הבא בתור

ג'ורג' בוש הוא חניך המיתוס של המערב הפרוע. הוא רואה את עצמו כשריף מהיר-השליפה, ההורג את הברנשים הרעים ומשליט סדר בעיירה.

אולם בוש דומה הרבה יותר לדמות אחרת במערבון: האיש בעל הצילינדר המוכר תרופת-פטנט. התרופה טובה לכל מחלה: כאב-שיניים וכאב-בטן, כולירה ואימפוטנציה, פצעי-ירי והתקף-לב.

תרופת-הפלא של בוש היא ''דמוקרטיה''. הדמוקרטיה תרפא את כל חוליי המזרח התיכון והעולם כולו. אם אך יקנו העמים המוסלמיים את הבקבוקון הזה, תיפתרנה כל הבעיות, ובראשן הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ומכיוון שישראל היא כבר דמוקרטיה למופת, בהנהגת הדמוקרט הדגול אריאל שרון, הרי כל מה שדרוש עכשיו זה לכפות את הדמוקרטיה גם העם הפלסטיני. משמע: בחירות חופשיות, נשיא נבחר ובית-נבחרים.

אדם בעל יכולת אינטלקטואלית מוגבלת זקוק לפתרונות פשוטים. פתרונות חד-ממדיים, שאינם מצריכים התעמקות בבעיות המסובכות של עמים אחרים ותרבויות אחרות. מה שטוב לעיירה בטכסאס מוכרח להיות טוב גם לבגדאד ולעזה.

מאז שנבחר שנית, הביטחון העצמי שלו מרקיע שחקים. הוא בעט בקולין פאואל חסר-הישע ושם בראש משרד-החוץ אומרת-הן מדופלמת. מעתה והלאה, איש לא ימרה עוד את פיו. גם לא אם ימנה את הסוס שלו לנשיא בית-המשפט העליון.

ואת מי זה מדאיג? דווקא את ידידו הגדול, מורו ורבו אריאל שרון.

רצה הגורל, ובוש נחל את נצחונו יום לפני מחלתו המסתורית של יאסר ערפאת. האליבי של שרון נקבר ברמאללה.

ממשלות ישראל הפכו את ערפאת למפלצת, והשתמשו במפלצתיות שלו כדי לסכל כל ניסיון לכפות עליהן שלום. שלום פירושו נסיגה לקו הירוק, פחות או יותר, ופינוי ההתנחלויות. שלום פירושו ויתור על מזרח ירושלים, בירת הנצח של עם ישראל. אלוהים ישמור!

הדמוניזציה של ערפאת מנעה את זה. הרי אי-אפשר לעשות שלום עם מפלצת. את זה גם בוש הבין. לכן הוא עזר לשרון למנוע בחירות ברשות הפלסטינית, בחירות שבהן היה ערפאת נבחר לנשיא ברוב עצום.

אבל עכשיו, מה לעשות, ערפאת איננו, ובוש ישנו. שרון נחרד. ובצדק.

בארבע השנים האחרונות הייתה המנטרה בוושינגטון: מלחמה בטרור הבינלאומי. זה התאים מאוד לשרון, הרוכב על סוס ''המלחמה בטרור''.

בארבע השנים הבאות עלולה מנטרה חדשה להישמע בוושינגטון: ''דמוקרטיה במזרח התיכון''. זה יתאים מאוד לאבו-מאזן, שירכב על סוס הדמוקרטיה.

אבו-מאזן נבחר לראשות אש''ף. אבו-מאזן לובש חליפה, לא מדים. יש לו עניבה, אין לו כפייה. הוא נראה כמנהיג דמוקרטי מן המניין. הוא ידוע כמי שמתנגד לפיגועים בישראל. בניגוד לכל ההערכות בישראל, השלטון הפלסטיני הועבר בצורה מסודרת, כמו במתוקנות שבמדינות העולם. תוך חודשיים אמורות להיערך בחירות.

זה מעמיד את שרון במצב עדין מאוד. הוא לא יכול להתנגד לבחירות, שהן בבת עינו של בוש. אסור לו לעורר אצל האמריקאים את החשד הקטן ביותר שהוא פועל נגדן. כל תלונה שצה''ל מפריע לבחירות באמצעות פשיטות, מחסומים ו''חיסולים ממוקדים'' עלולה לעורר זעם בבית הלבן.

שרון מקווה שהפלסטינים יחבלו בעצמם בבחירות שלהם. סיעות חמושות עלולות להפריע למהלך התקין. השבוע היו יריות בקבלת-הפנים לאבו-מאזן בעזה – אירוע שעורר בישראל התפרצות של שמחה וגיל. אך התקרית חלפה, כל הסיעות הפלסטיניות שומרות על איפוק והעם מאוחד מקיר אל קיר בהחלטה לקיים בחירות מסודרות.

בשביל שרון זהו סיוט. כפי שזה נראה עכשיו, יהיו בחירות, יהיו כמה מועמדים - ואבו-מאזן ייבחר כראיס הרשות.

