לפני כך וכך שנים – בעת לימודיי באקדמיה למוסיקה בירושלים – זכיתי ללמוד מפיו של המוסיקאי המחונן מיכאל וולפה. נכחתי בשיעור, שבמהלכו היה עלינו לתרגל הלחנה – כלומר לכתוב קטע מוסיקלי - בשיטת קונטרפונקט. מדובר בשיטת הלחנה שהיתה נפוצה במאות ה-‏13 עד ה-‏16, פחות או יותר.

מבלי להעמיק בכללי תורת המוסיקה – די בכך שנדע, כי מדובר בשיטה מרגיזה למדי – מלאת הגבלות, שנראו לרוב הסטודנטים כאוסף קפריזי של איסורים שמרניים, מיושנים ומיותרים. אסור כמעט לנוע בשמיניות; אין לשים דיסוננס בפעמה מודגשת וגו' וגו'.

אלמנטים רבים שהופכים את המוסיקה של באך, ועד הג'אז והפופ לכה מהנה ומעניינת – נאסר עלינו השימוש בהם.

•

אם כן – צצה באופן טבעי השאלה: ''בשביל מה לנו המגבלות הללו''? לשם מה – בסוף המאה העשרים – עלינו להצר את צעדינו בתוך 'כותונת המשוגעים' של תורת הקונטרפונקט?

עיניים רבות הורמו אל המרצה על-מנת שישיב את תשובתו:

ותשובתו זו – מלווה אותי מאז כל הימים. הוא ענה שדווקא אדם שמצליח ליצור למרות המגבלות, ליצור מוסיקה אמנותית, אסתטית ובעלת משמעות בתוך המסגרת – דווקא הוא ירכוש את המיומנויות הדרושות על-מנת להלחין כהלכה. אדם כזה – גם אם ירשה לעצמו לסטות מהמסגרת – יעשה זאת תוך כדי הליכה על בסיס מוצק של ידע, וסטיותיו תהיינה מבוססות על היגיון אמנותי ומקצועי – ולא על התפרצויות חופשיות וחסרות-רסן.

רוב הסטודנטים – כך אני מתרשם – קיבלו את תשובתו – ובכללם גם אני.

•

דבר זה נכון גם לתחומי החיים האחרים. המגבלות מאלצות אותנו לחדד את כושר האילתור, את הדימיון והיצירתיות. לדוגמא - הקוביה ההונגרית. כאשר אנו עומדים מול קוביה הונגרית שצבעיה מעורבבים – הדבר הקל והמפתה ביותר לעשות – הוא לקלף את המדבקות הצבעוניות ולשים אותן בסדר הנכון...

אבל מי שנמנע מהדרך הזאת – נאלץ להפעיל את תושייתו על-מנת להגיע אל אותה התוצאה.

אותו העיקרון פועל לגבי שלל משחקים ושעשועים אחרים – החל בשחמט, שבו קיימות הגבלות רבות על דרך תנועת הכלים – וכלה באיזון מקל של מטאטא על אצבע אחת או בהקפצת כדור על כף הרגל.

•

כל אלה ואחרות – הן מגבלות מרצון.
אך קיימות – למרבה הצער – גם מגבלות מאונס, כגון עיוורון, חירשות או שיתוק חס וחלילה.

אולם גם במגבלות מאונס – ואולי במיוחד בהן – מתגלה היכולת המופלאה של המנגנון האנושי לפצות, להתגבר ולהשתכלל: אין כמו העיוורים בחוש המישוש והשמיעה, ואין כמו החירשים בחוש הראיה.

•

אך מדוע שנדאיב ליבנו בנכויות קשות? ישנן ''נכויות'' אופטימיות הרבה יותר. כך – למשל – למורה שלי לגיטרה יש ציפורניים חלשות מאוד, הנשברות תדיר – וכך הוא היה נאלץ מפעם לפעם להפסיק לנגן – עד שתחלים ציפורן זו או אחרת. לא עזרו לו מיני תכשירים ושמנים לחיזוק הציפורניים... הטבע היה חזק מהכל.

אלא שיום בהיר אחד – הוא החליט לנטוש לגמרי את אסכולת הנגינה בציפורניים – שלה הטיף כל שנות לימודו – והחל לנגן בלעדיהן – עם כריות האצבעות. וראה זה פלא: במקום שתרד איכות הצליל; במקום שיהפוך עמום ומטושטש – עשה המורה חיל בנגינתו – והדהים את כל שומעיו, כאילו היה פגניני בזעיר-אנפין. וכך הפכה המגבלה – ה''נכות'' – לברכה ולזכות.

•

כאשר אדם נוטל על עצמו מגבלות מתוך בחירה – לצופה מבחוץ עלול הדבר להיראות כהשתעבדות וצמצום-העצמי. אך לאדם עצמו זהו בדיוק ההיפך: התרחבות.

• - אישה שיולדת בן או בת (מרצונה, כמובן) – הופכת לאישה שהיא גם אם (ואותו הדבר לגבי גבר שהופך לאב), ומן הסתם רוב האנשים אינם מתחרטים על שהביאו ילדים לעולם. להיפך: רובם חוזרים על אותה הפעולה...
• - אדם שמצטרף לתנועה, מסדר או מגזר דתי – ייתכן שייראו אותו מבחוץ כמי שכופה על עצמו מערכת נוקשה של כללים – אך הוא עשוי לראות את הצעד שעשה כהתרחבות, כשירות למען הכלל או למען האלוהים – חיים מלאים ורחבים הרבה יותר מהתרכזות באני בלבד;
• - משפחה שעוברת מהעיר לכפר – בוודאי מטילה על עצמה מגבלות – בכך שהיא נמנעת מכל הנוחות וקרבת השירותים שבעיר. אך מצד שני – המרחב, איכות החיים, הטבע והנוף מפצים מעל ומעבר על המגבלות הקיימות.

וכך ניתן להפליג הלאה והלאה: זוג של אורגניסט וזמרת או פסנתרן וכנרת – עלולים להרגיש חסומים האחד על-ידי השני – אך לא פחות מכך, עשויים לחוש סיפוק אמנותי ורוחני כפול ומכופל, מאשר אילו ניגנו, הופיעו והלחינו לבד.

כמובן – לא כל מגבלה היא חיובית – ויש לבחון הכל לפי העניין. אך מצד שני – אל לו לאדם החופשי להיבהל יתר המידה מהמושג ''מגבלה''.

שהרי – כידוע – לא ניתן למזוג יין משובח מן הכד המעוטר אל הספל המהודר – אילולא היו שני אלה נתונים ב'מגבלות' החרס והזכוכית...

---