פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
לָכֵן אֱמר הִנְנִי נתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום רביעי, 07/07/2004 שעה 23:23)


לָכֵן אֱמר הִנְנִי נתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם:

נסים ישעיהו




פסוק הכותרת הנו הבטחת ה' לפינחס בפרשת השבוע שלנו. מאז, הצירוף 'ברית שלום' קיבל גוונים ומשמעויות אשר כל קשר בינן לבין משמעותו המקורית – הנו לשוני בלבד. הנה למשל:
(מתוך ויקיפדיה) ברית שלום היא תנועה שהוקמה בשנת 1925 על ידי קבוצת אינטלקטואלים יהודיים, וביקשה ליצור דו קיום בין יהודים לערבים, באמצעות ויתור על הזכות היהודית להקמת בית לאומי בארץ ישראל, כפי שנוסחה בהצהרת בלפור.
יש הרואים בתנועה זו את האב הקדמון של תנועות השלום הישראליות.

כולם רוצים שלום. בעידוד מסיבי של התקשורת, השלום הפך להיות ערך מרכזי שכל הערכים מתגמדים ומתבטלים למולו. אפילו ערך חיי האדם אצלנו התגמד אל מול ערך השלום; 'קרבנות השלום' זוכרים? צריכים פעם לברר מה פירוש המושג הזה 'שלום'; לא בעברית, ביהודית. כי בעברית, נראה שיש בילבול נוראי וכולם רוצים שלום בלי שאף אחד יטרח להסביר מהו אותו שלום נכסף. האם זה בסדר שמתפוצצים יהודים עבור (תהליך) שלום? והאם אחרי שייגמר התהליך, יפסיקו להתפוצץ?

האמת, מזה זמן נראה כי המפוכחים שבין ''מנהיגינו'' כבר לא מדברים שלום, ומדבקותם בתהליך שלום נשארה רק דבקות בתהליך; עמך כבר מזמן התנתק מהזיית השלום ורק רוצים לחיות בשקט, בלי פיצוצים. אמנם השלום עודנו מרכיב בשיחם של הוזים מסויימים אשר למרות שהם זוכים לתקשורת די אוהדת בד''כ, כבר ניתן להבחין בנימות ציניות משהו בדיווחים אודותיהם ולפעמים אף בביקורת.

ככלל, נראה שמנהיגינו – כמו רובנו יש לומר – מסרבים להתנתק מאשליות שנאחזו בהן, וממשיכים להוביל תהליכים מכח ההתמדה של התנועה האשלייתית, הרבה אחרי שהאשליה התנפצה בדם ואש ותימרות עשן. אז אם בעת ששלטה האשליה עדיין ניתן היה לחשוב על תוצאה חיובית כלשהי שאולי תצמח מתישהו בעתיד הנעלם, ועבורה כדאי(??? נניח,) לסבול עכשיו – כעת ברור ששום דבר טוב אינו צפוי לצמוח ורק הסבל ילך ויגבר. בכ''ז ממשיכים בתהליך בדבקות כי כאמור, קשה להתנתק מאשליות.

צָרוֹר אֶת- הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם:

(מדרש רבה) צָרוֹר אֶת- הַמִּדְיָנִים, למה? כִּי-צרֲרִים הֵם לָכֶם; מכאן אמרו חכמים: 'בא להרגך – השכם להרגו'.
מה, לעולם לא יהיה אפשר לעשות שלום עם אויבינו? תמיד נחיה על חרבנו? זו הבשורה? ובכן צריכים לשים לב לדיוק דברי חז''ל: בא להרגך – השכם להרגו, לא אמרו השכם והרגהו. כי עצם המוכנות להרגו, תניא אותו ממזימותיו לפגוע בנו ואז לא יהיה צורך להרגו. מה שאין כן אם נבקש שלום עמו; במקרה כזה צפוי שהוא יראה בכך ביטוי חולשה, או לפחות מזימה מתוחכמת להשתלט עליו ויגביר את מאמציו לפגוע בנו.

ולא מדובר בתיאוריה; הרי לא אנחנו המצאנו את ההיסטוריה ולא אנחנו מכוונים את מהלכיה. התורה טורחת לספר לנו על אירועים שונים כדי שנלמד מהם ונהיה חכמים הלומדים מנסיונם של אחרים; לא חייבים לנהוג כילדים המתעקשים להתנסות בעצמנו בכל השגיאות האפשריות.
(מדרש רבה) אתה מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים לסוף בא לידי בזיון מלחמות וצרות. ואיזה – זה דוד (ש''ב י) ב וַיּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה-חֶסֶד עִם-חָנוּן בֶּן-נָחָשׁ; אמר לו הקב''ה, אתה תעבור על דברי? אני כתבתי (דברים כג) ז לֹא-תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטבָתָם כָּל-יָמֶיךָ לְעוֹלָם: ואתה עושה עמם גמילות חסד? (קהלת ז) טז אַל-תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל-תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם: שלא [ינסה להיות יהיה יותר צדיק ממה שהתורה מצווה ואז] יהא אדם מוותר על התורה; וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד?! סוף בא לידי בזיון (ש''ב י) ד וַיִּקַּח חָנוּן אֶת-עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת-חֲצִי זְקָנָם וַיִּכְרת אֶת- מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם וַיְשַׁלְּחֵם: ובא לידי מלחמה עם ארם נהרים ומלכי צובה ומלכי מעכה ועם בני עמון, ד' אומות. וכתיב (שם) ט וַיַּרְא יוֹאָב כִּי-הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר. מי גרם לדוד כך – שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקדוש ברוך הוא לֹא-תִדְרשׁ שְׁלֹמָם לכך כתיב צָרוֹר אֶת- הַמִּדְיָנִים.
לפני כן קרה דבר מעניין:
ג וַיּאמְרוּ- שָׂרֵי בְנֵי-עַמּוֹן אֶל-חָנוּן אֲדנֵיהֶם הַמְכַבֵּד דָּוִד אֶת-אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ כִּי-שָׁלַח לְךָ מְנַחֲמִים הֲלוֹא בַּעֲבוּר חֲקר אֶת-הָעִיר וּלְרַגְּלָהּ וּלְהָפְכָהּ שָׁלַח דָּוִד אֶת-עֲבָדָיו אֵלֶיךָ:
החשדנות של הגוי ביחס לכוונות של היהודי.

אַל-תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל-תִּתְחַכַּם יוֹתֵר

כאמור לעיל מן המדרש – אַל-תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל-תִּתְחַכַּם יוֹתֵר מן התורה הנותנת לנו הוראות לחיים.

אצלנו מתעקשים להיות הכי צדיקים והכי חסידים בעולם. התוצאה היא שדואגים מאד לרווחת אויבינו והרבה פחות לחיינו שלנו. מן האמור עד כאן ברור כי אין אלה הצדקה והחסד שהתורה מכוונת אותנו אליהם.

מה שמאפיין אנשי מעלה המכונים בתארים אלו, הוא שתמיד הם דואגים לרווחת הזולת אפילו על חשבון רווחתם שלהם. הצדיק מקפיד שלא יזיק לאחרים יותר משהוא מקפיד שלא יוזק בעצמו ע''י אחרים. יותר ממנו החסיד, המבקש תמיד להיטיב לזולתו גם על חשבון טובתו שלו.

כאשר הולכים בדרך זו על פי התורה – מקפידים מאד לברר מי הוא הזוכה בצדקת הצדיק ובחסדו של החסיד; צדקה וחסד למי שאינם ראויים לכך, וגרוע מזה – למי שהתורה אוסרת לעשות עמם צדקה וחסד, לא רק שאין זו מצווה, זו עלולה להיות עבירה חמורה ביותר.

אשתקד כתבנו באריכות אודות המעשה שזיכה את פינחס בברית שלום ולא נחזור על כך כעת. כדאי לקרוא הכל במקור, בפרשת השבוע, ורצוי להיעזר במפרשים השונים. נזכיר רק כי בחיצוניות, מעשהו של פינחס היה הפוך לחלוטין ממעשה של חסד. מעשהו ביטא גבורה מתפרצת שהרגה שני אנשים אבל בכך עשתה חסד בל ישוער עם כלל ישראל כי עצרה את המגפה שכילתה בעם.