בשביל בוש, זה יהיה הישג גדול: הדמוקרטיה הערבית הראשונה יוצאת לדרך. גם אם בעיראק שוררת אנדרלמוסיה והבחירות באפגניסטן הפכו לבדיחה, הנה מוכיחה פלסטין שחזונו מתאמת. בוש יחבק את אבו-מאזן. עכשיו פנויה הדרך להקמת ''מדינה פלסטינית חופשית'' תוך ארבע שנים.

לגבי שרון, אין סכנה גדולה מזו. תכניתו - לספח 58% מהגדה המערבית לישראל - תרד מהפרק. הוא יידרש לפרק את רוב ההתנחלויות, ועוד קודם לכן להקפיא את כולן.

ומה שעוד יותר גרוע: הזוגיות האינטימית שלו עם בוש תיפגע. הזוג יהפוך לשלישיה. קונדוליסה רייס כבר עומדת להיפגש עם אבו-מאזן.

אז מה עושים? ברור שאת אבו-מאזן צריכים להרוס לפני שתינתן לו הזדמנות להכות שרשים. אבל ברור גם שאסור לשרון לנקוט פעולה גלויה נגדו. כאן מתבקשת אסטרטגיה של גישה עקיפה.

עוד לפני שערפאת השיב את נשמתו לבוראו הכריז שרון שלא ינהל משא-ומתן עם יורשיו אלא אחרי שיחסלו את הטרור. הוא קיווה שמילת-הקסם ''טרור'' תקפיץ את בוש. מכיוון שגם ערפאת, בעל הסמכות העצומה, לא פרק את הנשק מהחמאס והג'יהאד, אין שמץ של סיכוי שאבו-מאזן יצליח בכך.

מאחר שהאמריקאים לא נפלו בפח פרימיטיבי זה, החליט שרון להיות קצת יותר מתוחכם. השבוע הכריז שלא ידבר עם אבו-מאזן אלא אם כן יפסיק את ''ההסתה'' נגד ישראל בכלי-התקשורת הפלסטיניים ויוציא אותה גם ממערכת-החינוך הפלסטינית.

באותו ההגיון יכול היה לדרוש שאבו-מאזן יוריד את הירח מהשמיים. איך יחסל היו''ר הדמוקרטי החדש את חופש-הביטוי בטלוויזיה ובעיתונים – בה בשעה שבתקשורת הישראלית נמשכת ההסתה נגד הפלסטינים במלוא הקצב, שלא לדבר על הריקוד על קברו של ערפאת? ואיך משנים תוך חודשיים את ספרי הלימוד (רובם מצריים וירדניים) – בשעה שהחינוך הישראלי, ובעיקר הדתי, בכתב ובעל-פה, שולל כל זכות של העם הפלסטיני בארצו?

הצגת דרישות בלתי-אפשריות כתנאי מוקדם למשא-ומתן היא טכסיס ישן של שרון. אין להניח שהאמריקאים יקבלו אותו הפעם. יהיה דרוש משהו יותר חריף ומיידי. למשל: פיגועים חמורים, ''טרור'' שתמיד אפשר לייחס אותו לראשי הרשות, מלחמת-אחים מגואלת בדם, אנארכיה.

אבו-מאזן וחבריו יודעים זאת היטב. הם משתדלים להקדים תרופה למכה. מכיוון שאין להם היכולת להפעיל כוח, הם מפעילים את כוח השכנוע. השיטה הערבית המסורתית היא ''איג'מע'' – דיון ממושך עד שכולם משתכנעים, ולא נותר מיעוט המרגיש שנחל מפלה. ערפאת היה רב-אמן של שיטה זו.

אם זה יעבור בשלום, תהיה הפסקת-אש זמנית ובחירות מוצלחות. אבל הבעיה העיקרית תישאר בעינה: היו''ר החדש לא ישכנע את הציבור לשים קץ לאינתיפאדה החמושה, אם לא יוכל להצביע על דרך אלטרנטיבית לסיום הכיבוש ולהקמת המדינה. אם האמריקאים רוצים לעזור למשטר החדש להתבסס, עליהם להביא מיד לפתיחת משא-ומתן מזורז, כשהמטרה המוצהרת היא הקמת מדינה פלסטינית תוך זמן קצוב.

שרון יעשה את הכל כדי לשבור את אבו-מאזן לפני שזה יקרה. הוא ניפץ את ממשלתו הראשונה של אבו-מאזן, כאשר מנע ממנה כל הישג מדיני (והאשים את ערפאת, כרגיל). עכשיו יהיה עליו לרסק את אבו-מאזן בתנאים הרבה יותר קשים.

שלא תהיה לאיש אשליה: שרון ישתמש בכל האמצעים, גלויים וסמויים, כדי לשבור כל הנהגה פלסטינית ''מתונה''. בעל-הברית הטבעי שלו הוא החמאס, השולל כל משא-ומתן לשלום. ואילו אבו-מאזן הוא, כעת, האויב מס' 1.