פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
פרס ''נובל'' בכלכלה – 2004
עגל הזהב / דוד סיון (יום שלישי, 19/10/2004 שעה 15:00)


פרס ''נובל'' בכלכלה – 2004

תרומתם המקצועית של פרסקוט וקידלאנד

ד''ר דוד סיון


“…my monetary studies have led me to the conclusion that central banks could profitably be replaced by computers geared to provide a steady rate of growth in the quantity of money”.

מילטון פרידמן: הלימודים המוניטריים שלי הביאו אותי למסקנה שהחלפת בנקים מרכזיים במחשבים שיותאמו לתת שיעור קבוע של גידול בכמות הכסף, יכולה להביא תועלת.


הפרס בכלכלה לא היה ברשימה המקורית שהכין אלפרד נובל וגם לא הונהג על ידי קרן נובל. אבל בשנת 1968 יצר הבנק המרכזי השבדי את הפרס למדע הכלכלה לזכרו של נובל. הפרס הוענק לראשונה בשנת 1969. ההמלצה של פרופסור מילטון פרידמן, לבטל את הבנק המרכזי, שעליה חזר בעת שהפרס הוענק לו בשנת 1976, מעידה שהחלטות ועדת הפרס היו משוחררות משיקולים זרים.

השנה הוענק הפרס לאדוארד פרסקוט (Edward C. Prescott) ולפין קידלאנד (Finn E. Kydland). עבודתם המשותפת החלה כאשר קידלאנד עבד על הדוקטורט שלו ופרסקוט היה היועץ שלו. על פי ועדת הפרס, תרומתם של השניים מתמקדת בשני מאמרים שנכתבו במהלך מספר שנים בסוף שנות ה-‏70 ותחילת שנות ה-‏80 (2 Mavericks in Economics Awarded Nobel Prize). אנחנו נתמקד ברקע עליו צמחו שני המאמרים הללו ולאן הם הביאו את המקצוע.



העולם של שנות ה-‏50 וה-‏60 נראה היה כמאיר פנים לחוקרי המציאות הכלכלית. המודלים הקיינסיאניים שהנחו אותם בעבודתם נראו להם מוצלחים לתיאור המציאות המקרו-כלכלית ולניסוח הנחיות למדיניות כלכלית (מוניטרית ופיסקלית...) שמאפשרת שיקול דעת. נדמה היה שהאתגר האינטלקטואלי שנשאר בתחום המקרו היה להעמיד בסיס מלכד שנטוע על העקרונות של המיקרו-כלכלה. גם זה היה, כך חשבו, עיסוק בהשלמת פרטים שלא ישנה באופן מהותי את היכולת לתת תיאור אמין של המציאות ואת היכולת של מדיניות כלכלית לייצב את הכלכלה – את המשק (Understanding Real Business Cycles). עמדתו של פרופסור מילטון פרידמן נשמעה כמו קול בודד במדבר.

באו הסערות והמשברים של שנות ה-‏70 (אמברגו על יצוא הנפט...) והעירו את החוקרים משלוותם. הפרדיגמה הקיינסיאנית איבדה את תהילתה – הטענה שלמרות שהיתה חסרת בסיס תיאורטי מוצק היו לה הצלחות אמפיריות כבר לא יכלה להחזיק מים. המודל הקיינסיאני לא התאים יותר לתיאור המציאות וחיזוי העתיד. היה ברור שיש לבנות את המודל המקרו-כלכלי מחדש.

במהלך שנות ה-‏70 צברה משקל ההבנה שהחולשה של המודלים המקרו-כלכליים המקובלים אז, נבעה מיסודות חלשים, אם בכלל, בשלושה תחומים לפחות:
  1. הכלכלה מורכבת מפרטים (אנשים, משקי-בית ופירמות...) לכן צריך לבסס את המודל על עקרונות מיקרו-כלכליים – אותם עקרונות שנטו לחשוב עליהם כפרטים שלא ישנו את התמונה באופן מהותי. בתמצית מדובר בפרטים השואפים לערכים מירביים (to maximize) של תועלת או רווח – בוחרים באלטרנטיבה שתבטיח ערכים אלו.

  2. השאיפה לבחירת האלטרנטיבה הטובה ביותר משלבת את ציפיות האדם הרציונלי שמשפיעות על ההתנהגות הכלכלית שלו אבל באותה מידה גם על החלטות קובעי המדיניות הכלכלית. המודל המקובל לא הכיל ביטוי מציאותי כזה או דומה של הציפיות.

  3. כאשר עוסקים בניתוח מחזור העסקים (business cycles) וצמיחה המודל הכלכלי צריך להיות דינמי ונטוע בעקרונות ההחלטה של הפרטים בין האלטרנטיבות השונות. המודלים הקיינסיאניים כללו אלמנטים של דינמיות שלא היו מבוססים על התנהגות הפרטים.

מכאן שנוצר הצורך להציג תיאוריה ולבנות מודל שיהיה קוסיסטנטי עם התנהגות הפרטים (עקרונות המיקרו), עם הציפיות של הפרטים (כולל קובעי המדיניות) ועם האופי הדינמי של המשק. חתני הפרס של השנה, פרסקוט וקידלאנד, היו בין החלוצים שהציגו ופיתחו פתרונות בתחומים אלו בדיוק.



אדוארד פרסקוט
אדוארד פרסקוט
מה שבולט, לפחות השנה, היא העובדה ששורשי התרומה של חתני הפרס השנה (כולל חתני הפרס בכימיה ובפיזיקה) נטועים בעבודות שנכתבו לפני יותר מ-‏25 שנה. מסתבר שחולף לא מעט זמן עד שעבודה בעלת תרומה איכותית מטביעה את חותמה באופן ברור על אופי המחקר. כאמור הפרס בכלכלה מבוסס על שני מאמרים: הראשון (Rules rather than discretion: The inconsistency of optimal plans) פורסם בשנת 1977 והשני (Time to build and aggregate fluctuations) פורסם בשנת 1982.

נקודת המוצא של המאמר הראשון היא התייחסות לעמדה שהציג פרופסור פרידמן באותה סעודה לכבודו בשנת בשנת 1976 – עמדה שגיבש מוקדם במהלך הקרירה שלו. בניגוד לפרידמן שטיעון עיקרי שלו היה שאיננו יודעים מספיק על התיזמון והגודל של השפעת מהלכי מדיניות כלכלית, השניים הציגו עמדה זהה אבל מושכלת יותר. הם הציגו ביסוס תיאורטי המבוסס על התנהגות הפרטים, שטיפל באותן 3 חולשות שהצגנו, באופן יותר מוצלח גם ברמה המעשית. הם הראו שהבסיס התיאורטי החדש מתאר טוב את המציאות. הם גם הראו מדוע המודל המקובל עד אז לא מתאים לתיאור המציאות. הסתבר להם שהשיטה האנליטית (מתימטית) הנהוגה נמצאה לא מתאימה ולכן הם גם בחרו שיטה מתימטית חדשה, ניסוי חישובי (computational experiment), להחליף את הקיימת.

שלב אחרי שלב הם בונים את היסודות התיאורטיים של המודל ומראים שגם אם המדיניות עקבית (consistent) התוצאה היא לא אופטימלית. הדוגמה הראשונה למדיניות ציבורית לא אופטימלית מתייחסת להתיישבות באזור מועד לשיטפונות. נניח שבעיני קובעי המדיניות ההתיישבות הזאת לא כדאית כי לספק הגנה לתושבים (סכר ואיגום) זה יקר מידי ולכן לא צריך לספק אותה. אדם לא יתיישב שם אם ידע שזו המדיניות גם אם יוקמו שם בתים. מצד שני אדם רציונלי גם יודע שאם הוא ואחרים יבנו שם בתים הממשל יעשה את הנדרש להגנתם. במדינה דמוקרטית זה גם מה שיקרה בפועל אם אין חוק שאוסר על ההתיישבות שם. בעצם, התנהגות הפרטים משפיעה על החלטות קובעי המדיניות.

אם נרצה זה מה שקרה עם תהליכי ההתיישבות בארץ שלנו במיוחד בשנים האחרונות. למרות שאין אישור פורמלי כאשר צץ המאחז הרי שבסופו של דבר המדינה מספקת לו הגנה ותשתיות ובדיעבד גם מאשרת אותו. אדם שנוהג בצורה רציונאלית יקח זאת בחשבון ולכן מבחינת קובעי המדיניות התוצאה לא תהיה אופטימלית.

דוגמה יותר קרובה לעולם הכלכלה היא המדיניות לגבי פטנטים. נניח שאמצעי ייצור (מקורות) הוקצו לפעילות המצאתית שבסופה יש מוצר או תהליך חדש. במודל הקודם מדיניות יעילה תהיה לא להרשות הגנת פטנט – לא להרשות רווחים מונופוליסטיים. אבל הפתרון הטוב יותר ייקח בחשבון את התמריצים שמייצרים פעילות המצאתית באמצעות הבטחת הפטנט לאור העלות החברתית שיש למעמד מונופוליסטי בחסות החוק. זו רוחו של המודל המשופר שניסחו שני החוקרים.

פין קידלאנד
פין קידלאנד
פרסקוט וקידלאנד מראים שמדיניות מנהלת של הביקוש המצרפי שהיתה מאד מקובלת על בסיס המודל הקודם היא לא אופטימלית ואפילו משפיעה לרעה על המציאות. התוצאה תהיה אינפלציה עולה מבלי להשפיע על שיעור האבטלה. הבעיה נעוצה בהתפתחות הצפיות של הפרטים. ראשית, הפרטים (האנשים בכלל) יודעים על מבנה הכלכלה לא פחות מקובעי המדיניות. לכן התחזית, הצפי, שלהם תכלול מדיניות אקטואלית וגם מדיניות עתידית. אם צריך הם ישנו את התנהגותם הכלכלית בהתאם כדי לסכל את תוצאות המדיניות שעשויות להזיק או להרע להם. התוצאה של המדיניות תהיה תת-מיטבית (תת-אופטימלית) משום שאין מנגנון שיעודד מדינאים עתידיים לקחת בחשבון את השפעת המדיניות שלהם על מנגנון הציפיות של הפרטים כעת – בהווה.

לכן עדיף לנצל את הידע התיאורטי הקיים להעריך ולנסח מדיניות כהוראה (policy rule) ארוכת טווח ולא להשאיר זאת לשיקול דעתו של המדינאי. באופן יותר ספציפי, פרסקוט וקידלאנד ממליצים שבמשטר דמוקרטי ההוראה הנבחרת תהיה פשוטה וקלה להבנה – משהו ברוח דבריו של מילטון פרידמן.



בסוף שנות ה-‏70 הידע המקובל היה שצמיחה ארוכת טווח נשלטת על ידי ההיצע דרך שינויים טכנולוגיים. בטווח הקצר התנודות בצמיחה הכלכלית נגרמות בעיקר על ידי שינויים בביקושים. זה גם היווה סיבה לגישה שיש ואפשר לנהל, בשיקול דעת, את הכלכלה דרך הביקוש המצרפי שגורלה נחרץ עם הופעת המודל החדש.

המאמר השני של חתני הפרס, משנת 1982, השתמש בעקרונות הבחירה בין אלטרנטיבות של הפרטים, בציפיות רציונליות שלהם והדגיש את הדינמיות של המציאות. המטרה היתה אינטגרציה בין התיאוריה של הצמיחה והתיאוריה של מחזור העסקים. התוצאה היתה מודל שלוקח בחשבון שינויים אפשריים בצד ההיצע (טכנולוגיה) וגם בצד הביקוש. במאמר הם מראים את המנגנון שמעביר את ההשפעה של השקעות ומחירים יחסיים על שינויים טכנולוגיים – שינויים שמניעים את התנודות קצרות הטווח סביב המגמה ארוכת הטווח. הדמיון בין ההתפתחויות הכלכליות בפועל ובין מה שהראה המודל היה גבוה ולכן המודל היה טוב לתיאור המציאות. בניגוד לידע המקובל חתני הפרס הראו שתנודות מחזור העסקים נובעות גם משינויים בצד ההיצע. המאמר מסתיים עם בחינה של המודל (התיאוריה) מול הנתונים.



משברי שנות ה-‏70 הניעו את שינוי הכיוון בהסתכלות על התיאוריה המקרו-כלכלית. החלוצים פנו לדרך הזאת כבר לפני זמן רב כאשר לא ידעו לאן ומתי הם יגיעו. זו הסיבה שהיום יהיה קשה מאד לבחור את הכיוון ''הנכון'' כדי לזכות בפרס נובל של שנת 2030 למשל. יחד עם זאת אנחנו יכולים להיות די בטוחים שחתני הפרס של התקופה הרחוקה הזאת כבר עובדים על תרומתם.

פרסקוט וקידלאנד הובילו את המקצוע לגישה מחקרית מחודשת. התרומה העיקרית שלהם עומדת על בסיס משולש. אינטגרציה של התנהגות הפרטים (משקי הבית והפירמות) ושל הציפיות שלהם לתוך מודל דינמי של המקרו-כלכלה. עם הזמן הצטרפו חוקרים רבים נוספים למסע שיכלול המודל שעדין נמשך.

ההוכחה הכי טובה שמאגר הידע שצמח בעקבות עבודת שני החוקרים הוא איכותי היא העובדה שהוא מופיע בספרי הלימוד...




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


סילוף רעיונו המקורי של נובל
ישראל בר-ניר (יום רביעי, 20/10/2004 שעה 0:56) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

''שורשי התרומה של חתני הפרס השנה (כולל חתני הפרס בכימיה ובפיזיקה) נטועים בעבודות שנכתבו לפני יותר מ-‏25 שנה.''

המשפט הזה במאמרו של דויד ממצה את הסילוף הבוטה של רעיונו המקורי של נובל ביצירת מנגנון הפרס. כוונתו של נובל היתה - כפי שהוא הדגיש זאת בעצמו - שהפרס יוענק לחוקרים מבטיחים צעירים בתחילת דרכם, ישחרר אותם מהצורך לנהל מאבק קיום יום יומי ויאפשר להם לעסוק במחקר ללא תלות כלכלית. זה כמובן מכיל סיכון כי על מנת לעמוד בדרישה הזאת היה צורך להעניק את הפרס לעבודות שעדיין היו שנויות במחלוקת (אני לא נכנס כאן לפוליטיזציה של הפרס בתחומים שונים). בכל תולדות הפרס, למיטב ידיעתי, היה רק מקרה אחד בו הזוכה בפרס אכן עמד בקריטריון הזה: ד''ר מוסבאואר, פיסיקאי גרמני צעיר, שזכה בפרס בראשית שנות העשרים של חייו, עבור גילוי ''אפקט מוסבאואר''.

לאורך כל הדרך, הוועדות המחליטות על הענקת הפרס החליטו ללכת ''על בטוח'', ולהעניק את הפרס לעבודות שכבר לא הותירו מקום לכל מחלוקת. מטבע הדברים החוקרים שזכו לפרס, בדרך כלל כבר עברו את הגיל בו הם היו יכולים לתרום מה שהוא חדש. בצורה כזאת הפרס הפך להיות מעין צל''ש על הישגי העבר ולא לזאת היתה כוונתו של נובל.

איינשטיין לא זכה בפרס נובל עבור גילוי תורת היחסות - לא הפרטית ולא הכללית. שתי התיאוריות האלו היו יותר מדי קונטרוברסליות ברבע הראשון של המאה העשרים. הוא קבל את הפרס עבור ההסבר של האפקט הפוטואלקטרי (תגלית חשובה בפני עצמה אבל לא ''מהפכנית'' כמו תורת החסות ובהחלט לא על אותה רמה). רשימת הזוכים בפרס מלאה בדוגמאות כאלה, שלא לדבר על הרבה מקרים בהם הפרס ניתן עבור ''תרומתו של פלוני למדע'' בלי להתייחס לעבודה ספציפית.
_new_ הוספת תגובה



אכן מרבית הפרסים ניתנים על רעיונות
אפריימק'ה (יום רביעי, 20/10/2004 שעה 1:06) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

תיאוריות ועבודות ''ישנות'', בדיליי של כ-‏20 שנים. כולל פרסי הפיזיקה והכימיה של השנה. אבל מה יותר טוב מאשר זמן הנותן לבדוק ביתר אמינות את משקלה של העבודה או הרעיון מאשר הזמן?

באופן כזה אפשר לראות האם הגילוי הוא חשוב ומרכזי ומשפיע על המדע בכלל, למשל כמו העבודה של כימאי הטכניון שהיא מרכזית כיום במחקר הביולוגי ובמשק פיתוח התרופות.

גילוי או רעיון חייבים להיות חדים ומבריקים ביותר כדי שהוגם יזכה בפרס בזמן קצר. וזה נדיר.
_new_ הוספת תגובה



גבי בחן (שבת, 23/10/2004 שעה 6:49) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כל הכבוד, דוד. מאמר בהיר מאד המסביר את הרעיון הבסיסי. נדמה לי שאם נחבר לבחירה זו את הבחירה של שנה שעברה, שניתנה לכהנמאן על ההוכחה שהנחת היסוד שהפרט הוא לא רציונאלי בהכרח, ובאופן שיטתי, נקבל מדע שמחפש את הדרך כי כל הנחות היסוד שלו אינן עובדות.
(אם כי נדמה לי שבעיות היסוד שאיתן התמודדו המודלים שתיארת כמעט ונעלמו: התנודות במחזור העסקים, שאותן באו לפתור גם קיינס, ונדמה לי שגם מילטון פרידמן, קייימות באופן מינורי ביותר, לא משמעותי. הבעיה הבאה, ברמה המעשית היתה האינפלציה הגדולה - בודאי בארץ אך גם באמריקה, ובחלק התיאורטי קיום אינפלציה ואבטלה בו זמנית, דבר שנגד את כל המודלים הקיינסיאניים. היום האינפלציה בעולם ובארץ אפסית, ואין ממש מחזורי עסקים. אבל מה יש? יש אבטלה קבועה וגדולה, ויותר מכך, שיעור ה''מפרנסים'' במדינות המפותחות מצטמצם לגיל שבין 30-50, דבר שיביא בקרוב למשבר גדול את חלוקת ההכנסות בכלל והמצב הפנסיוני בפרט. בחלקו נגרם כמובן על ידי השינויים הקרויים גלובליזציה.
הרעיון של שני החוקרים לקבוע מדיניות ארוכת טווח שאיננה מושפעת מהחלטות קצרות טווח של מדינאים, מזכירה לי את הנטיה שהיתה בראשית הדמוקרטיות, לתת זכות בחירה רק לעילית השלטת (כך באנגליה וכך היתה הכוונה המקורית של מנסחי ה''פדרליסט'' באמריקה. מה שמוכיח שאין חדש תחת השמש
_new_ הוספת תגובה



כל הכבוד, גבי
דוד סיון (שבת, 23/10/2004 שעה 9:41)
בתשובה לגבי בחן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

א. הכאילו ניגוד בין הזכיה של כהנמאן בשנת 2002 (http://nobelprize.org/economics/laureates/2002/) ושל הצמד הנוכחי הוא לא בהכרח בעיה של מקצוע הכלכלה:

1. הוא מראה על עמדת מעניקי הפרס.
2. הרציונליות של הפרט ומשמעותה היא לא ממש העיקר בתרומתם של הזוכים השנה.
3. חשוב לזכור שהנחות של מודלים הן טובות אם המודל עוזר לחיזוי או להסביר את המציאות. כך, כמובן, עם הנחת הרציונליות.
4. מאחר ולא התעמקתי מספיק במודל של השנים אינני יכול להגיד שיש בו סתירה אמיתית עם עמדת כהנמאן.

ב. האבטלה היא חלק מהתהליך הכלכלי וכאשר הוא רחב (גלובליזציה) בודאי שיש קשר בין הדברים. העובדה הזאת היא לא נתון מספיק כדי להגיד מה גורם למה.

ג. שני הזוכים הראו באמצעות המודל שלהם את הסיבה מדוע טענתו של פרידמן מלפני כ-‏50 שנה היא נכונה גם היום. אני מבין שזו עובדה מאד לא נוחה להמון ''מאמינים'' כמו מנהלי מדיניות כלכלית, אידיאולוגים ודורשי טובת הכלל ועוד. יחד עם זאת בכל תחומי חיינו אנחנו מצפים שמי שלא יודע מה עושים שישקול הימנעות מלעשות:

1. אנחנו מצפים מנהג שלא בטוח שהוא יכול לגמור עקיפה שגם לא יתחיל אותה.
2. אנחנו מצפים מרופא שלא ינתח אם איננו יודע לנתח.
3. אנחנו גם מצפים ממי שאיננו רופא בהכשרתו לא לעסוק ברפואה בכלל.

גם מי שעוסק במדיניות כלכלית צריך לקבל על עצמו את הכלל שאם אינו יודע מה לעשות שלא יעשה.
_new_ הוספת תגובה



דויד, הכלל שלך
ישראל בר-ניר (שבת, 23/10/2004 שעה 16:44) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ש''מי שעוסק במדיניות כלכלית צריך לקבל על עצמו את הכלל שאם אינו יודע מה לעשות שלא יעשה'', נשמע יפה והגיוני. אבל למרבה הצער אצל העוסקים במדיניות (לא רק כלכלית) זה בדרך כלל עובד הפוך - מירב העשיה הוא ע''י כאלה שאין להם כל מושג מה לעשות.
_new_ הוספת תגובה



ישראל זה לא הכלל שלי
דוד סיון (שבת, 23/10/2004 שעה 17:05)
בתשובה לישראל בר-ניר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הכלל הזה הומלץ על ידי אחרים, כמו מילטון פרידמן.
במקרה הנדון גם יש כבר הסבר מדוע לא רצוי ''לעשות''.
זה לא רק שלא ידוע מה תהיה התוצאה אלא כבר ידוע
שהיא תהיה תת-אופטימלית ...... לעומת הקיים.
_new_ הוספת תגובה



אם הבנתי נכונה את מאמרך,
אברהם שלום (יום ראשון, 24/10/2004 שעה 16:59) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אוכל לומר כי התאוריות הקודמות היו פשטניות. הן בקשו לתאר תופעה מרכבת אבל בנו מודל מתמטי של פונקציות של משתנה אחד - ההצע תלוי במשתנה מסוים והבקוש במשתנה אחר. הזוכים בפרס הוסיפו תלות בשני משתנים. האם הבנתי נכון? האם פשטנות המודל היותר ישן מקורה בחשיבה ובהשקפה או בצרך לפשט את המתמטיקה, בתקופה שלא היו מחשבים מתקדמים ?

זכורה לי הרצאה בפקולטה לפיסיקה בטכניון של אדם אשר בקש לתאר תופעות של בקוש למוצר מסוים על סמך מודל של מגנטיות בחמר. אם אטום ברזל אחד המגנטיות הקשורה בגרעינו נוטה לכון מסוים גם הגרעין של שכנו יטה לאותו כוון ( כי כך תהיה האנרגיה יותר נמוכה) ובהמשך יהיה צבר של אטומים שגרעיניהם באותו כוון וחתיכת הברזל תהיה מגנט. יש מודל מתמטי ונוסחות ידועות לתאור התופעה כתלות בטמפרטורה ( עם עלית הטמפרטורה עולה האנרגיה הממצעת של האטומים ואין הם נשארים רק באנרגיה הנמוכה ביותר). המרצה בקש לתאר קנית מוצרים באותו אפן - אם אדם קונה משקה מסוים, יקנו שכניו או הבאים בתור אותו משקה וכן הלאה. כאשר שאלתי את המרצה אם בדק את המודל שלו במציאות ענה כי 'במציאות יש הרבה גורמים וקשה לבדק' - ולא חש כי שלל את הערך של המודל שלו. הצעתי לו לשלח אנשים לסופרמרקט ולהורות להם לקנות משקה קל מסוים בשעה מסוימת ואחר בשעה אחרת ולבדק אם מכירות המשקה משפעות מהתנהגות האנשים ה'שתולים'.

האם המודל של זוכי הפרס אינו עדין פשטני מדי בנתוח ההתנהגות של האנשים, אם כי הוא מסובך מבחינה מתמטית?
_new_ הוספת תגובה



אם הבנתי נכונה את מאמרך,
דוד סיון (יום ראשון, 24/10/2004 שעה 19:35)
בתשובה לאברהם שלום
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אני מניח שאתה יודע שמודל הוא טוב אם הוא מתאר את המציאות (או מבטיח חיזוי) טוב. הבעיה, העולה מדבריך, בה השניים טיפלו היתה של בקונספציה חצויה.

היה מודל אחד לניתוח התנהגות ופתרון בעיות מיקרו (פרטים, פירמות) ברמה מתימטית די גבוהה. היה גם מודל לניתוח בעיות מקרו (מגזרים במשק, המשק כולו...). ההיגיון אמר שצריך לבנות את מודל המקרו מן הפרט אל הכלל כאשר התנהגות הפרט קוסיסטנטית עם התנהגותו במודל המיקרו. אבל החיבור הזה מן המיקרו אל המקרו היה יותר ''אידיאולוגי'' ולא קיבל ביטוי מתימטי.

הזוכים בפרס תרמו לבנית המודל הכלכלי מן הבסיס (המיקרו) באותן אבני בניין אל המקרו. בצורה יותר ציורית אגיד כך: במודל המחודש אני (אתה) בדיוק אותו אדם בבית או בקהל של הרבה אנשים.

הבעיה היתה בעיקר ברמה התיארותית - לקח זמן עד שכלכלנים הבינו שהם צריכים להבין מתימטיקה אבל זה קרה עוד לפני עידן המחשב. יחד עם זאת, אני מניח שלפני בוא המחשבים היו מעטים שניסו לבדוק את התיאוריות מול המציאות באמצעות נתונים.
_new_ הוספת תגובה



אם הבנתי נכונה את מאמרך,
אברהם שלום (יום שני, 25/10/2004 שעה 0:57)
בתשובה לדוד סיון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

תודה על ההסבר. אם כן המודלים היותר ישנים היו עשויים משני חלקים - האחד לתאור המיקרו כלכלה והשני לתאור המקרו כלכלה . המודל המקורב הזה שהזניח את האנטראקציה בין המיקרו למקרו כלכלה תאר נכונה את המציאות עד למשבר הנפט. אז קרס המודל הקינסיני ובא המודל של זוכי הפרס. ארשה לעצמי לשאל שאלה נוספת ואני מתנצל על גזלת זמנך. כזכור לי זוכה הפרס בשנה שעברה התיחס לאפקט הפסיכולוגי בכלכלה. האם עבודתו תורמת לבנית מודל שיתאר יחד את המיקרו והמקרו כלכלה?
_new_ הוספת תגובה



פרופסור דניאל כהנמן -
דוד סיון (יום שני, 25/10/2004 שעה 7:05)
בתשובה לאברהם שלום
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הוא פסיכולוג שזכה בפרס נובל לכלכלה בשנת 2002 (http://nobelprize.org/economics/laureates/2002/). העבודה שעליה זכה בפרס החלה בארץ לפני כ-‏30 שנה.

אינני מכיר מספיק את העבודות שלו אבל הנושא העיקרי שעליו דובר היה שהאנשים לא מתנהגים רציונלית. הדגש שזוכי השנה נתנו לציפיות רציונליות, כנראה לא מתיישבת עם מסקנותיו של כהנמן. אולי העובדה שהם קיבלו את הפרס אחריו אומרת משהו על מי משתי העמדות יותר מקובלת בין הכלכלנים. אבל, אני, אינני יודע האם יש מעין הכרעה בין שתי העמדות או אם בכלל יש ויכוח.

-----

צריך אולי להוסיף הסתייגות מהאמירה שהמודל תאר נכונה את המציאות עד למשבר הנפט. יותר נכון להגיד תאר מספיק טוב או שכך היה נדמה....

-----

אין צורך להתנצל.
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי