פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
המיתוס של יאסר ערפאת
אלי אשד (שבת, 27/11/2004 שעה 9:08)


המיתוס של יאסר ערפאת

אלי אשד



אש''ף הוא המולדת שלנו ויאסר ערפאת הוא הזהות שלנו.
אמרה פלסטינאית ידועה
יאסר ערפאת, המנהיג והאב המייסד של העם הפלסטיני, נפטר לפני כשבועיים, לאחר חבלי פטירה ארוכים, שעוררו את עניינו של העולם כולו. יש שטוענים שבכך נגרם אסון למזרח התיכון; שרק ערפאת יכול היה להביא לו שלום אמת. אחרים, רבים יותר, יגידו ''סוף סוף'' ויצהירו שחבל שלא מת לפני שנים רבות וכי הוא רק הביא אסון על עמו ועל עמים אחרים .

ערפאת הפך להיות, לצערנו, אחד האנשים המוכרים ביותר במאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת. עד כה נכתבו עליו עשרות ביוגרפיות מקיפות בשפות שונות והוא מככב בעוד מאות ספרים שונים. מאז סוף שנות השישים מופיעה דמותו דרך קבע במהדורות החדשות של כלי התקשורת ברחבי תבל. הוא צולם ורואיין ללא הרף. תהליך פטירתו הביא להתעניינות תקשורתית עולמית, שוב בניגוד למה שישראל הייתה מעדיפה.

ערפאת היה דבר נדיר מאוד בעולם של היום, עוד בחייו הוא הפך לדמות מיתית במיתוסים הפלסטינים והישראלים. דמות שמילאה תפקידים מנוגדים עבור בני שני העמים.

בישראל נוצר לערפאת מיתוס של ''האיש עם השערות על הפנים'', עם שנאה ללא גבול, ממשיכו המודרני של היטלר שמנסה להשלים את המלאכה (אם כי כידוע ערפאת הרג הרבה יותר מוסלמים משהרג יהודים). העיתונאי הישראלי, אורי אבנרי, הישראלי שהכיר אולי טוב יותר מכל את ערפאת טען, וכנראה בצדק, שאין בישראל אדם שנוא יותר מערפאת. אפילו לא סדאם חוסיין או קדאפי, למרות שבאופן אובייקטיבי היה מסוגל לגרום הרבה פחות נזק, לפחות עד האינתיפאדה השניה. אבנרי כתב:
נדמה כאילו מאה שנות שנאה ופחדים התנקזו ביחס הישראלי לאיש אחד זה. תיארו אותו כהיטלר ערבי, טרוריסט צמא דם, מושחת... מועל בכספים, סוטה מיני... רמאי ,פחדן, ולאחרונה (אחרי ההסכמים עם ישראל) ...נוסף לו הדימוי של בלגניסט משוגע ודיקטטור...
אלא שבמהלך שנות התשעים תדמיתו של ערפאת השתפרה מעט בישראל. בימי תקוות השלום של אוסלו נוצרה לערפאת התדמית של כמעט סבא טוב שאופיינה על ידי הדרך שבה הוצגה דמותו בסדרת הטלוויזיה ''החרצופים'', סדרה שהראתה את יכולתה ליצור ולפרק תדמיות בחסלה את הקריירה הפוליטית של דן מרידור שהוצג על ידיה כחתול לא מזיק. היא הצליחה גם עם שיפור תדמיתו של ערפאת בקרב הישראלים.

לפחות עד שפרצה אינתיפאדת אל־אקצא, שבמהלכה נהרגו יותר מאלף יהודים ושוב, יותר מאי פעם, נוצרה לערפאת התדמית של ''השטן מעזה''. נראה שהפעם הזאת אורי אבנרי נשאר כמליץ היושר היחיד של ערפאת אפילו בחוגי השמאל הקיצוני (ודומה שערפאת הפך לאדם הנערץ על אבנרי הרבה יותר מדוד בן גוריון למשל). אפילו יוסי שריד, שאין לחשוד בו בלאומנות ימנית, הודה ששוב אינו יודע אם ערפאת התכוון אי פעם ברצינות לדברי השלום והפיוס שלו ובכך הוא מייצג חוגים רחבים של אנשי שמאל, ששוב אינם מאמינים למילה אחת של ערפאת, הנראה כהורס תהליך השלום.

כיום יש מבין היהודים אשר משווים את ערפאת עם היטלר ורוצחי יהודים גדולים אחרים בהיסטוריה. הם עושים בכך שטות מגוחכת ועוד תורמים להצלחתו התדמיתית בהאדרתם אותו, האדרה שהוא פשוט לא ראוי לה.

