אחד המיתוסים הנפוצים בנוגע לתולדות ארץ-ישראל, הוא ''היעלמותם'' של היהודים ממנה – פחות או יותר לאחר כשלון מרד בר-כוכבא בשנת 135 לספירת הנוצרים. איכשהו כביכול 'ירד מסך' על נוכחות משמעותית של יהודים בארץ-ישראל – עד שעלה מחדש בשנת 1878 – עם הקמת פתח-תקוה...

ובכן, איזה משקל ניתן היה לייחס ליהודים בתחילת המאה השביעית לספירה?

מסתבר שהרבה יותר ממה שנהוג לחשוב.

מזה 37 שנים – מאז שיחרורה ואיחודה של ירושלים בירת ישראל במלחמת ששת-הימים – אנחנו נוהגים לציין ולחגוג את יום ירושלים. כמובן – איך אפשר בלי – בליווי חריקת הציניקנים שקמים עלינו להגחיכנו בכל דור ודור.

אנחנו מודעים, כמובן, לאירועים אחרים של שיחרור ירושלים, כגון בנייתה מחדש בימי עזרא ונחמיה או שיחרור העיר וטיהור בית המקדש על-ידי יהודה המכבי.

אך אנו מודעים הרבה פחות לאירוע אחר בתולדות ירושלים וארץ-ישראל, שאירע גם הוא בחודש מאי, קרוב לתאריך המודרני של יום ירושלים.

השנה היא 614 לספירה. בארץ שולטים הנוצרים הביזאנטים, שמרכזם בקונסטנטינופול, היא איסטנבול של היום. השלטון הנוצרי חלש מבחינה חיצונית – אך מתנכל ליהודים במישורים הדתי, הכלכלי והמשפטי. וממזרח, הולכים ומתחזקים גדודי הפרסים (עוד כאשר היו עובדי-אלילים). על-פי משה גיל (''היסטוריה'', 1982), חתן פרס ישראל לחקר ארץ-ישראל – היהודים והנוצרים היו רוב תושבי הארץ (ככל הנראה יותר נוצרים מאשר יהודים).

שליטי האימפריה הפרסית, לא התרשמו ככל הנראה מ''היעלמותם'' של היהודים מארץ-ישראל, ונעזרו ביהודים על-פי שיקול אסטרטגי קר לכל דבר ועניין. היישוב היהודי היה מבוסס היטב, שכן יכול היה לספק צבא של כ-‏20,000 חיילים, שסייעו לפרסים לכבוש את הגליל.

ובמאי 614, נכנסו הפרסים והיהודים לירושלים, כמנצחים. וכך מעיד הנזיר הנוצרי סופרוניוס:

הזרים ואזרחי העיר (ירושלים) מבקשי אלוהים[...] כשראו לפניהם את הפרסים יחד עם ידידיהם העברים, רצו מהר וסגרו את שערי העיר.¹

היהודים קיבלו את ירושלים לשליטתם, ועשו שפטים בנוצרים – כתגמול על השפטים שעשו בהם הנוצרים. מנהיג היהודים – שעליו אין כמעט ידיעות – נקרא נחמיה בן-חושיאל בן-אפרים בן-יוסף. אין זהו שמו האמיתי, כי אם כינוי למשיח בן-יוסף.

לאחר שנים ספורות (ככל הנראה בשנת 617) – בגדו הפרסים ביהודים ופנו לעזרת הנוצרים. צעד זה התגלה כחסר-תוחלת, מאחר שכבר בשנת 629 שבו הביזאנטים וכבשו את ירושלים.

אך גם זאת לא לאורך זמן. באופק כבר נראו ענני האבק שהעלו סוסי המלחמה של הכובשים הערבים המוסלמים, שכבשו את העיר בשנת 638.

כך התחיל הכיבוש הערבי. עד לשיחרור ירושלים. שוב.

חג שמח, עם ישראל; חג שמח לך ירושלים. מי ייתן שתישארי לנצח בירתה המאוחדת של מדינת היהודים.

1. עדות הנזיר הנוצרי סופרוניוס, מתוך: ''תולדות עם ישראל בימי קדם'', עמ' 348. ר' גם שמואל כץ, ''אדמת מריבה''.