קראתי השבוע בעיתון ''ידיעות אחרונות'' את סיפורה המצמרר של יעל (שם בדוי) אשר פנתה לשירות למען הילד כשהייתה בהריון. מדובר באישה אשר גרושיה הותירו אותה חסרת כל ובמשבר נפשי קשה. על רקע זה היא ביקשה את עזרת רשויות הרווחה כדי שתינוקה יימסר לאימוץ.
התינוקת נשלחה למשפחה אומנת אשר שמרה על קשר טוב עם האם הביולוגית. יעל ניסתה לשקם את עצמה ו''לעמוד על הרגליים'' כדי לזכות בתינוקה בחזרה, אולם השירות למען הילד התעקש להשלים את תהליך האימוץ בו החל, ולהוציא ממנה את בתה לאלתר. (''ידיעות אחרונות'', ''לא בלי בתי'', 16.8.04).
יעל ניהלה מאבק משפטי עיקש כדי לזכות בבתה בחזרה. השופט שמואל בוקובסקי, סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון, החליט למנות שתי פסיכולוגיות מטעם בית המשפט כדי לבדוק את ''מסוגלותה ההורית'' של יעל, אשר קבעו חד משמעית כי יעל אינה מסוגלת לגדל את בתה.
עוד אציין, כי בכתבה נאמר שהפסיכולוגיות המומחיות מטעם בית המשפט קיבלו את רישיון המומחה שלהן רק שנתיים קודם לכן לאמור, מדובר ב''מומחיות'' חסרות ניסיון סביר.
להלן כמה נקודות למחשבה בנוגע למבחן מסוגלות הורית.
בין היתר, המבחן מורכב מאשכולות של שאלות אינטליגנציה (מבחן וכסלר) ולהלן דוגמאות מקטגוריות שונות:
- 8 משאיות חופרות בור ב-8 ימים. כמה משאיות חופרות בור ב-3 ימים?
- מי כתב את ''פאוסט''?
- מהי עיר הבירה של איטליה?
- של איזו מדינה הדגל הזה (ציור של דגל)?
מעבר לשאלות של ידע כללי מתחומים שונים ולבדיקת יכולת מתמטית, ישנם גם מבחני רורשאך (בצד מבחנים אחרים נוספים), המציגים 10 לוחות של כתמי דיו ובכל אחת תמונה לא מוגדרת. על הנבחנת לתאר בפני הבוחן ''מה היא רואה''. מיותר לציין כי הניתוח של התשובות הוא פתוח לחלוטין.
לצורך הדיון בלבד, נניח כי אתמול בערב הקראתי לבני את הסיפור הקלאסי הידוע: ''אליעזר והגזר'' מאת לוין קיפניס, ועתה מונח לפני כתם דיו המזכיר לי... גזר (רחמנא לצלן). במקרה ביש זה, גם חייכתי לעצמי בטרם אמרתי לבוחנת שלי כי לפני ''גזר'', (החיוך נסוך על פניי כי נזכרתי בהנאתו של בני מהסיפור), ייכתב בדו''ח שיוגש לבית המשפט שהעובדה כי ראיתי בכתם הדיו גזר מעידה על אונס שעברתי על ידי אבי בילדותי, וזאת במיוחד לאור העובדה שהגבתי
במבוכה המעידה על
חרדות מיניות מודחקות. אם בנוסף לכל הצרות אני גם נראית טוב ומתלבשת על פי צו האופנה אז ייכתב בדו''ח כי אני בעלת
מיניות מתפרצת! רוצה לומר: הכול נתון לפרשנות של הבודק/ת על פי מה שמתאים לו/לה באותו הרגע, או על פי מה שמתאים לבית המשפט הממנה מטעמו, וזאת מבלי להתחשב בנסיבות העובדתיות שיכולות להיות שונות לחלוטין...
בהמשך לאותו הלך רוח, האם ניתן לטעון על הבוחנת המפרשת את התנהגותי כי היא נוקטת בפרשנות זו ולא אחרת מאחר שהיא עצמה הייתה קורבן לאלימות מינית בילדותה? האם אותה חרב פיפיות המונפת כלפי האם האומללה יכולה לפעול גם נגד הפסיכולוגית ולפסול את כשרותה ואת רישיונה? מדוע לא? הכול נתון לאסכולות, לגישות, לאופנה, לנקודה בציר הזמן בו אנו עומדים ולמקריות.
ובל נשכח את לוין קיפניס עצמו שכתב את הסיפור על ''אליעזר והגזר''. קיפניס אף הגדיל לעשות בכך שקרא לסבתא למשוך בגזר (''אין כמוהו גזר'') ואם זה לא היה מספֵק, הוא גם קרא לנכד וגם לנכדה... וגם בעלי חיים היו שם ביוזמת קולמוסו.
שמא נאבחן פסיכולוגית את כל הקוראים כולם (לדורותיהם) של ''אליעזר והגזר'' כי הרי מלכתחילה ניגשו אל הספר המיוחד הזה מתוך הדחקה לא מודעת של מיניות מתפרצת ושל חרדות מיניות מודחקות?!?! אני מציעה כי נכפה עליהם טיפול עד שיודו שנאנסו בילדותם ונוציא מהם את ילדיהם כי הם אינם כשירים להיות הורים.
ואם יימצאו אלה שלא קראו את אליעזר והגזר, נחפש את אלה שקראו את פינוקיו!
לסיכום, למזלה של יעל, בית המשפט החליט שלא לקבל את חוות דעתן הנחרצת של שתי הפסיכולוגיות המומחיות מטעמו, וקבע כי הילדה תעבור למשמורתה של יעל בתחילת אוגוסט.
מזלה של יעל שהייתה לה עורכת דין שנלחמה למענה ושהיה לה מקור כספי להלחם למימוש הצדק.
אך מה קורה עם אותן נשים שהשירות למען הילד בעידודו ובשיתוף פעולה של בית המשפט כן מקבל את פסיקות המומחים שלו כנגד שפיותן וכנגד מסוגלותן ההורית לגדל את ילדיהן – דבר שהוא המקרה היותר שכיח?
בתאריך כ''ד בתמוז תשס''ד (12.07.04) ניתן פסק דין על ידי חמישה שופטי בית המשפט העליון דנ''א (דיון נוסף אזרחי) 6041/02 פלוני ופלונית נגד פלוני ופקידת הסעד.
את פסק הדין ניסח הנשיא א. ברק.
בית המשפט קבע בפסק דינו כי הוצאת קטין מרשות הוריו צריכה להיבחן במשנה זהירות והדבר ייעשה ללא הסכמת ההורים רק במקרים קיצוניים. אמנם החוק מאפשר הליך כזה של ניתוק הקטין בניגוד לרצון הוריו, אולם אין להפוך שיטה זו לעניין שבשגרה.
לדעתו של השופט ברק, אין לסמוך על פקיד הסעד אשר עד כה על פי סעיפים 11 ו-12 לחוק הנוער, היה בר סמכות לנתק את הילד מהוריו על פי שיקולים מקצועיים, אלא יש לאפשר הליך כזה רק במקרים דחופים בהם אין שהות לפנות לבית המשפט. כלומר, פקיד הסעד בשגרת עבודתו ימליץ או יחווה דעה בפני בית המשפט ובית המשפט הוא אשר יכריע בדבר. על אף סעיפי החוק כאמור, הם לא ייושמו אלא במקרים חריגים בהם אין שהות לפנות לבית המשפט.
במקרה הספציפי בו דן פסק הדין בשאלת המשמורת מציין השופט ברק:
''ההתדיינות המשפטית בשאלת המשמורת אף תוארה במפורש בבקשה. התנהלות זו מותירה רושם כי מטרתו העיקרית של ההליך הייתה לסייע לבית הדין בקבלת החלטה בעניין המשמורת וביישומה של החלטה כזו הלכה למעשה. בנוסף עמדה השופטת פרוקצ'יה על כך שתסמונת הניכור ההורי לא הצדיקה, בנסיבות העניין, את השימוש בהליך ביניים לפני קיומו של הליך עיקרי; על הספקות בנחיצותו של אמצעי כה קיצוני בנסיבות העניין; על העדר החיוניות שבהוצאת הילדים מרשות האם; על קיומם של נתונים אובייקטיביים חיוביים בדבר תפקודם הכולל של הילדים; על ההתעלמות מרצון הילדים; ועל אי מיצוי דרכי טיפול חלופיות טרם הבחירה באמצעי דרסטי של הוצאת הילדים למרכז החירום. טעמים אלה מוליכים כולם למסקנה כי לא היה מקום להורות על הוצאת הילדים למרכז החירום, במסגרת סעיף 12 לחוק הנוער''.
לדעתה של השופטת פרוקצ'יה:
''הוצאת ילד ממשמורת הורהו והעברתו לרשות הסעד או למעון נוגעת מעצם טיבה לסוגיה בעלת אופי חוקתי הנוגעת לערך ההגנה על האוטונומיה האישית והמשפחתית של ילד והורהו ולערך החברתי החשוב שעניינו שמירה על קשר המשפחה הטבעי בין הורים לילדים ועל המארג הסבוך של זכויות וחובות הנובעות מקשר הורות זה''.
המשמעות היא שבית המשפט מעלה את חשיבות הקשר המשפחתי על פני התערבות חיצונית ולא רואה בעין יפה את חופש הפעולה ואת הקלות הבלתי נסבלת של ניתוק הילדים ממשפחותיהם ומסביבתם בחסות נימוקים מקצועיים לכאורה.
שני המקרים המתוארים לעיל מורים על שינוי מגמה תקדימי והעמדת גורמי הרווחה בפרופורציה נכונה.
שינוי זה נראה לי ראוי ודרוש, אלא שהוא לא חל על מקרים רבים בהם מנגנון הסעד פירש את סעיפים 11 ו-12 לחוק הנוער פירוש אחר המקנה להם סמכויות יתר.
לפיכך עולות השאלות הבאות:
- מה הניע את בית המשפט לשנות את המגמה אשר עד כה לא רק שהסכים לה אלא אף היה שותף מלא לה?
- מה יהא גורלם של אלה שספגו פסקי דין בטרם שינוי זה של גישת בית המשפט?
- מי יטפל באימא שנלקחו ממנה ילדיה על פי פסקי דין קודמים, או אפילו בלעדיהם (על פי החלטות פקידי הסעד שלא הביאו את הנושא לדיון בבית המשפט)?
- מה גורלם של הילדים שנותקו מהמשפחה? ומי עוקב אחר מצבם כיום? האמנם פסקי דין כאלה יכולים להשפיע על מקרים קודמים?
לגופו של עניין, יש כאן עידוד לתהליך חיובי של קשר ישיר בין ההורה שהילד ברשותו, לבין יועץ/איש טיפול, בתנאי שהוא נבחר על ידי ההורה ועובד בתאום עמו. בצורה זו אין כל עימות אשר פוגם בסיכויי השיקום.
על פי פסק דין זה, הילדים יישארו אצל אימם אולם ניכפה עליהם טיפול פסיכולוגי של המנגנון.
לדעתי, בית המשפט היה צריך ללכת צעד אחד קדימה ולקבוע מפורשות כי מינוי המומחה המטפל (עובד סוציאלי, פסיכולוג, פסיכיאטר), יבוצע על ידי ההורה ובבחירתו וזאת כדי למנוע עימותים אפשריים בין הצדדים על חשבון הצלחת הטיפול בילד. הרי הילדים ינועו וידלגו בין האימא לפסיכולוג וחוזר חלילה וישמעו משני הצדדים הוראות, הנחיות, עצות.מה יותר פשוט וברור ממנגנון של בחירה רצונית של המומחה על ידי ההורה, בנושא כה אינטימי וכה גורלי? האמנם רצוי למנות פסיכולוג שיעבוד ללא תיאום ואף בניגוד לאימא, שכבר חוותה עימותים לא מעטים? האם באמת רצוי לתת לה להתעמת גם עם המימסד שוב?
טובת הילד וטובת האימא היא בחירה כהצעתי.
צעד קטן-גדול במשמורת הילד