יאסר ערפאת כגיבור קומיקס


לחץ להחלפת תמונה
עד כמה שהדבר מפתיע, ערפאת מופיע רק לעיתים רחוקות, אם בכלל, בספרות הפופולארית הישראלית, אם כי דמותו, ולרוב דמויות מבוססות עליה בשינויי שם, מופיעות פה ושם במותחנים זרים. הוא הופיע רק פעם אחת בספרות הקומיקס הישראלית (אם נתעלם מפארודיות שונות של אורי פינק) בסיפור המתח מסתרי האלילה הסינית של המשורר פנחס שדה, שחיבר אותו תחת השם הבדוי ''יריב'', ושל הצייר דריאן במגזין ''הארץ שלנו'' ב-‏1970. דומה שהופעתו של ערפאת בסיפור זה נותנת את התמצית המזוקקת ביותר של הדרך שבה ראה הציבור הישראלי את ערפאת כארכי טרוריסט האולטימטיבי, המתכנן מזימה שטנית לפגוע במנהיגי ישראל על ידי שימוש בפסל של אלילה מלא בחומר נפץ, שיופעל בעת תחרות ספורט מושכת המונים, שכנגד שליחיו נאבק הסוכן הישראלי האמיץ אבנר בן־נר.

ערפאת בספרות העברית

בעברית, שפה שבה פורסמו על ערפאת כמות עצומה של מאמרים, כתבות וקריקטורות, פורסמו עליו באופן ספציפי מספר מצומצם ביותר של ספרים, שניתן לספור על כף יד אחת. אבל, למרות מספרם המצומצם מאוד, הם שונים באופן קוטבי זה מזה. הם נעים מהאוהדים והכמעט מעריצים כמו ספרו של אורי אבנרי אויבי אחי, ששמו מדבר בעד עצמו, דרך ספרו האובייקטיבי יחסית של דני רובינשטיין ערפאת – דיוקן ועד לספר אחוז שנאה של מתי רגב השטן מעזה והשלום מירושלים שגם שמו מדבר בעד עצמו. פורסמו עוד תזה אקדמאית או שתיים ובעת פרסום כתבה זאת יצא ספר מחקרי חדש של אפרים קרש, שככל הנראה גם הוא עוין ביותר לאישיותו של ערפאת. דומה כאילו כל אחד מהם דן באדם שונה לחלוטין מהאחרים.

וכך אנחנו יכולים למצוא בספרות על ערפאת הצהרות כמו:
ישראל חייבת להצביע בבירור על אופיו האמיתי של ערפאת כרוצח עמים סדרתי, כאדם שניסה לחסל שלושה עמים מוסלמיים, כאדם שהפך את לבנון לגיהינום עלי אדמות, כאדם שרצח בתאוות רצח בני עמי זרים שלא היו מעורבים כלל בסכסוך... ערפאת הוא אדם שרצה לרצוח את כל שליטי ערב, אדם שהביא על עמו נכבה אחרי נכבה... ממשיכו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שהביא את הנכבה הגדולה על העם הפלסטיני... ערפאת חיסל יותר ערבים ויותר פלסטינאים מכל גנרל ישראלי, כולל אריק שרון.
השטן מעזה, עמ' 156


בספרו של אורי אבנרי אויבי אחי, לעומת זאת, ניתן למצוא הצהרות פיוטיות כמעט על ערפאת ולאחרונה בראיון
שנתן עבור מוסף הארץ
:
ראיתי בחיי הרבה מנהיגים פוליטיים ואישים בינלאומיים, אבל לא היה בהם אחד תדמיתו הציבורית כה שונה מעצמיותו האמיתי כמו יאסר ערפאת. הוא היה גבוה מכפי שציפיתי. הדבר הראשון שהבחנתי בו הוא שזקנו מטופח היטב, לא אותם זיפים משונים בני שלושה ימים שהפכו להיות סמלו המסחרי. זוהי טעות אופטית. זקנו אפור ופזורות בו פה ושם חלקות של שיער שחור. המצלמה אינה קולטת את האפור, ומשום כך הוא נראה לא מטופח...

הדבר השני שראיתי היו עיניו. על מרקע הטלוויזיה הן נראות קנאיות אפילו מטורפות במקצת. למעשה יש לו עיניים חמות מאוד, חומות לחות, עיני אייל. הדבר מרכך את מראהו כמו גם פיו בעל השפתיים הבשרניות הרכות. שתי הבחורות שהיו איתי הבחינו גם בכפות ידיו הקטנות, הלבנות המחוטבות...

לחץ להחלפת תמונה
מתי רגב בספרו השטן מעזה מגיב על הצהרות אלה של אבנרי:
מותר לאמר בביטחון כי אף אחד מסוכני אש''ף לא ניסה לשכנע את אבנרי כי ערפאת הוא יפה תואר מקסים במראהו החיצוני. זוהי תרומה מקורית לגמרי של אבנרי לתהליך השלום... בכל התיאורים שקראתי על ערפאת עד היום לא שמעתי על עיני איילה חומות ולחות וידיים קטנות לבנות ומחוטבות. חשבתי שיופיו של ערפאת הוא אחד הנושאים המעטים שיכולים ליצור הסכמה מקיר אל קיר בין יהודים וערבים ובין סינים והוטוטנטים. כנראה שלא צדקתי.
נראה שחילוקי הדעות התהומיים בישראל לגבי ערפאת מגיעים אפילו עד לשאלת מראהו החיצוני.

אחרים רואים בו את אחת הדמויות המדהימות של המאה העשרים, אדם שהעלה את אנשיו מתהום הנשייה והפך אותם בעיני העולם מאוסף פליטים הזקוקים לאוהלים לאומה העומדת על זכותה לעצמאות. מנהיגים לאומיים רבים אחרים לא הצליחו לעשות זאת ובוודאי לא לאורך זמן כזה.

אפשר לקבוע ללא כל ספק ולגבי זה כבר לא יהיו חילוקי דעות שערפאת הוא דוגמה בודדה במחצית השניה של המאה העשרים של אדם שיצר סביבו במודע ובמכוון מיתוס וחי על פיו, ורק על פיו, כמעט ללא כל סטייה במשך כל ימי חייו. הוא הפך ''מר פלסטין'' וגם אם נראה כדמות דוחה ונלעגת, ובראש ובראשונה בעיני אנשים מהעולם הערבי, הרי בכך רק גילם בצורה מושלמת עוד יותר את העניין הפלסטינאי של הפליטים. העירו עליו שהוא סוג המנהיג שהפלסטינים לא היו מסוגלים להמציא אם הוא לא היה קיים, מאחר שאדם כמו ערפאת אינו קיים כמעט בשום מקום אחר (אולי רק קסטרו בקובה). הפלסטינים טוענים שהוא האיש שנתן ביטוי וכיוון לרצון הלאומי שלהם. בכך הם מודים שלא היה למעשה דבר כזה לפני ערפאת וככל הנראה הם צודקים.

ומכיוון שיצר סביבו מיתוס וחי על פיו כל דקה ביממה כל מי שהעז לפגוע במיתוס הזה היה בן מוות. אדם כזה היה הקריקטוריסט הפלסטיני הנודע נאג' אל־עלי, שנרצח באופן מסתורי בלונדון ב-‏1987. כיום ידוע שחטאו של אל־עלי, שהביא לרציחתו, היה העזתו לפרסם קריקטורות שהציגו את ערפאת ואנשיו בצורה מגוחכת כחבר מושחתים הוללים ושמנים, החיים במלונות פאר על גבו של הפליט הפלסטיני הרעב והאומלל. הוא העז להציג את ערפאת באור שלילי ונלעג כמי שחי עם יפהפייה מצרית אחת, רשידה מהראן, שעליה ריננו שיש לה קשרים עם ערפאת (זאת הייתה מצריה שפירסמה ספר שבו לא הסתירה את עניינה הרומנטי בערפאת, שבכל פנים הכחיש הכל) ובכך הפך את עצמו לבן מוות. מבחינתו של ערפאת מותר היה לתקוף אותו ולשנוא אתו, נהפוך הוא: זה עוד היה המוסיף להילה שלו ולמיתוס שסביבו, אבל לעג כלפיו וכלפי אורח חייו – זה היה הדבר הגרוע ביותר עבורו. זאת הייתה פגיעה במיתוס המתאר מי שמקדיש את עצמו ואת כל חייו אך ורק למהפכה הפלסטינית, כמנהיג שאין לו חיים פרטיים החי במשך שנים עם אנשיו במערות ובבתים מופצצים, כמי שיש לו אמות מידה מוסריות גבוהות שחייו כל כולם הם קודש למהפכה הפלסטינית ולעם הפלסטיני .

כגיבור של מיתוס פלסטיני שהתקדש בתודעת עמו בעודו בחיים נהנה ערפאת מחופש מוחלט בפרשנות אירועי העבר וההווה בהתאם למיתוס זה. ישראל במיתוס שיצר לשומעיו היא אותה אויבת כובשת כל, שמתכוונת להשתלט על המזרח התיכון ובבניין הכנסת שלה יש, וחייבת להיות, מפה של השטחים שעליהם היא שואפת להשתלט מהנילוס ועד הפרת, אם כי ידע היטב שאין מפה כזאת בנמצא. הוא הפך לרווק מושבע נע ונד, ששם דגש על שרידתו הכמעט פלאית מאסונות ופגעים שונים, כמו התרסקות מטוסו במדבר. כאמצעים לחיזוק המיתוס סביבו, שעל פיו חי, המיתוס שהוא מגלם בדמותו את בעיית פלסטין כולה. הוא שיכנע תחילה את הפלסטינים שהאמינו בו בלב שלם, ואחריהם רבים בעולם המערבי ,וגם אנשים בישראל כמו אורי אבנרי. דווקא בעולם הערבי היו רק מעטים שקיבלו מיתוס זה, אולי בגלל שבזו כל כך לפלסטינים.