ברור אם כן, כי לא כל מה שנראה במבט שטחי כחסד – זה באמת חסד, כמו שלא כל מה שנראה כיד קשה – זה הפוך מחסד.

לנו ברור כי אצל המתיימרים להנהיגינו אל עבר עתיד טוב יותר, מקננת האשליה שהם באמת עושים הכל לטובתנו. הם בטוחים לגמרי שדרכם היא הדרך הנכונה ואין בִּלְתָּה. אולם דא עקא, המציאות היא שהם מוכי סנוורים ואינם מסוגלים לראות מעבר לקצה חוטמם; ושם, עד קצה חוטמם, שוכנים הניסיון בשרידות אישית שצברו עם השנים, והאינטרסים הכי מיידיים שאותם הם מזהים בקלות.

מעבר לקצה חוטמם שוכנים האינטרסים הלאומיים לטווח ארוך, אלא שנבצר מהם להשיגם כאמור, עקב קוצר ראותם.

לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ:

פסוק זה מהפטרת השבוע, שאומר הקב''ה לנביא ירמיהו במעמד הגדרת שליחותו, מבטא את כל תורת המדיניות והבטחון על רגל אחת:
(מלבי''ם) רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת; בין להחריבם – לִנְתוֹשׁ את הגוים ולאבדם, וכן וְלִנְתוֹץ את הממלכות ולהרסם – בין לִבְנוֹת את הנהרס שהם הממלכות, וְלִנְטוֹעַ את הגוים. אולם, גם החורבן יהיה על מנת לבנות; וזהו שכתוב לנתוש ולנתוץ, כדי שעל ידי כן תוכל לבנות ולנטוע; כי כן תפעול גם היד העליונה שתסתור על מנת לבנות. וההעדר – קודם להוויה והמות אל החיים:
ישנם מצבים חברתיים/לאומיים בהם הריקבון פשה והעמיק כל כך, עד שלא ניתן עוד לרפא את הגוף הנגוע וחייבים להרוס על מנת לבנות. לא בכדי נקבע פרק זה כהפטרת השבת הראשונה בימי בין המצרים, שבת בה קוראים ברוב השנים את פרשת פינחס. ימים אלו מזכירים לנו את תהליך החורבן שהיה אז, כאזהרה אקטואלית מאד מפני תהליכים כאלה שמתחוללים כעת.

פינחס זיהה תהליך כזה וקטעו בנעיצת רומח מכוונת היטב, בעודו באיבו. בכך, מעיד ה' יתברך, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל ומנע חורבן נרחב יותר.

בהמשך דברי ה' לירמיהו (פרק א), באים הפסוקים הבאים:
יג וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמר מָה אַתָּה ראֶה וָאמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי ראֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה: יד וַיּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל-ישְׁבֵי הָאָרֶץ:
על דימוי זה לבדו אפשר ואולי רצוי לכתוב מאמר שלם, אבל אין כאן המקום להאריך אז נסתפק במועט: צפון ודרום זה שמאל וימין בהתאמה. ימין זו מדת החסד ושמאל – גבורה. כאשר החסד מופנה כלפי האויב והגבורה כלפי האוהב – אז תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל-ישְׁבֵי הָאָרֶץ: והיא נפתחת ח''ו לא רק על היהודים אלא על כל יושבי הארץ.

בהמשך הפרשה יש עוד עניינים רבים שלא נגענו בהם, ורק נזכיר את הנחלת הארץ, שאצלנו החליטו לוותר עליה. דרכו של פינחס ושל כל המנהיגים האמיתיים בעם ישראל, הנה שמירה קנאית על כל שעל שהנחיל לנו הבורא יתברך, והגיע הזמן שנלמד מהם.

וכאשר נלמד מהם וניישם – יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


מאמר לעניין
אבי. (יום ראשון, 11/07/2004 שעה 9:54) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

תודה על המאמר שהוא באמת לעניין .
עלינו באמת להשכיל.
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי