר הימים.

אומנם בשו''ע סימן תפ''ט סעיף ח' כתב –

אם שכח לברך באחד מהימים, בין ביום ראשון בין בשאר הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה.

והיינו שפסק הבה''ג כפי שהבינו אותו התוספות והטור.

וכאן המקום להעיר, שאין לי ספק שאילו ידע המחבר שגם דעת הרמב''ם שאם שכח יברך בשאר הלילות, היה פוסק כדעת הרמב''ם והגאונים.

והנה רוב הפרשנים המאוחרים הבינו, שהמחלוקת מה יעשה אם שכח לספור יום שלם, האם ימשיך לספור בברכה או לא, תלויה בשאלה האם כל יום הוא מצוה בפני עצמה ולכן גם אם שכח יום אחד הרי היום הבא הינו מצוה נפרדת ומברך עליה, או שכל הספירה הינה מצוה אחת תמימה, ולכן אם שכח יום אחד אינו מברך כיון שאין המצוה תמימה.

אבל אין הכרח בהבנה זו. גם אם כל הספירה הינה מצוה אחת, אין זה אומר שאין היחיד מברך בכל יום. שהרי מטרת הספירה היא להגיע לחג השבועות שהוא היום החמישים.
ולפי זה אפילו אם כל הספירה היא מצוה אחת ניתן לומר שהיא מתקיימת על ידי כלל ישראל וכל יחיד רק ממלא את חלקו במצוה. היינו שכל יחיד חייב לספור בעצמו אבל הספירה כולה נעשית על ידי כלל ישראל.

תפיסה זו תמנע יצירת אבסורדים. למשל, הרי ברור שמי ששגג או אפילו הזיד ולא ספר, יחגוג את חג השבועות בתאריך שחוגג כל עם ישראל. כמו כן גר שנתגייר באמצע הספירה יחגוג את שבועות בתאריך שכל עם ישראל חוגג אותו. וכן קטן שהגדיל תוך הספירה יחגוג את חג השבועות יחד עם כל ישראל. למרות שלא ספרו את כל הספירה כולה.

במיוחד לשיטת רוב הראשונים, שהספירה ללא קרבן שתי הלחם היא מדרבנן. וברור ואם כן עיקר הספירה היא דין במקדש, וסופרים כדי להקריב את המנחה בזמנה. לפיכך בכל יום סופר האדם עם הציבור את הספירה של אותו יום, כיון שהספירה היא ספירת כלל ישראל וכל יחיד מקיים בכל יום את חלקו בכלל הציבור. ולכן יחגוג את חג השבועות עם כלל ישראל.

אותו הדבר לגבי הספירה. גר שנתגייר באמצע הספירה יספור את הימים שנשארו בברכה וכן לגבי קטן שהגדיל באמצע הספירה וכן לגבי המקרה שלנו שמי ששכח או הזיד ולא ספר ימשיך לספור בברכה ובספירתו הוא מקיים את חלקו בספירת הכלל, והיות וספירת כלל ישראל תמיד תמימה, לפיכך גם היחיד תמיד יברך עליה.

קו התאריך

אמנם בנוגע לגר שנתגייר וקטן שהגדיל כתבו חלק מהפוסקים שיספור בלי ברכה כי ספירתו אינה תמימה בניגוד למה שכתבנו לעיל. אבל יש מקרה המבהיר בצורה חותכת שאם אין מקבלים שיש לספור בברכה גם אם שכח לספור יום אחד, וזאת משום שהספירה היא ספירת כלל ישראל, נכנסים לאבסורדים שקשה לצאת מהם.

מקרה זה הוא קו התאריך. וכדי להבין זאת עלינו להסביר קודם מהו קו התאריך.

נניח לצורך הענין שאנו עכשיו בירושלים, היום הוא יום ראשון והשמש מעל ראשנו – כלומר עכשיו חצות היום. במרחק שש שעות מזרחה ברגע זה עצמו חל זמן השקיעה כלומר מתחיל יום שני. לעומת זאת שש שעות מערבה מכאן ברגע זה עצמו חל זמן הזריחה של יום ראשון. שש שעות נוספות מערבה עכשיו הוא מוצאי שבת בחצות. שש שעות נוספות מערבה הוא זמן השקיעה היינו עכשיו צאת השבת ומתחיל מוצאי שבת. נקודה זו שבה מתחיל מוצאי שבת עבור מי שנוסע מירושלים מערבה היא גם הנקודה שבה מתחיל יום שני עבור מי שנוסע מירושלים מזרחה. לפיכך צריך לקבוע היכן עובר הקו שממנו מתחילים הימים והקובע האם היום מוצאי שבת או מוצאי יום ראשון, האם עכשיו מתחיל יום ראשון או יום שני.

