אמרת שאת חזקה ולא הפסקת להודות לי על ההקשבה, על העצות, על הזמן, על האכפתיות... בכל משפט שני שיצא מפיך השחלת התנצלות ולאחר מכן הסבר ארוך אשר היה רק ההקדמה לדבר שאותו באמת רצית להגיד לי, אבל גם הוא רק מהווה את אפס קצהו של מה שבאמת עוד יש לך לספר, הגם שמעניין פעוט וקטן זה שהוא בעצם מאפיין, אני אוכל להבין את המכלול... ושוב התנצלת על שזה לוקח לך כל כך הרבה זמן לברור את המילים ואת הניסוחים, את מאוד מתרגשת ונסערת כי זו פעם ראשונה שאת מספרת... ושאת יודעת שהזמן שלי יקר אבל רק אני אוכל להבין,...
והתלבשת מאוד יפה, נראית כאישה מצליחה ויפה שיש לה הכול. שיערך היה מטופח ואסוף כלפי מעלה בסיכה מהודרת, ציפורנייך גם הן היו עשויות היטב. חייכת והיית נעימה, לא נראית לרגע מסכנה, או במצוקה, או נרדפת או זקוקה לרחמים...
לא ניכרה בך ההתעללות רבת השנים שעברת בתוך ביתך, לא ראו את אפסיותך בזוגיות בה את חיית, לא הבחינו בפצעים שבנפש ולא בצלקות שבלב...
אמרתי לך שאינך צריכה להודות לי וכי זאת זכות שנפלה בחלקי לעזור לך. הסברתי לך שהתודה הגדולה ביותר תהיה אם אוכל לראותך ''אחרי'' כל הסיפור הזה, במקום טוב יותר נפשית וכלכלית... הרי יש לך עוד שנים רבות של חיים לפנייך. ''חבל לבזבז את הזמן ואת משאבי הנפש על להודות לי ועל התנצלויות מיותרות, בואי נראה מה אנחנו עושות הלאה''.
הרי גם אני כמוך הייתי פעם תלויה במוצא פיהם של אחרים, גם אני נתליתי בתקוות כי אוכל להסתייע בעזרתם האדיבה של אנשים טובים באמצע הדרך, גם אני חיפשתי כיצד לשפר את מצבי, כיצד לצאת החוצה מתוך הבוץ התובעני הזה... וגם אני הייתי גאה כל הזמן והתלבשתי יפה וניסיתי לשדר אופטימיות וכוח... הייתי מצחיקה ורגישה וחיפשתי מה אוכל לתת בתמורה כדי להרגיש שוות ערך, כדי להרגיש ראויה...
עליי את באה ''לעבוד''?
אמרת שהשתנית, שאינך מי שהיית, שהתפכחת, שנפקחו עינייך, שהבנת את המציאות והחלטת להילחם!
''אני אסרטיבית והחלטית, אני לא אתן לו לרמוס אותי, יש לי שלוש בנות לגדל והן לא צריכות אימא סמרטוט... אני לא אתן לו לקחת את הכול...''
''יופי'' אמרתי לך, ''זו גישה נכונה. תלחמי על האושר שלך, על הזכויות שלך, על החיים שלך!''
אמרת, וסיפרת, ותיארת, והסברת, והתנצלת, כל כך הרבה התנצלת עד שהיית כמעט לעלובה, למאוסה!
ניסיתי לתת לך מניסיוני, מכוחותיי, מיכולותיי, מהצלחתי.
הקשבת, הבנת אך לא קיבלת את דבריי.
התווכחת - וזו בהחלט זכותך המלאה.
התעקשתי לשכנע אותך ואמרתי לך: ''תעזבי את הצדק, תעזבי את העקרונות... את רוצה להיות צודקת וכושלת, או חכמה ומצליחה?!''
ואת, ברוב תמימותך, רצית צדק!!! ח ח ח, צדק...
''בבתי הקברות ובבתי משוגעים יושבות נשים שבנו על הצדק'', רציתי לומר לך אך התאפקתי.
''הצדק יהיה האושר שלך כשהסיפור הזה יהיה מאחורייך'', התנסחתי בדרך אחרת.
''אבל בית המשפט יראה, יבין, לא יכול להיות שהאמת לא תצא לאור!'' טענת כלפיי ובמבטך הייתה תחינה.
''עזבי את משאלת הלב'', השבתי, ''בבית המשפט נעשה דין, לא צדק'' הרמתי את קולי במטרה לנער אותך מהתמימות המטופשת עליה התעקשת, אבל את היית נחושה להופיע בבית המשפט ללא עורך דין...
(אגב, את לא הראשונה ששמעתיה כך).
''השופט יגלגל אותך החוצה מכל המדרגות ולכל הרוחות'', ניסיתי לאיים עלייך, אך את התעקשת בביטחון כי תוכלי לייצג את עצמך.
''בעלך עורך דין! הוא יעשה ממך צחוק!! את לא מבינה?!''
הכעסת אותי בשל חוסר יכולתך לקבל את הסיוע שרציתי לתת לך.
בסופו של דבר לא הצלחתי להניעך מצעד ההתאבדות הכול כך מיותר שהחלטת לקחת על עצמך.
מה חשבת?!
חשבת שאם סוף כל סוף לאחר שנים רבות של כניעה החלטת להילחם, אז די בהחלטה עצמה כדי לנצח?
את לא יודעת שבמאבק צריך לנצח - ולנצח פירושו להביס?!
את רוצה להתחשב בצד הנגדי (בבעלך) למרות שהוא לא הולך להתחשב בך, אלא לקרוע אותך לגזרים בבית המשפט?
את רוצה להתחשב במי שגרם לך עוול והזיק לך על חשבון הימנעות מהגנה עצמית?
''את תוכלי להתחשב בו לאחר שתנצחי אותו אבל לא כאשר את צריכה להילחם בו! את עושה טעות: כך לא נאבקים. אולי הוא גולית אך את אינך דויד''.
המשכת להודות לי על זמני ועל סבלנותי.
המשכת להתנצל בתחילת כל משפט.
התהדרת בנוצותייך שאין לך ושידרת בעצם התבטלות...
את עוד חשבת את עצמך ככשירה להלחם?!
הזירה החדשה בה את מתכוונת להילחם בנויה ממערכת מושגים וערכים שאינך מכירה: בבית המשפט הצדק אינו גורם יחיד, אם בכלל. יש דינים, תקנות, ובעיקר –
פרוצדורה, ביורוקראטיה, וסגידה דווקא לחזק.
את חושבת שאת חזקה כי החלטת לצאת למאבק ואת טועה: את חזקה כי שרדת עד עתה, אבל כדי לצאת למאבק צריך לרצות לנצח... ואת זה את עדיין לא רוצה, את עוד לא בשלה, עדיין אינך מבינה, את רק בתחילת הדרך ולא בסופה.
יש לך עוד הרבה מה ללמוד ובמי להסתייע... את עדיין לא שם, את עדיין לא יודעת... את עוד לא מסוגלת. את אינך יכולה לדמיין את הצד השני מובס אלא רק את עצמך עומדת מולו... וזה לא מספיק!!!
* * *
אחרית דבר:
יומיים לפני תאריך דיון קריטי בבית המשפט, ר' החליטה, למרות אזהרותיי והתרעותיי, לייצג את עצמה בבית המשפט נגד בעלה, עורך הדין היפה, המצליח, השרמנטי, בן-בית בזירה המשפטית שכה נהירים לו נפתוליה...
מאז ועד היום – לא שמעתי ממנה דבר.
במאבק צריך לנצח
