לאחרונה ''התבשרנו'' על גניבת התמונה המפורסמת, ''הזעקה'' של מונק ממוזיאון באוסלו שבנורווגיה. מה הופך יצירת אמנות ליצירה גדולה בעלת חשיבות כלל-אנושית? הרעפת שפע של סמלים ומשמעויות חבויות המובנים רק ליודעי סוד? לא בהכרח. האמנות היא רלוונטית לחיים ולקיום. לכן, כמעט כל אדם יכול להבין יצירת אמנות בעלת משמעות אמיתית, כשם שהוא מבין את החיים ולשאוב ממנה כוחות אם רק יתבונן בדייקנות ויפתח את הלב. לא תמיד צריך להחפז לשמוע את דברי המבקרים הרוויים לעייפה בסמלים וסימליות בשביל לחוש במה המדובר.
האמנות כרלוונטית לחיים
את עיני לכדה בימים אלה ידיעה עיתונאית אודות גניבת התמונה המפורסמת, ''הזעקה'' של מונק (Edvard Munch) ממוזיאון ''מונק'' באוסלו שבנורווגיה. תוכלו לקרוא מספר פרטים על הצייר הנפלא הזה ולצפות בעבודותיו בקישורים למטה. כובד הראש הצפוני הפילוסופי והקודר של האמן הנורבגי (1863-1944) מפליא לפרוס לפנינו דימויים מופלאים של המצב האנושי במובן הכללי ביותר ומספק בכך, בין היתר, גם נחמה מופלאה במצבים קשים, כאילו אסוננו הדוקר ומכווץ את נפשנו אינו רק שלנו, אלא הוא חלק שגור מהסיטואציה האנושית הכללית, ויש בו איזו משמעות שמעבר לרגע המיידי של המצוקה; אולי מעין משל, ואולי לקח עמוק המאפשר להתרומם מגיא הצלמוות ולהתקדם הלאה.
הזעקההאם מונק מפליא להביאנו גם להבנות חדשות ולא צפויות, התורמות באופן כללי לחוכמת החיים שלנו מעבר למצב כזה או אחר? עוד נראה הדגמה בדיוק לכך בהמשך.
ואם כך, נשאלת השאלה מדוע מבקרי האומנות במקומותינו מלעיטים אותנו לעייפה במלל רווי סמלים וסימליות? נו טוב, אז הציפו אותנו בדיבורים אודות אוסף סמלים ומשמעויות כמוסות, אבל איך זה תורם לקיומנו במציאות, להבנת בעיותינו, לניחומים או להבנה חדשה שנותנת כוחות? את מי זה באמת אמור לעניין, הידע הזה? פרט כמובן לאנשי עלית ואליטה, המגיבים אליו בשקיקה, אולי גם כפוזה תרבותית, לכאורה אחרת משלנו, והם עשויים להיות נעלים עלינו גם במובן זה שהיכן שאנו רואים רק ריקות משמימה של אוסף מילים נשגבות ומשחירות אודות הסמלים הללו, שלא אומרים לנו דבר, הם, בבחינת הנישאים-מעם, לא רק שמבינים בזה היטב אלא גם מצליחים לראות במילים הללו אפופות הסמלים משמעות עמוקה מיני-ים.
נחזור לכך מאוחר יותר, אך בינתיים נעסוק בציור מופלא אחר של מונק מ-1899 הנקרא ''מחול החיים''. אדגים כיצד התבוננות בציור יכולה להיות רלוונטית לחיינו, ולעיתים לחזק את כוח ורצון החיים, או למצער, לתת איזו הבנה חדשה של המציאות בצורה הפוקחת עיניים. אמחיש זאת כהתנסות אישית בצפייה בתמונה, תוך פתיחת הראש ובעיקר הלב והנשמה למה שאנו רואים לפנינו.
''מחול החיים''
''מחול החיים'' של מונקלהלן ציור של מונק מאותה תקופה בערך בה צייר את ''הזעקה'' (1899) - ''מחול החיים''. ממבט ראשון, האנשים סביב הנערה הבודדה בלבן רוקדים ועולצים, ואילו היא, כאילו נשארה מחוץ למעגל החיים והעליצות, ואולי היא בבחינת כזאת שאחרה את הרכבת, הרכבת של החיים. אך ממבט שני אני מתמקד גם בנערה חמורת הסבר והגבוהה בלבוש השחור מימין, ומשער מכאן, לאחר מחשבה כלשהי, שהעלמות הללו מסמלות, הימנית בלבוש השחור - את המוות, והשמאלית בלבן - את החיים.
האם זה אמנם כך?
נמשיך ונתבונן בציור - ידיה של הימנית בשחור צמודות לגופה ומשוכלות, כאילו במחווה של משיכת כתפיים, וידה הימנית של של זו בלבן מושטת, כשהיד פתוחה, כאילו במחווה של נתינה. האם העלמה השחורה היא המוות שנוטל את החיים או את רצון החיים, ואילו הלבנה היא החיים, הפריחה (בשמלתה שזורים עיטורים המזכירים פרחים או פריחה, ובצידה צומחים-מלבלבים לגובה פרחים). הידיים הפרוסות משהו בקלילות חיננית, והיד הימנית המושטת עשויים לסמל את נתינת החיים, העצמת הפריחה שבעולמנו. ובין העלמות הללו, בין המוות והחיים חגים האנשים במחול החיים, זוג זוג בדרכו.