נראה שהוא השיג הצלחה יוצאת מגדר הרגיל, הוא זכה להכרה של רוב מדינות תבל. ארגונו אש''ף הוכר בידי יותר מ-‏20 מדינות - הישג חסר תקדים לארגון חסר טריטוריה. הוא שיכנע את כולם שמאחר שערפאת מגלם את הבעיה הפלסטינית, הרי רק הוא יכול להביא לפתרונה.

קישורים:
כמובן, ספק רב אם היה ערפאת מצליח להשיג זאת אם לא היה מדובר בארץ ישראל ובמדינה היהודית, שהיא מוקד העניין של מיליארדי נוצרים ומוסלמים בעולם, שבמרכז המזרח התיכון והיא צומת אסטרטגי בין לאומי. אילו היו הפלסטינים נתונים לדיכוי תורכי באנטוליה או של הרוסים בקווקז, למשל, כמו הצ'צ'נים היום, ספק רב אם היה ערפאת זוכה להצלחה תדמיתית עולמית כזאת והיה עושה את אשר עשה. עצם קיומה של ישראל, מדינה יהודית בארץ התנ''ך, סיפק לו חלק מסיבות הצלחתו. למרות זאת, אין ספק שערפאת מבחינה זאת הוא הצלחה בכל קנה מידה, הצלחה ששימשה כמקור השראה לבני עמו, לפחות עד שנאלץ להתחיל ליישם דברים בשטח לאחר הסכמי אוסלו. אז התגלה כמינהלן עלוב, ואין בכך פלא, שהרי רוב יוצרי המיתוסים מתגלים בשטח כאנשי מעשה ירודים ביותר כשעליהם להגשים במציאות את החלומות והפנטזיות. אנשים כמו דוד בן־גוריון, שדווקא הצליח בכך, הם מועטים ביותר. ערפאת, בסופו של דבר, העדיף לנטוש את עולם המעשה האפור והמסובך ולהישאר בתחום המיתוס הפשוט יותר, זה המשווה בינו ובין צאלאח א־דין, כובש ירושלים ומגרש הצלבנים, ולהמשיך במלחמה עם ישראל, גם כאשר שוב לא היה צורך בכך.

עכשיו, לאחר מותו, הוא יהפוך מן הסתם לגיבור של אגדות, מיתוסים הירואיים, מחזות, מחזמרים, סרטים אפיים וכו' של בני האומה הפלסטינית, שכל קשר בינם לבין המציאות יהיה מועט ביותר. אבל לכך בדיוק שאף ופעל ערפאת כל חייו.

ואם לא היה ערפאת?

ואם לא היה ערפאת האם לא היה היום עם פלסטינאי? נראה שהיה, אבל עניינו לא היה עולה בצורה חזקה כל כך על סדר היום הבינלאומי. ערפאת התגלה כרב אמן בניצול התקשורת והדיפלומטיה הבינלאומית למען עניינו. נניח סצנריו שבו לא היה ערפאת הופך למנהיג אש''ף אלא נשאר, נניח, מהנדס במצרים, חסר עניין בפוליטיקה. נראה שאם זה מה שהיה קורה כי אז המאבק בין ישראל והפלסטינאים היה חלש בהרבה.

האם זה היה טוב לישראל? לכאורה - וודאי. לא היו כאן אינתיפאדות ולא הייתה בעיה של שטחים כבושים ושל התמרדויות בלתי פוסקות ותנועות טרור חזקות (אם כי אלו, כידוע, צמחו בין הפלסטינאים גם ללא ערפאת). אבל הילודה הפלסטינאית לא הייתה נפסקת. היא הייתה נמשכת כפי שהיא היום, עם ערפאת או בלעדיו.

האמת היא שגם אם לא היה ערפאת היינו מוצאים את עצמנו במהרה נבלעים בידי רוב דמוגרפי פלסטינאי, שהיה נוצר מבלי שנהיה מודעים לכך, שכן לא היה גורם שמתסיס כל הזמן את השטח כנגדנו וכך כופה עלינו להכיר במציאות המתהווה בשטחים. מבחינה זאת, עד כמה שזה נורא, אולי יש להגיד תודה לערפאת. בלעדיו ההתעוררות לבעיה זאת הייתה איטית יותר ולכן בבוא הזמן גם כואבת ומסוכנת שבעתיים.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  הישגיו של ערפאת  (רוני קליין)
  הערה אחת חשובה  (אריה פרלמן) (2 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי