|
|
|
האיש עם הידאריה פרלמן
היה היה – ועדיין ישנו בארצנו – איש אחד
שחי כרגיל וללא מהומות יתירות
זה אדם לא פשוט אך גם לא מסובך במיוחד
שאוהב שחייו מהלכים במסלול הישר בלי לסטות
אך כל זאת לא מנע את הרגע המר
שבו אירעה לגיבור סיפורנו
מעין תאונה מחרידה שעליה נאמר:
שאין זה מומלץ להרחיב אודותיה דברינו
בפשטות וצמצום רק ניתן לפרט
שאבדה לו ידו האחת – הימנית
ובגלל האסון – נאלץ לשרת
את עצמו עם ידו היחידה – השמאלית
הוא ניסה לעודד את רוחו – במודע
שהרי מילדות הוא שמאלי די מושבע
•אך הלם האובדן וכאב החיסרון
מנעו נחמה וצרבו בנפשו
הוא היה אפוף ענני דיכאון
וכאב הלב כבר טיפס עד ראשו
הוא הלך ובירר בשלל מחקרים ושאל את מיטב הרופאים
איך ניתן לבטל אם בכלל את דין הגזירה
והם – בזהירות ובשיא העידון כך היו מסבירים
שאפשר בעתיד תימצא השיטה אך אולי וגם לא במהרה
והאיש האומלל בכל בוקר שישי
התייצב מול דלתו של רופאו, כבר מוכן
ושאל בעיניים דומעות ובקול חרישי
האם כבר ניתן לקוות לבלתי-ייאומן
התשובה – למרבה היגון נשארה כתמיד רק אחת
שצריך עוד שנים לחכות ומחקר שנמשך לא מעט
•אך ברבות הימים הסתגל בלי-ברירה למצב
הוא למד נהיגה ועבד, וכיבס ובישל
כאשר ידו השמאלית מחליפה את ידיו
וידו הימנית מהווה זיכרון שבצל
התקווה לחבר לגופו את ידו השניה
לא זרמה עוד כאש בעורקיו
הוא חדל לייחל בעוצמת-נהיה
אל הרגע שבו יתאחד עם ידיו
לכאורה, כך נדמה לצופה מרחוק
הוא ניהל את חייו בשלווה יחסית
הוא ידע גם ימים של אושר וצחוק
והרים פה ושם גם ''לחיים'' כוסית
אך עמוק בליבו – ברגעים של הרהור הוא ידע: הרצון לא נדם
ואם יום עוד יבוא ויוכל להשיב את ידו - לא יהיה עוד כמותו מאושר באדם.
|
|
|