רגע, זוגות?
והרי סברתי בתחילה שמדובר במצבו הכללי של האדם. האדם הנע ופועל בין החיים ובין המוות הממתין חרישית; האדם החותר להעצים ולהעשיר ולהאשיר את חייו, להתרחק ככל שניתן מהמוות, לחיות אם כן חיים נכונים וטובים וראויים כל זמן שניתן לפעול וגם לעלוץ לפרקים; ולהמשיך את קיומו אחריו כביכול (שוב, התרחקות מהמוות), על ידי הבאת צאצאים וטיפוחם, באותו מחול חיים שבין החיים והמוות. ואם אכן מדובר בתנועת חייו של האדם, כל אדם באשר הוא, למה כל אלה הנעים בציור ובעולמנו (לפי פרוש כללי זה) הינם זוגות דווקא (פרט לעלמת המוות ועלמת החיים, שאינם בני אדם במובן הרגיל?) האם כוונת הצייר לאמר כי הקיום האנושי במהותו הוא במצב הזוגיות בין גבר ואישה?
או שעלינו לחזור שוב להסתכלותי הראשונה, ולומר שאכן מדובר בשתי נשים של ממש שאינן סמל למשהו אחר. ושהן מחוץ למעגל הרוקדים, מחוץ לתנועת החיים ומעגל החיים, נעזבות ועזובות. השמאלית בלבן עדיין מושיטה ידה בתקווה, ברצון להיענות ולהצטרף למעגל החיים, ואילו הימנית ויתרה והִשלימה.
ואולי, הן בכל זאת מסמלות משהו נוסף?
שתי מגמות מנוגדות המצויות בתוככי מעגל החיים?
מגמות שאינן חיצוניות למרחב האנשים, אלא משולבות, אימננטיות (משולבות מ''בפנים''), מובנות בתוך מרחב הקיום האנושי? כך, שתי הנשים הללו אינן מחוץ לתמונה בבחינת דבר נוסף, ישות מקנה-כיוון שהיא חיצונית לבני האדם עצמם, אלא חלק מהם. האנשים הינם גם בזוגות וגם כפרטים במרחב התמונה.
כולם בני אדם כמוני וכמוך, הלוא רואים.
אף אחד מהם אינו ''סמל''.
אלא ששתי האנשים (העלמות, זו בשחור וזו בלבן) המוצבים במבודד מאפשרים לנו לזהות שתי מגמות אלו, בהוותם מעין הדגמה אנושית מובלטת של 2 מגמות הנמצאות מן הסתם בדרגה זו או אחרת גם אצל שאר האנשים (שהרי מדובר בנשים ממשיות, כמוהן כשאר בני אנוש באופן בסיסי). מגמות אלו מוצאות ביטוי מועצם בדמותם, יציבתם, טונוס (מתח) תנועותיהם ו''אישיותם'', באותו רגע, של הנשים הללו – הנהפכות, כל אחת, לביטוי מגמה אנושית (אותה מבליט הצייר גם באביזרים חיצוניים כגון שמלה שחורה מול לבנה, פרחים המנצים בצדה של הנערה משמאל, שבשמלתה גם עיטורים המזכירים פרחים ופריחה).
מגמה ''מהלכת'', חייה ומוחשית.
מובלטת בדמותה של כל אחת מהשתיים מגמה שהינה, ניתן להניח, כלל-אנושית וקיימת מו הסתם גם אצל המחוללים באולם, אך באופן מוצנע (לאטנטי) ברגעי הריקוד. כאן שוב בולטת גאוניותו של האמן, שהרי באקסטזת מחול בקרב קהל מוצנעות תכונות ומגמות אנושיות יחודיות, בלהט התנועה האקסטטית-קולקטיבית. אך מגמות אלו מועצמות דווקא, בהנגדה למחוללים בזוגות, אצל שתי הנשים הצעירות ברגע מסויים, עקב מצב שהינו בעייתי למדי מבחינתן.
כך איפוא בוחר מונק להציג מצב אנושי נפוץ אך מוקצן וקשה מבחינת הנשים הללו, המחדד אצלן, כל אחת בתגובותיה והערכותה היא, מגמות הנמצאות בכל אדם, אך מובלעות אצל הרוקדים באקסטזה הקולקטיבית של הריקוד. מצב בעייתי מסויים עשוי לחדד נטייה כזו או אחרת, הקיימת בכולנו, ואת זה מציג מונק באופן נהדר ומוחשי מאד. אם כן איפוא, מובלטות בדמות הנשים הללו, אצל כל אחת מהן באופן מוקצן ובולט לעין – אחת משתי מגמות אנושיות כלליות:
מחד, החיים, הנתינה והתקווה – התקווה המצפה להצטרף לדבר הנכון, הראוי, הטוב באמת. דהיינו, לפנינו איפוא דחפי החיים – ואם כך בכל זאת מדובר כאן במעין ''מלאך החיים'' כאדם ממשי - אשה צעירה מלאת חיים, מלבלבת, המצטיירת כבעלת רצון חיים גבוה (שהרי אף שהיא אינה חלק מהמחוללים, הרי שעדיין תנועותיה וכל דמותה מעידות שהיא מנסה, עדיין, ברעננות וחינניות, ובתקווה, להצטרף).
והשנייה, בשחור, מבטאת את הויתור, משיכת הכתף, ההתכנסות העצמית במקום ההתפשטות קדימה. ובמידת מה גם את הטינה והעוינות הקשה הנוטרת-נוקמת (דבר המותווה באופן דק וביד אמן בארשת פניה), בבחינת החתירה לכווץ ולצמצם או לכלות ולאיין.
דהיינו למעשה מהווה היא רמז חי בדמותה - כלפי דחפי המוות, התנועה כלפי המוות, ההתכווצות, ההתנערות, האיון.
וכי האדם הבודד, השרוי יותר עם עצמו כאינדיוידואל, ברגעים של בדידות, ועוד בדידות כה בוטה וכואבת כזו שבציור, מול האחרים הרוקדים זו בזרועות זה, אינו מיטיב לחוש ולבטא באופן חד יותר את מהות מצבו האנושי בכללותו? וזאת בהשוואה לזה השוכח לרגע את מהויות ונתוני הקיום ומצבו האנושי הבסיסי - בזרועות בן זוג באקסטזה אירוטית, בחוללו באולם הריקודים או בהיותו בחבורה.
וכי היות מחוץ למעגל החיים בסיטואצייה מסויימת, ולו לרגע או לשעה קלה, אינה מהווה תזכורת למאפייני מצב מהותיים ובסיסיים יותר, ועם זאת, מוחשיים קונקרטיים, שכן אנחנו אנשים קונקרטים במרחב קונקרטי, ולא סמלים מהלכים?
זיגמונד פרויד ומחול החיים
ובהסתכלי בתמונה זאת, אני שואל את עצמי אם מייסד הטיפול הנפשי המבוסס על ניתוח עמוק של תכני הנפש (הפסיכואנליזה, או פסיכולוגיית המעמקים), הלא הוא זיגמונד פרויד (1856-1938) לא הסתכל באותה תקופה, הסתכל בדומה לי כרגע בתמונה זו ממש כמוני עכשיו?
והאם נחה עליו אז תובנה והשראה בעקבותיה ניסח את תורתו אודות הקיטוב בין דחף החיים ודחף המוות (תאנתוס) בנפשו של כל אדם ואדם? אך בעצם פרויד ניסח תאוריה זו בשלב מאוחר בחייו, הרבה לאחר 1900 (כשהתמונה הוצגה לראשונה).
ונסטה לרגע, נדבר על דחף (או יצר, או כוח, או רצון) החיים מול דחף המוות, הרעיון החשוב שהעלה פרויד. ובכן, למה יש באדם דחף (או רצון ויצר) חיים? זה דווקא מובן. אבל למה, למה יש בו (גם) יצר מוות? פרויד שאל בשלב מאוחר בחייו את עצמו, הרי באם באדם יש דחפי ארוטיקה ומיניות חזקים וקובעי כל – דחפי החיים – הליבידו (כפי שאמרה התאוריה שלו עד אז), אם האדם כה רוצה לחיות ולממש את מיניותו באופן הבסיסי והראשוני ביותר – אז למה האדם בכל זאת לוחם, הורג ונהרג, משמיד את האחרים ובכמויות ענק ומכלה גם את עצמו? וכי אין ללמוד מכאן שיש באדם גם דחפי הרס, ובראש וראשונה דחפי הרס עצמי?
אבל מניין מגיע דחף ההרס העצמי? יש, אמר פרויד. באדם טבוע מלכתחילה דחף המוות. אין הוא לומד להרוס ולהשמיד מניסיון החיים, אלא ההרסנות טמונה בו יחד עם דחפי המיניות והחיים (והבנייה וההתקדמות), שני כוחות נוגדים, וזאת מטבע ברייתו. זה טיבעם של החיים, שבאופן מובנה הם נושאים איתם כבר מתחילתם את המוות.
ומשהרחיב פרויד את תורתו, כך שתכלול את שני הדחפים, דחף החיים ודחף המוות (ולא רק את דחף המיניות והחיים) האם נזכר באותם רגעים בתמונה? או ששכח ממנה כליל, ורק רישומה נישאר בו, מה שהביאו בבלי מודעות עוד למקור השראתו, לנסח את תורתו המאוחרת, את הפיתרון לבעיה שהעסיקה אותו? וזאת כשמונק הוא זה בעצם שהציג את ההבנה המופלאה הזאת אודות שתי מגמות נוגדות, דחף החיים ודחף המוות ולראשונה באופן כה מופלא וכה בהיר, בציור עז וקסום, ללא מילים ובאופן חזק החודר לחדרי הנפש הרבה מעבר למילים. והלא אין הבנה כזאת עניין של מה בכך, אין היא טריוויאלית כלל, ואיך פתאום מגיעים אליה? חישבו על כך, שכן על פניו, מה פתאום סתם להניח שבאדם, זה השואף בראש וראשונה לברוח מהמוות, יש גם יצר למוות? וכי אין המושג ''יצר'' והמושג ''דחף מוות עצמי'' מנוגדים זה לזה? וכי אין החיים עוינים את המוות? והיה זה האמן הגדול שהבין את הדבר הלא צפוי הזה והמחיש זאת בצורה כה מעולה.
גם אם פרויד לא ראה מעולם את התמונה המופלאה והמפורסמת הזאת, או שהיא לא הותירה בו כלל את רישומה - דבר שקשה קצת להניח (שכן פרויד אהב והתעניין מאד באמנות ואף כתב על אמנות, ומתמונה כה חזקה, מורכבת ומהדהדת בנשמה אודות המציאות האנושית קשה להתעלם), אזי כל מה שאמרתי אודות פרויד בהקשר התמונה הזאת אינו אלא משל, הדגמה לרלוונטיות של האמנות והנחייתה אותנו באופן ישיר ומיידי להבנת החיים ותהליכיהם.
''הזעקה''
ונעבור להמחשה נוספת של הסתכלות בתמונה, תוך התעוררות לדברים הרלוונטים למציאות בה אנו חיים - ציור ''הזעקה'' של מונק. האם עלינו לבהות בתמונה ובו בזמן להתאמץ להעלות במוחנו סמלים שונים המצויים בה? למה הדבר טוב ולמי זה נחוץ? הנה, לדוגמא, חיפוש כמעט בלשי בציור הזה מצד מומחים למיניהם אחר סמלים תוך הדבקת פרשנויות שונות ומשונות, שכולן למעשה לא מובילות לשום מקום בעל משמעות מבחינת הדברים המעסיקים אותנו. אמירות תלויות באויר.
אני מצטט מידיעה עיתונאית אודות גניבת התמונה הזו ממוזיאון מונק באוסלו, בה מובא מידע כללי באופן נאמן ותמציתי: ''ציור ''הצעקה'' של מונק פורש על-ידי מומחים בצורות שונות. יש שטוענים כי הציור עוסק בדמותה של אמו, אשר מתוארת בו במצב סופני של מוות. הצבע האדום בציור מסמל את הדם ומתקשר למחלת השחפת בה לקתה. הכנסייה שברקע - היא המקום בו נקברה אמו. אחרים מפרשים את הציור כקריאה של אדם בודד כשהיקום משתתף עמו בצעקתו ובגלי קולו''.
הזעקה'' של מונקאלא ששוב, בואו ונשכח לרגע מהסמלים והפירושים המלומדים האלה ונסתכל בתמונה בנינוחות קשובה (בתחילה לפחות...) מה אנו רואים שם? התחושה הראשונית העשוייה להתקבל ברוב המקרים היא זאת שהאדם בעל המראה הרזה והמעונה בפוקוס התמונה - היקום חונק אותו, מתקפל סביבו וסוגר עליו. נראית כאן הרמוניה מושלמת בין האדם והעולם סביבו, אך זוהי הרמונייה רעה המדגישה מצוקה איומה.
אין עוד כל יציבות ומשען. ולכן הבן אדם זועק. הרי רואים בציור, צריך רק להסתכל. ואם כן, למה לחכות לשמוע פירושים מפולפלים כאלה ואחרים כשבמקרה זה צריך רק להסתכל ציור (עם מעט רגישות אנושית, כמובן)?
האדום הכהה, של השמים עם רצועות בכחול ים, מסמל ספק דם, ספק פורענות וספק חוסר תקווה (שהרי שמים הם דווקא תכולים ומסמלים תקווה וחירות). גם תכול השמים הופך לרמזים של ים עמוק. האדם ניצב על גשר מעל תהום, עם מעקה איתן, פניו ממש כבר אחוזי מוות כמראה גולגולת, וידיו מסוככות על אוזניו כמגוננות בפני אימה איומה. גם הלשון נראית כמלעלעת באימה והעיניים בולטות מארובותיהן באימת צלמוות. שני האנשים היחידים פרט לו, ניראים כדמויות משחירות וזרות שגבם מופנה אליו ומתרחקים ממנו.
צריך רק לפקוח עיניים ולהתבונן עם קצת לב ונשמה ושכל ישר.
אוסיף שנושא דמות האם במצב סופני של שחפת, עשוי להיות רק קונקרטיזציה ספציפית (גילום מוחשי), סביב ארוע ספציפי. אמנם כזה המעלה מייד את תחושות החמלה והאהבה והרוך הגבוהות ביותר המציפות נוכח דימוי אם הפוסעת לאובדנה, קטנה, שבירה וכחושה עתה ללא מתום, מוכת אימה וכה חסרת ישע ובודדת בתוך עולמה הקורס עד כלות. אך אם יש כאן גם אלמנטים ספציפיים הלקוחים מדמות האם ומצבה, הרי עלינו לזכור שלעיתים הסיטואציה הקונקרטית ביותר עשוייה לעבור טרנספורמציה (גלגול צורה) לדברים האוניברסליים ביותר.
כך, יצירה כבירה זאת פועלת להזעיק אותנו לגורלו של בן אנוש כל אימת שיסודות המציאות הסדורה מתמוטטים עליו, והוא ניצב מול האימה והכליון לבדו כשאין עוד בנמצא עבורו כל תימוכין אפקטיביים מצד בני אנוש אחרים או מצד דבר כלשהו בעולמנו. זאת החל ממצבו התעסוקתי בעבודה או מעמדו בחברה, כאשר הוא נדחה ומעורטל מאלה ונזרק לכלבים; המשך במשבר כלכלי חריף כדוגמת המשבר הגדול (ה-Recession ב-1929), כאשר רבים איבדו את כל ממונם ורכושם ומצאו עצמם לפתע זרוקים לגורלם, ללא אפשרות מסוככת עוד עבורם ועבור משפחתם וצאצאיהם (והיו אכן התאבדויות רבות, אף של שועי עולם לשעבר). או כאשר המציאות סוגרת במפגיע כמעט ללא תקווה עוד לעתיד כלשהו, כאשר האדם לוקה במחלה ממארת. וכלה באדם שחור בסודן שפורעים מוסלמים סוגרים עליו ועל בני משפחתו וכפרו, להשמידם עד כלות, במסגרת רצח העם המתנהל שם; או בזמן שואת יהודי אירופה, כאשר בן האנוש נירדף עד צוואר והושלך לכיליונו המיוסר במחנה השמדה.
רק ''אמנים'' (אומנים) חקיינים נעדרי יכולת אמיתית ובונה, שאין להם דבר לומר, עשויים להתחיל את העבודה ישר מהעצמת משמעויות (שגורות או כאלו שנוצרו סביב האמביציה הבוערת להציג דבר מה ''חדש'' בכל מחיר). זאת לעיתים באופן חקייני ודביק המתיז לך את ה''סימבול'', הדימוי או המטאפורה ישר בפניך באופן הצעקני ורדוד המשמעות ביותר. נו, ואם לא הבנת, מצמידים לך גם טקסט הבנוי לתת את התחושה שאתה נע בין משמעויות ותכנים עילאיים, וזאת תכופות במקום שיש רק שתיקת קבר.
לעיתים, מעשה חסד שמיימי כמעט, ציור כזה, פרט לזעזוע הכללי אודות שבריריותו של עולמנו שהוא מעורר בנו, עשוי גם להיות קולע ומתאים להפליא לדברים שאדם חש במהלך אותה תקופה או אותן שעות או רגעים, ואפשר שטמונה בכך לפרקים משום נחמה מוזרה, כשם שבכי מר עשוי גם לנחם, בדומה לנחמה שיש, בפרט ברגעים מסויימים, במוזיקת בלוז, למשל – זו שהקלה מעט על יגונם השפוף של השחורים בארה''ב בתקופת העבדות שם.
''מחול החיים'' מנקודת תצפית נוספת – השלמת התמונה
חלק זה, האחרון, הינו בבחינת חלקו השני והמשלים של המאמר ''האמנות כרלוונטית לקיום –אדוורד מונק''. ענינו הפעם הינו כללי עוד יותר - חשיבותה של ההתמקדות בו-זמנית במערך מורכב, התמקדות מ-2 נקודות תצפית ניבדלות, לצורך הבנת עומק של הבעייה או הנושא שלפנינו. זאת לעומת ''הבנה'' שיטחית, בנלית וחדורת קלישאות, שאינה חודרת למהות הבעייה. גם הפעם משמש ניתוח תצפית בתמונה של האמן הגדול מונק (שציורו המפורסם ''הזעקה'' ניגנב ממוזיאון באוסלו לפני זמן מה, והביא לקריאות שבר של האוצרים לגנבים לשמור כבבת עין את התמונה שאין ערוך לערכה) משמש להמחשת הנושא החשוב הזה, כמו גם להמחשת תכנים עמוקים בחיינו שהתמונה חושפת.
יש לשים לב כי התמקדנו כאן באופן מפורט ב-2 העלמות הקרובות לפוקוס (מוקד) הציור, שתי אלו שמחוץ למעגל המחוללים. ואילו במחוללים ראינו בניתוח זה מעין רקע, הניתפס כביכול ברמת רזולוציה (הפרדה) נמוכה, כשהעלמות, שניתפסו ברמת רזולוציה גבוהה תוך פרוט רב, הוו את הדמות לעומת אותו רקע. כך איפוא, ראינו את הדמויות המחוללות כמקשה אחת, כמעין כוליות, דבר שהביא לשימוש במושגים סכימטיים וסטראוטיפיים לגביהן, תוך תאור הזיקה בינן (המחוללים) לדמויות הפוקוס - הלוא הן העלמות הנפרדות.
המשגה זו כללה איפוא מילים מסוג, ''מחול החיים'' או ''האקסטזה הקולקטיביסטית של הריקוד'' מילים שיותר משהן פותחות לנו צוהר להבנת תהליכים ודינמיקות הכרוכים בדמויות הרוקדות, הן אוטמות אותו. כך איפוא, תכופות כשאנו מתייחסים לגורמים הניתפסים כרקע לגורמי הפוקוס, אנו עשויים להשתמש במלל ריק וכוללני הנותן אשלייה של הבנה, כשבפועל מדובר דווקא בהיפוכה של ההבנה – תפיסה מרוששת מאיפיונים יחודיים הניבדלים זה מזה.
רבים מאיתנו אגב, תופסים בבחינת ''רקע'' חלקים נירחבים מהמציאות סביבם. ואזי הם משתמשים במילים אטומות, סטראוטיפיות ומרוששות ממשמעות מבחינתם, מילים הנהפכות לקלישאה, תכופות בכעין ריטואל (אקט טיכסי) ריק מתוכן שכמעט אינו מוסיף כל מידע חדש. כגון:
''מלחמת הקיום''; ''אני מתמודד עם זה...''; ''היא מרוכזת מדי בעצמה...''; ''השקיעה כה יפה...''; הפוסל, במומו פוסל...''; ''למען המדינה...''; ''האמת תמיד באמצע...''; ''החברה...''; ''בתקופה המודרנית...'' ותכופות גם, ''פקודה בלתי חוקית בעליל...'' או המילים ''צודק'' ''מוסרי'' או ''הכיבוש''.
החזרת המשמעות לדברים שהתרוששו ממשמעות והפכו לקלישאות, כרוכה איפוא בשינוי נקודת תצפית, והפיכת דברים נוספים לפוקליים (מוקדיים). כך איפוא, בחננו את הדברים מנקודת תצפית פוקלית אחת, זאת של העלמות ביחס למחוללים. נבחן איפוא את סצינת התמונה מנקודת תצפית פוקלית אחרת, זו של המחוללים בזיקה לעלמות. כל שינוי בנקודת תצפית, פורס רובד נוסף, אך כזה שהינו עם זאת משולב ובנוי לתוך הרובד הקודם. כך, המלה ''רובד'' עשוייה להטעות איפוא, שכן אין מדובר בתהליכים במקביל ובמנותק זה מזה, בדומה לריבוד גיאולוגי, אלא באינטגרציה (תיכלול) כשרובד אחד משולב לתוך משנהו. זאת בדומה לגוף תלת-מימדי במרחב, שכל נקודת תצפית חדשה ביחס אליו חושפת היבטים נוספים - אך היבטים נוספים אלה משולבים וחופפים חלקית לתוך ההיבטים שניפרשו בנקודת התצפית הפוקלית הקודמת לו. ראה בנושא זה ניתוח היכולת לחלוקת קשב גבוהה בספרי ''חלוקת קשב''
1, זו המאפשרת בחינת מושא מ-2 נקודות תצפית פוקליות לפחות; כשמקרה פרטי חשוב כאן הוא תפיסה בו-זמנית של אובייקט מורכב, הן מנקודת התצפית הפוקלית של אספקט המכלול והכוליות, והן מנקודת התצפית הפוקלית של הפרטים במכלול.
זאת כשתפעול חלוקת קשב נמוכה כרוך בקריסה קישבית לתפיסה חד-מוקדית של מושא ההסתכלות הכולל, כזו שהינה סכמטית, סטראוטיפית ודלת איפיונים וכווני חשיבה נפרדים ויחודיים הניבדלים זה מזה.
כך, לאחר שפורסם מאמרי המנתח את התמונה ''מחול החיים'' של אדוורד מונק (שצויירה ב-1899), הופיעה תגובה מאלפת של קוראת, שנקודת התצפית הפוקלית שלה היתה התמקדות-לפרטים דווקא במחוללים שבציור (ולא בשתי העלמות, הבודדות, זו בלבן וזו בשחור), ובכך היא חשפה רובד נוסף, המשולב ברובד הקודם. זהו צעד חשוב, לקראת תפיסה כוללת ומקיפה יותר של התמונה במלוא רבדיה. זאת הגם שהתצפית הקודמת, זו שאיפיינתי בניתוחי, עדיין יכולה להיבדל כמודול ניפרד. הדבר מאפשר גם לחזור שוב לעלמות הבודדות ולהבחין בהם בפרטים נוספים, הפעם מתוך הזיקה בין המחוללים לעלמות, בניגוד לתצפית הקודמת במאמרי, שהיבליטה את הזיקה ההפוכה בין העלמות הבודדות למחוללים - שניתפסו כרקע.
כותבת הקוראת שלומית, המתמקדת דווקא ברוקדים ולא בשתי העלמות הבודדות:
אהבתי את הניתוח שלך מיכאל. אוסיף ואומר כי בתמונה ''מחול החיים'', יש לדעתי המון בדידות, ניכור וייאוש. הזוג במרכז התמונה (האישה באדום) שרוקד אינו נראה כלל מאושר. היא נראית אומללה או מישהי ממעמד נחות שעומדת להיות מנוצלת, והצבע האדום מציג תאווה ופיתוי, למרות שהיא נראית כאחת שנאלצת ללבוש זאת, כדי שתוכל לשרוד, והוא נראה קר, מחושב, ממעמד גבוה, מתנשא ונצלן. גם הזוג האחר מצד ימין, שם לא רואים את פניה של האישה, כאילו הגבר בולע את כל כולה, והיא נאלצת לספוג זאת. היא לובשת שמלה לבנה, המסמלת תום ובתוליות, והגבר מוצג כאיש מלא זימה, לפחות עפ''י החיוך המרוצה שעל פניו. שאר הזוגות שרוקדים, נראים מרחוק, ויש רמז לריקוד תזזיתי, מאין חיפזון, מעין ''אכול ושתה כי מחר נמות'', משהו לא נעים. בקיצור - ציור מדהים. ושוב - תודה למיכאל על המאמר שפתח גם לי את המחשבה.
ובכן, שלומית הכניסה כאן נקודת תצפית חדשה, וכזאת המלאה תובנה הקולעת למהות הדברים, הן בבחינת פרטים והן בבחינת הכוליות (הראייה הכוללת והמקיפה: ''בדידות, נכור ויאוש'' כדבריה).
בשיח היוצר האמיתי בין תודעות ערות וחושבות, הדבר מאפשר להמשיך ולפתח את הדברים, תוך העפלה לפסגות חדשות. זאת בניגוד למצב כוחני ולא סימטרי, בו האחד מציג תובנות חדשות בהינף מלא השראה, והשני מקפד אותן, בהציבו מצידו ניתוח מתפלפל, עתיר מלל וכבד הפועל להמם את תודעתו של הזולת. וגודם בכך באיבו נטוע מינץ שהחל בפריחה העשוייה להפרות כל תודעה ערה שסביבה. זוהי תופעה שכיחה, כאשר בשרות הכוח וההערכה העצמית עוקרים הינף תובנה תודעתית חדשה ופורייה ומקפדים את חיותו היוצרת של הזולת.
כה הרבה מרצים ובעלי יומרות אינטלקטואליות הינם אכן עוקרי נטוע תודעתיים.
אני כותב איפוא, בהינף יוצר משלי (הייתי רוצה לקוות) ואפילו בהתרגשות-מה שיש בה אולי שמץ מתחושתו של המגלה ארץ או יבשת חדשה... בהמשך טיבעי לאותה נקודת תצפית חדשה, פורייה, מלאת חיות ותובנה שהיציבה שלומית. האם כתיבתי כאן היא איפוא ההמחשה החייה לחשיבותה המפרה של הצבת נקודת תצפית פוקלית חדשה ותקפה? והמחשה גם לחשיבות שיח תובנתי, רגיש ולא מקפד, ואוויר הפסגות היצירתי והבונה הכרוכים בהצבת נקודות תצפית חדשות בין אדם לזולתו?
שלומית, ניתן לראות בהתבוננות בזוגות הרוקדים שאת צודקת, והבחנת בדבר חשוב. כאשר, מבעד לאקסטזה הקולקטיביסטית של הריקוד, מבעד לתמונה הכללית, נבחן בנפרד כל זוג - שהינו בעל מאפיינים יחודיים בתוככי הכוליות הזאת - אכן נראה כאן, באופן פרטני, ניכור, בדידות וייאוש כדברייך.
נראה כאן עוד דבר נוסף המורכב מאלה - מבעד למה שנראה מרחוק ובאופן כוללני, אולי כאושר של אותו מחול חיים, יש גם אלמנטים בעייתיים, אולי של רמז לרשע או חוסר טוב אמיתי, או מעין הכרח כפייתי (כפי שאמרת - ''ריקוד תזזיתי''). האנשים פועלים כמעין מאריונטות, בעצם.
הבחנת גם במידת האכזריות הנאכפת או הכורח השרדני של שתי נשים העומדות מול דיכוי - זו באדום הנאלצת להעתיר את רכותה (ורכותה מובלטת) על אדם קר, כנראה בן מעמד גבוה, כדבריך. וזו מימין לה, בלבן ''הנבלעת'' (כפי שניסחת זאת בבהירות מתבוננת ומדוייקת) בתאוות גבר בעל שפתיים עבות ותאוותניות המובלטות כמאפיין מרכזי של פניו. תנועת ראשה המוטה הצידה, כאילו בהתרפקות, נושאת גם רמז של רתיעה מהמצב ומהאיש.
ושוב, נחזור לאותן שתי נשים בודדות, העלמה בלבן וזו בשחור. הלבנה מעתירה כביכול - משרה כוח ואנרגייה חיובית של פריחה ותקווה על הסיטואצייה הזאת, במעין נאיביות השרוייה ביופי והטוהר הפנימיים שלה שיש בה אלמנטים של קדושה, אולי. אף שידיה מושטות, הרי שאין היא מתמקדת במבטה ברוקדים אלא כאילו ניפנית הצידה, שרוייה בטוהר הפנימי שלה. ואילו העלמה בשחור?
האם היא מסתכלת ברוקדים?
לא.
מבטה מופנה דווקא כלפי העלמה בלבן. משהו מהזעם או הטינה המאופקת אך ההרסנית שלה מופנה דווקא לעלמה בלבן - זו המעתירה חיוב ותקווה על היקום האנושי המנוכר וחדור הרשע או הסאוב, שדוחה אותה.
הזעם, ואולי הבוז, מופנה דווקא לעלמה החיובית והדחוייה בלבן הנמצאת במצב דחוי דומה לשלה.
ואינו מופנה לאלו שזנחוה.
כאילו אומרת היא בזעם ואולי בבוז: מה את מעתירה כוח וחיוב על אלה שדחוך, על העולם הכאוב והרע הזה? הזעם, מופנה לזאת שמחזקת למעשה בחיוביות ורוח חיים חיננית ומלבלבת את המציאות הרעה, או למעשה, הנכפית הזאת. ''אלה אינם אלא מאריונטות חסרות עצמיות המחוללות את פרחי הרע, ואף זאת בחוסר דעת, ומה תקווה יש בהם, וכי אינך רואה''?
מה האיוולת הזאת? כאילו דוברים הזעם והבוז.
ויש בדמותה גם הטינה הנקמנית השואפת לאיין (כפי שכתבתי במאמרי). האם זו היא עמדה אפוקליפטית בעצם? כשצייר מונק תמונה זאת ב-1899, כבר היתה מוכרת יצירתו הכבירה בת ארבעה החלקים של ריכרד ווגנר, ''טבעת הניבלונגן'' (1876) שמהווה למעשה מבחינת מורכבות ויופי תצורותיה המוסיקליות את המהפכה החשובה ביותר במוסיקה המערבית במאתיים השנה האחרונות. זו שעולות עליה רק ''המצאת'' המוזיקה הרב קולית במערב אירופה במאה ה- 13 והמוסיקה (העולה במבניה המורכבים על כל מה שאנו מבינים במושג ''גבולות השכל האנושי'') של יוהאן סבסטיאן באך (1685-1750) המהווה את פיסגתה.
במאמר מוסגר אוסיף שאזרחי ישראל הם עדיין קורבנותיו של היטלר גם במובן זה שהם מנועים מלשמוע את המוזיקה הכבירה הזאת, רק משום שהצורר היטלר ימ''ש אהב אף הוא את המוזיקה הזאת, של ריכרד וואגנר, בדומה, להבדיל באלפי הבדלות, לכל גדולי הרוח במאה ה-19 וה-20, כולל חוזה המדינה תאודור הרצל וכולל האסטרופיזיקאי האנגלי הדגול והמשותק בכל גופו סטיפן הוקינג - שרק ווגנר לדבריו מפיח בו רצון חיים במצבו הנואש. ומשום שכמה מהפקידים והקומיסרים הממונים על התרבות בישראל אינם מבינים דבר וחצי דבר במוסיקה וגם בורים בהיסטוריה; אבל מבינים גם מבינים הרבה באמירות שגב חגיגיות בטון מזועזע היפה מאין כמוהו להקפיץ לדום שתיקה. וכך, המוסיקה המורכבת להפליא והמדהימה של ווגנר קרסה לה בדימוי העממי הישראלי לכמה אסוסיאציות חופשיות ופרועות למדי בדבר מוסיקה בנוסח שירי לכת צבאיים, תרועת חצוצרות ותופים ומצעדי קלגסים... (מה שמהווה כמובן את היפוכה המוחלט של המוסיקה הרומנטית, הבשלה והנפלאה הזאת, באחד מאותם פרדוקסים מוזרים של פסיכולוגיית המון שהינם מעבר להבנתנו...ולפעמים אמנם משמיעים לאיש-ההמון המשכיל קטע (או שניים) מתוך הפתיחות (אוברטורות) ביצירות המוקדמות, העשוי אולי להזכיר באופן כלשהו משהו מעין זה, על דרך האסוסיאציה הרחוקה, ותוך השטחת תלת-מימד בעל זרמים תת קרקעיים ומספר רבדים, השטחה לדו-מימד של מוזיקת סופרמרקט נוסח קליידרמן)
ונמשיך.
אם אכן התאור כאן נכון, הרי יתכן שיש כאן משקעים של החלק האחרון ב''טבעת'' - Gotterdammerung - דמדומי האלים, או למעשה, ''שקיעת העולם''. בפרק זה מופיעה ברונהילדה, עלמה (ואלה לשעבר) שנבגדה על ידי האהבה. זאת בעולם בו דומיננטיים רצונות-כוח ותאוות-כוח פטריארכליים, ושוררת הבוגדנות. ברונהילדה, ההופכת שוב למעין אלת נקמות, מביאה על העולם הרע הזה את אובדנו, לקראת סדר חדש ורחום יותר. הדבר בולט בקטע האחרון, בעל מוזיקה מדהימה ומהממת באקורדים מוזרים, חזקים, מהממים, ומלאי פלא שכמוהם לא נישמעו מעולם עד אז. זאת כאשר מול הלהבות הבולעות את הנבלים ואת העולם הישן, ולנוכח כביכול, האנושות כולה, יש רמזים לאותה הגחת עולם חדש המשוחרר מהכוחניות והשטניות. ולבסוף המוזיקה הזאת הופכת לרוך רחום ונפלא הנושא לאופקים חדשים ומזוככים. האם העלמה בשחור היא איפוא גלגול של ברונהילדה?
ומשסיימנו, חיוני, מבחינת הבקרה על תהליך הניתוח הבונה, להציג לעצמנו את השאלה, האם ניתוחי קולע לנקודת התצפית החדשה (של שלומית), ומשתלב, תוך הוספה של קווים חדשים ויחודיים משלו, באותו הינף רב השראה של תובנה מעולה שהיציגה? דהיינו, האם לא ניסחפתי לניתוח מתפתל ושרירותי מהסוג המקפד את תבונתו היוצרת ותרומתו החשובה של הזולת?
או באופן כללי יותר, האם לא החטאתי את המציאות?
שכן לגישתי, הבנה קולעת של המציאות תתכן רק משילוב כמה עמדות תצפית ואינטגרציה בונה של כמה מוקדי קשב. זאת בתנאי שכל מוקד כזה הינו לכשעצמו קולע, בבחינת ''לוכד ברישתו'' מאפיינים חשובים, הגם שבהכרח חלקיים, של המצב..
ומה אם כן אמרה שלומית, דהיינו האם תהליך הבקרה מסמן לי כאן ''רות, עבור'', אור ירוק? האם יש כאן מוצר אינטלקטואלי בר קיימא וערך, שניתן להאיר בעזרתו בעיות וענינים נוספים ורבים – פרי מאמץ משותף?
כותבת שלומית איפוא:
מיכאל היקר,
מדהים מה שכתבת לי בתגובה. אני מסכימה עם כל מילה. מרתק! תודה! אני חושבת
שאני מתחילה לשנות את דעתי, ואחכה בשקיקה לקריאת מאמריך (לפחות בנושאי
אומנות וספרות) - נושאים שאותי אישית מעניינים במיוחד.
ובכן, ניסיון בתבונה אנושית ערה ורגישה ודייקנית-לפרטים תוך דיאלוג בונה – ניסיון שכנראה צלח. אך לא לשכוח, כל זאת תודות לסביבת ציורו המדהים, ''מחול החיים'', (וכמובן גם ''הזעקה''), של אדוורד מונק, שהוא הגיבור האמיתי של כל מה שארע כאן.
כן, אמנות אמיתית רלוונטית לחיים ולקיום ונושאת אותם מעלה מעלה.
האמנות רלוונטית לקיום
