גן-עדן כמשל על פי רבי לוי בן גרשון

ב''ביאור דברי הפרשה'' לפרשת בראשית, דן הרלב''ג [ר' לוי בן גרשום או גרשון], בסיפור גן עדן בצורה מקורית, תוך הקדמת דברים הכוללים הבעת תודה לקודמים לו אשר דנו במעשה בראשית, הרמב''ם ב''מורה נבוכים'' והראב''ע בפירושו לתורה. דברי התודה הם רק מבוא למחלוקת שבהמשך, ולהלן דברי הקדמתו החשובים והנחוצים של הרלב''ג בטרם פירושו לסיפור גן-עדן:

וראוי שלא נקמר מלתת תודה לקודמים במה שדיברו במעשה בראשית. כי הם, ואם נמצאו רחוקים מהכוונה אשר מצאנוה בכאן, כמו שתראה ממה שביאר בזה הרב המורה בספרו הנכבד מורה הנבוכים והחכם ובי אברהם אבן עזרא בפירוש התורה, הנה הם היו סיבה באופן מה להעמידנו על האמת בזה. ואולם השלמת המאמר בחידוש העולם והתרת הספקות הנופלות בו מדרך העיון היה ממנו בספר מלחמות ה'. ולא ראינו בכאן לזכור דבר מזה כי יצטרך זה למאמר ארוך לא יכילהו זה הספר. ומהנה נתחיל לבאר מה שנמשך לזה בתורה מסיפור סודות המציאות. ואנחנו מתנצלים תחילה אם לא ימצאו דברינו בזה מסכימים לפשוטי הכתובים על האופן שנמצאו מסכימים ללשון התורה במה שקדם לנו מהביאור. לפי שאלו העניינים הנמשכים לזה הושמו בתורה נעלמים מאוד במשלים חזקי ההעלם וההסתר.

הקדמת דברים זו כוללת את המרכיבים הבאים:


בהמשך מבאר הרלב''ג גם מהי התכלית לפירוש זה המוצע על ידו, והיא, ''להודיע הכלים אשר נתן ה' יתברך לאדם להגיעו אל הצלחת הנפש אשר בה יהיו לו החיים הנצחיים''. הנצח הוא הידע האנושי עד היכן שמשיג שכלו של האדם, ולשם הגעה אל הישגים נעלים אלו, הובא סיפור גן העדן על דרך המשל, הסוד וההסתר.

הרלב''ג מבאר כי השכל האנושי הוא השכל הפועל, המונע על ידי חשיבה, דמיון וזיכרון. לעומתו, השכל המצוי בבעלי חיים הוא השכל ההיולאני, המונע על ידי הכוח המדמה והכוח המתעורר. האבחנה מלווה בדוגמאות מעולמם של בעלי החיים - הבורחים מסכנה ומתקרבים ונמשכים לפי הנאות הגוף, ויתירה מכך, יש ובעלי החיים לא רק בורחים מהמזיק ומתקרבים למועיל, אלא אף נמנעים מהמגונה, לדוגמא, סוס לא יבוא לעולם על אימו, ומתקרבים לנאה, לדוגמא - התרנגול יחזר אחרי בת זוגו ויפייסה בטרם ייזקק לה. לאדם - כל אלה ויותר, והיותר הוא הנפש החיה אשר יש בה חיות שאיננה מצויה בבעלי חיים. נפש האדם באה לידי ביטוי בכושר הדיבור שלו. הדיבור הוא לא בהכרח דיבור כפשוטו, אלא כולל כמובן גם את החשיבה.

הנחש בגן עדן הוא כמשל לכוח הדמיוני העלול להזיק לאדם - בבחינת ''יצייר [בעיני רוחו] מה שירצה לציירו'' - ולכן הוא עלול לעורר את היצר הרע.

עוד מבאר הרלב''ג כי האישה לא לוקחה בפועל כפי שכתוב בתורה מעצמותיו של האדם, כי הרי במקרה כזה יהא האדם חסר, אלא הכתוב מלמד על דרך המשל מהו היחס שבין האדם לאשתו באמצעות תיאור זה. היותה כעצם ממנו - בא להבהיר היחסים שביניהם.

גם בעניין האופציה שניצבה בפני האדם לבחור לאכול מעץ החיים וכך לזכות, כביכול, בחיי נצח אינה נראית לרלב''ג, המפרש את הכתוב אחרת: ''ואכל וחי לעולם'' - [בראשית ג' כ''ב] - משמעו: ''האם יש תוחלת שישלח ידו ולקח מעץ החיים ויאכל ממנו, זה לא יתכן'', כלומר: ואכל וחי לעולם?! לא יתכן, לא מהווה כלל אפשרות.

קללת הנחש שילך על גחונו, באה לסמל היעדר רגליים = היעדר ''כלים אשר יובילו אל השגת המוחשים''.

קללת אדם היא העיקר שבסיפור גן עדן, ''ואכלת את עשב השדה'' וביטויים אחרים מקבילים - משמעותם ''שישיג בקושי גדול מושכל אמיתי עד יום מותו'', ועוד:

וראוי שתדע, שמה שבא הנה מזה הסיפור הנפלא הוא על דרך משל, לבאר שהחיסרון שהגיע בבריאת האדם עד שלא יתכן שיגיע אל השלמות המכוון, כי אם בקושי עצום, היה מפני שאי אפשר שיקבל זה באופן יותר מושלם.

מוטיב הבחירה לאדם, שהוא בעל שכר, נותר ונובע בהחלט מהסיפור.

חיזוק להיות סיפור גן עדן כמשל, מביא הרלב''ג בהתייחסו לנחש, ולהלן דבריו:

וראוי שתדע בעניין הנחש, שהוא מחויב שנודה שהוא משל. לפי שהוא מגונה מאוד שנאמר שיהיה הבעל חיים ההוא מתחילת הבריאה מדבר, ואחר כך הושם לו טבע שני, ישוב בו המדרגה הפחותה אשר הוא בה. וזה מבואר מאוד, עד שהאריכות בביאורו מותר [מותר = מיותר - אב''ע].

לעומת הנחש, מחויב שסיפורה של חוה יהיה משולב, חלקו משל וחלקו אמת, כי הרי יצאו ממנה קין והבל ושת.

סיכומו של דבר, לפי הרלב''ג, כפי שהוא מעיד בביאורו מספר רב של פעמים חזור והדגש, כל סיפור גן עדן הוא משל ודימוי, וכך נדבך אחר נדבך בונה המשל את הנמשל, עד להגעה לתכלית הביאור כאמור לעיל.