האסטרונומים הגויים קבעו את העיירה גריניץ' השוכנת באנגליה כנקודת המוצא לחשבון המעלות. כלומר קו התאריך עומד במאה ושונים מעלות מגריניץ'. הסיבה העיקרית לקביעה זו כי במאה ושמונים מעלות לגריניץ' משתרע רק אוקינוס כך שאין צורך לחלק יבשות וליצור מצב מוזר שבצד אחד של הרחוב היום יום שני ובצד שני יום ראשון. אומנם בכל זאת הם נאלצו לכופף פה ושם את קו התאריך כדי למנוע חתיכת כמה איים ויצירת מצב מוזר זהה. סיבה שניה לדבר כי שם שוכן מצפה כוכבים שהוא בין העתיקים בעולם מהמאה השבע עשרה למנינם.

השאלה היא מהו קו התאריך הישראלי הקובע היכן שבת והיכן יום ראשון. שהרי בניגוד לגויים אנו איננו חולקים כבוד מיוחד לגריניץ'.

שאלה זו התעוררה בפעם הראשונה בחריפות רבה בשנת תש''א. עד אז היהודים המעטים שגרו באזור קו התאריך עשו בדיוק מה שעשו הגויים. היינו, היום שהגויים קראו שבת הוא היום שבו שבתו היהודים. בשנת תש''א הגיעו תלמידים מישיבת מיר ליפן לאחר שברחו מהצבא הגרמני. הללו ידעו על שיטתו המיוחדת של החזון איש ופנו אליו בשאלה מתי זמן שבת ביפן וכן מתי חל יום הכיפורים. תשובתו של החזון איש היתה שקו התאריך הוא החוף המזרחי של יבשת אסיה כלומר ביפן יש להחליף יום. היינו שבתנו שלנו חלה ביום ראשון של הגויים ביפן. אותה שנה חל יום כיפור ביום רביעי אבל לשיטת החזון איש שקו התאריך עובר בין יפן לסין הרי יום כיפור חל יום אחד מאוחר יותר על כן הבריק להם בזו הלשון – אחים יקרים! איכלו ברביעי וצומו בחמישי ואל תחושו לשום דבר.

כלומר ביפן מתנהגים כאילו השמש לא זרחה עדיין. היינו בזמן שבארץ מתחיל יום כיפור, ביפן עדיין אנו שייכים ליום הקודם ורק יום אחד מאוחר יותר מתחיל יום כיפור ביפן.

לעומת זאת בכנס בירושלים שבו השתתפו גדולי פוסקי הדור ובין השאר הרב הרצוג, הרב טיקוצינסקי, הרב פרנק, הרב מלצר ועוד שיגרו להם מברק שיצומו ביום רביעי והרב הרצוג הוסיף שלא לעשות מלאכה ביום חמישי לחומרא אבל לא יצומו בו.

כלומר ביפן מתנהגים כאילו היום התחיל משם, השמש שזורחת בירושלים זרחה שם קודם לכן ובזמן שאצלנו מתחיל יום הכיפורים, ביפן זה כבר חצות יום כיפור.
הוראות סותרות אלו עוררו מבוכה ומחלוקת קשה.

לפי מה שידוע לי היום, שום יהודי שגר באזורים ההם אינו חושש לשיטת החזון איש. השיטה המקובלת עד כמה שידוע לי היא שיטתו של הרב טיקוצינסקי שקו התאריך עובר במאה ושמונים לירושלים. אגב גם קו זה עובר באוקיינוס השקט באזור שבו אין כמעט יבשות.
האדמו''ר מליובאויטש בספרו חידושים ובאורים דוחה את שיטת החזון איש בשתי ידיים וכותב שאין טעם לפלפל בה בהיותה דברי יחיד.
אני רק מבקש ממי ששאלה זו תהיה מעשית בשבילו שיפנה למורה הוראה מובהק ולא יסמוך על קיצור הדברים שכאן.

נחזור עכשיו לספירת העומר.
מה קורה למי שחצה את קו התאריך בספירת העומר?
דבר זהה קרה לרב גורן כמבואר בספרו מועדי ישראל עמוד שי. הוא המריא מטוקיו ללוס אנג'לס אור לט''ו באייר שחל להיות ביום חמישי היינו בלילה שלאחר יום רביעי לפני ההמראה הוא התפלל ערבית של יום חמישי וספר ספירת העומר – היום שלושים יום שהם ארבעה שבועות ושני ימים לעומר. לאחר טיסה של ארבע עשרה שעות הוא הגיע ללוס אנג'לס. ביום רביעי אחר הצהרים ובתפילת מעריב של יום חמישי ספרו את אותה ספירה שהוא כבר ספר ביפן – היום שלושים יום שהם ארבעה שבועות ושני ימים לעומר.
מה אם כן צריך לעשות במצב כזה על פי ההלכה?

והנה מדברי הרב גורן והאדמו''ר מחב''ד בספרו חידושים ובאורים בשו''ע נראה שהם סוברים שהספירה העיקרית היא הספירה שכל אחד סופר לעצמו. דהיינו, הרב גורן סובר שהיה צריך לספור היום אחד ושלושים יום אלא שמחמת הספק ספר הרב גורן גם את הספירה המקומית – היום שלושים יום. ואילו הרבי מחב''ד ממליץ שישמע את הברכה מאחר. על כל פנים לפי שניהם חג השבועות העיקרי במצב כזה הוא דוקא יום טוב שני של גלויות. וכך יוצא שמי שחזר לארץ תוך ימי ספירת העומר לאחר שעבר את קו התאריך צריך לשמור בארץ ישראל את יום טוב שני של גלויות כחג השבועות העיקרי, ואילו חג השבועות בארץ ישראל אינו בשבילו אלא כיום טוב שני של גלויות. מצב עוד יותר מוזר הוא למי שטס מלוס אנג'לס ליפן ומשם ממשיך לארץ שאז הוא מרויח יום. לשיטתם חג השבועות העיקרי שלו הוא בערב שבועות, ואילו שבועות עצמו הוא מעין יום טוב שני של גלויות. ובחו''ל עליו לחגוג שלושה ימים רצופים.

הסיבה לכל התסבוכת הזו היא הנחת היסוד שחג השבועות נקבע על ידי הספירה הפרטית אישית של כל אדם והיא הקובעת עבורו את תאריך החג.
הנחה זו לדעתי מוקשית ביותר. כפי שהסברתי לשיטת רוב הפוסקים חג השבועות גם בימינו דאוריתא, ואילו הספירה היא מדרבנן. ברור שמצוה מדרבנן לא יכולה לקבוע את חלותה של מצוה מדאוריתא. אבל גם לשיטת הרמב''ם שהספירה דאוריתא היא, ראינו כבר שהיא אינה יחידה אחת וגם מי ששכח יכול להמשיך לספור בברכה.

על כן נראה לי בודאות שהספירה אומנם נעשית על ידי כל יחיד ויחיד, אבל קדושת הימים קבועה וקיימת על יד כלל עם ישראל וכדלעיל. לפיכך, מי שהזיד ולא ספר חלק מהספירה וחזר בתשובה, הרי חג השבועות שלו חל בחג השבועות של כולם. ובודאי שלא נפטר מחג השבועות בגלל שלא ספר, וכל שכן שאינו מתחיל בספירה לעצמו וחוגג את חג השבועות לאחר שיספור ארבעים ותשעה יום לפי ספירתו האישית. וכך לגבי גר שנתגייר באמצע הספירה שחוגג את חג השבועות שלו עם כולם. וכן הדבר לגבי קטן שהגדיל בתוך ספירת העומר.
כפי שראינו כל גישה אחרת לנושא מסבכת אותנו בבעיות קשות ביותר שלמעשה אין להן פתרון מניח את הדעת.

ואם כך הדבר, הרי גם העובר את קו התאריך חוגג את חג השבועות המקומי בלבד. ואם כן גם לגבי ספירת הימים הוא כן שגם אם עבר את קו התאריך סופר את הספירה המקומית בלבד ואינו יוצר לעצמו ספירה חדשה.

ואם כנים אנחנו בדברינו עד כה, הרי זוהי הסיבה שהשוכח לספור יום אחד או יותר יספור בברכה בשאר הימים. כיון שאומנם הספירה היא אישית. אבל אינה אלא גילוי של קביעת כלל ישראל שהיום כך וכך לעומר, כשם שחג השבועות נקבע על ידי כלל ישראל המקדשו ולא על ידי כל יחיד באופן פרטי.