מסקנות הוועדה הפרלמנטרית שבדקה את פרשת שוד חשבונותיהם של ניספי שואה ויורשיהם בידי הבנקים הישראלים וממשלת ישראל (באמצעות האפוטרופוס הכללי) לא הפתיעו אותי.
ממשלת ישראל והבנקים שהפכו את השואה לביזנס ענקי, השלימו את גזל הרכוש שהנאצים לא הספיקו לשים עליו את ידיהם.
בעוד הבנקים השוויצרים שילמו מיליארדים, לא לקורבנות, אלא לקבוצת עסקנים של הקונגרס היהודי וממשלת ישראל שעשו לביתם בביזנס השואה, הבנקים הישראלים היו יותר מתוחכמים. הם פשוט חיסלו את החשבונות, ובחלקם אף השמידו ראיות בזמן שהוועדה בדקה את הנושא.
יש קשר ערכי ותכני בין ישראל הגזענית, הכובשת, המדכאת והחומסת לבין גזילת כבשת הרש של קורבנות השואה ויורשיהם.
הומניזם חילוני מול תועבה חרדית
לקראת הבחירות שהתקיימו בקיץ 2003 לראשות העיר ירושלים התעורר ויכוח בין אנשי שמאל ירושלמים באשר לאורי לופוליאנסקי, מועמדה של יהדות התורה לראשות העיר.
היו אנשי שמאל, דווקא כאלה המשוייכים לאגף היותר רדיקלי, שהצהירו כי יצביעו לאורי לופוליאנסקי משום שלדעתם הוא פחות לאומן מחילונים כמו אהוד אולמרט מהליכוד, ראש העיר הפורש, ויחסו לפלסטינים במזרח העיר יהיה יותר הגון. לעומתם טענו אנשי שמאל אחרים, כי אין שום אינדיקציה לכך שיחסו של לופוליאנסקי לפלסטיניים במזרח העיר יסטה מהמדיניות הגזענית והמפלה של אהוד אומרט, שהרי לופוליאנסקי היה סגנו של אולמרט, והוא לא נודע במאבקיו למען יחס שוויוני לפלסטינים.
השמאל שתמך בלופוליאנסקי היה מוכן לסלוח לו, או להתעלם מסוגיות אחרות שמפרידות בין הומניסטים חילונים שמאליים לבין דתיים חרדים, כמו היחס לנשים (חרדי לא לוחץ לשלום ידי נשים מחמת ''טומאה''), יחסו לקהילה ההומו לסבית, האיבה הבלתי מתפשרת לרפורמים ולקונסרבטיבים, יחסו השלילי לחופש מדת והתנגדותו המוחלטת לכל הרעיון של הפרדת הדת מהמדינה ועוד סוגיות כאלה ואחרות מתחום זכויות האדם והאזרח.
השמאל הפחות סלחני לא היה מוכן להניח סוגיות אלה בצד והן נכללו בשיקלול שהוביל להימנעות מתמיכה בלופוליאנסקי.
אורי לופוליאנסקי נבחר לראשות העיר, ועתה לאחר שנה וחצי בתפקיד, ניתן לומר בוודאות כי דבר לא השתנה במדיניות המפלה והגזענית של העירייה כלפי האזרחים הפלסטינים. לופוליאנסקי תומך בחומת האפרטהייד (''עוטף ירושלים''), מתנגד לכל פשרה בירושלים ובמקביל מביא לידי ביטוי את כל ההומופוביה נגד הקהילה ההומו לסבית.
באוגוסט השנה עומד להתקיים בירושלים מצעד גאווה בינלאומי מטעם הקהילה ההומולסבית. אורי לופוליאנסקי נפגש עם הרב אלישיב, פוסק ההלכה לו הוא נשמע, ולאחר ש''גאון הדור'' הביע תרעומת על ''מצעד התועבה'' המתוכנן, הבטיח ראש העיר לרבו, כי הוא ימרר למארגני המצעד את החיים, יערים קשיים בירוקרטים ויעשה כל מה שלעיל ידו למנוע אותו.
חשכת ימי הביניים.
אנשי השמאל שהצביעו בעד לופוליאנסקי לא יכולים לתקן את העבר, אבל יכולים לפחות להפיק לקחים לעתיד, ולהימנע מחזרה על אותה שגיאה.
היה או לא היה?
הארץ גועשת עתה בעקבות חשיפת החשדות לפיהם אנס אל''מ את פקידתו מספר רב פעמים, במשרדו, במכונית, במלון ובדירת הוריה.
הפרשיה מעלה לא מעט שאלות ותהיות, ואין בכוונתי להידרש לסבך ספקולציות ששמעתי עד כה.
אם החיילת צודקת, יש להכניס את האל''מ לכלא לשנים רבות. אם מדובר בעלילה, יש למצות עימה את הדין.
בין כך ובין כך, הפרשה מעלה שוב את השאלה, מדוע בכלל לגייס בנות לצבא במסגרת גיוס חובה? הצבא הוא גוף שובניסטי, מליטיריסטי, היררכי, לא דמוקרטי, השופע עוולות ואי צדק. מתגייסות בנות 18 חשופות בגוף כזה לצרות צרורות, להשפלות, להצקות, לניצול על רקע מגדרי.
בישראל קיים סוג מאד מוזר של תנועות פמניסטיות (לשמחתי, לא כולן) הנאבקות למען ''שירות שווה'' של נשים בצבא. הן רוצות שהחיילות תהיינה לוחמות במג''ב ובגולני, טייסות, טנקיסטיות. לדידן השוויון מתמצה בכך שהנשים יוכיחו כי הן מסוגלות להרוג, לטרטר, להשפיל, להפציץ בדיוק כמו הגברים.
ואני מבקש בדיוק את ההיפך. לשחרר את הנשים מהסיוט הצבאי, וכחסיד השוויון, אני מצרף אליהן גם את הגברים.
לאן זה מוביל?
מה היה הרעיון של פעולת החמאס במעבר קרני?
מדובר בצינור החמצן של רצועת עזה שדרכו עוברים בין השאר המזון והתרופות לתושבי האזור המעונים. פעולה שמביאה לסגירת המעבר, היא ירייה עצמית ברגל. היא גורמת קודם כל סבל לתושבי הרצועה, בשמם לכאורה החמאס פועל.
מעבר לכך, האם נכון לראות באנשי החמאס לוחמי שחרור? האם מי שרוצה להשליט על עמו משטר הלכה חשוך שנע בין מדינת ההלכה האיסלאמית של סודן לזו של איראן, ראוי לתואר ''משחרר''?
כמי שטוען מזה שנים, כי אסטרטגיה לאומית פלסטינית של מאבק לא אלים בכיבוש, תהיה בתנאי הסכסוך הישראלי פלסטיני בשלבו הנוכחי יותר יעילה וגם צודקת מהמאבק הצבאי, שמחתי לשמוע את עמדתו של הנשיא החדש מחמוד עבאס, קורא לסיום האינתיפאדה הצבאית ולהמירה באינתיפאדה מדינית. הדרך הזו ראויה לתמיכה. החמאס והג'יהאד לא נענים לפי שעה לקריאה זו ומתגלים שוב ושוב, מבחינת אורח החשיבה והערכים הדתיים, כתמונת ראי של המתנחלים. אלה ואלה לא יביאו לשלום ולפיוס.
התקווה
ידיעה מעודדת. בספרד מתנהל עתה משפט נגד אדולפו שילינגו, שהיה קצין בצבא ארגנטינה בשנים האפלות 1976 – 1983 בהן שלטה הדיקטטורה הצבאית. הוא לקח חלק בהשלכת אסירים פוליטיים אל מותם ממטוסים צבאיים.
שילינגו מואשם בשמונה סעיפים נפרדים הכוללים, רצח עם, עינוי והפעלת טרור.
ב-50 השנים האחרונות, מציין העיתונאי בן סילס בעיתון האנגלי ''גרדיאן'' (הועתק ב''הארץ'' 17.1.2005), היו רק חמישה מקרים של בני אדם שהועמדו למשפט על רצח עם המתנהל בבית משפט לאומי בגין מעשים שהתבצעו במדינה אחרת. בין המקרים האלה, אדולף אייכמן וארבעה רואנדים שהורשעו בבלגיה ב-2001 בשל הפשעים שביצעו במלחמת האזרחים ב-1994.
שילינגו לקח חלק ''במלחמה המלוכלכת'', זה הכינוי שניתן לה על ידי מתנגדיה, שניהל השלטון הצבאי בארגנטינה נגד מתנגדי המשטר ממפלגות השמאל.
התביעה נגד שילינגו הוגשה על ידי ארגונים פוליטיים בספרד ועל ידי משפחות הקורבנות. לטענת התובעים, הזכות למצות איתו את הדין נמנעה מהם בארגנטינה בשל החנינה שהוענקה לו.
על אף הזמן הרב שעבר, האיש לא נחלץ מהעמדה לדין.
עובדה זו נותנת תקווה כי פושעי המלחמה הישראלים יעמדו בבוא היום לדין על פשעיהם, כמו למשל סגן הרמטכ''ל דן חלוץ או ח''כ אהוד יתום ורבים אחרים שלקחו חלק במלחמה המלוכלכת שישראל ניהלה ומנהלת נגד העם הפלסטיני. החסינות והחנינה ממנה הם נהנים בישראל לא תעמוד להם בחו''ל ויש לקוות שיימצאו בתי המשפט בארצות אחרות, גם אם זה יקח מספר שנים, שיעמידו את הפושעים הישראלים לדין.
פשע במחנה הפליטים בלאטה
מחמוד מנסור בן 23 מאזור שכם, הוצא להורג לעיני המונים במחנה הפליטים בלאטה על ידי אנשי גדודי חללי אל אקצה, לאחר שהואשם בשיתוף פעולה עם ישראל.
לאחר ביצוע ההוצאה להורג בא אמבולנס לפנות את הגופה לבית חולים, אולם תושבי המחנה מנעו זאת וזרקו את הגופה למזבלה.
עד כאן הידיעה כפי שהופיעה ב-YNET (
שכם: שני משת''פים הוצאו להורג בתוך יממה) מאת הכתב עלי ואקד בתאריך 14.1.2005.
בהנחה שלא מדובר בידיעה מפוברקת, חובה על כל שוחר זכויות אדם לגנות בכל החריפות שיטות ברבריות אלו.
משתפי פעולה פלסטינים עם הכובש הישראלי, בעיקר כאלה שמוסרים מידע שמאפשר את החיסולים (אף הם הוצאות להורג ברבריות ללא משפט), הם מפגע קשה ואך טבעי שהפלסטינים זועמים עליהם.
אולם הדרך להיפרע ממשתפי הפעולה אינה בהוצאות להורג לעיני המונים והתעללות בגופה, אלא בהעמדתם לדין, ולא במשפט ראווה אלא בהליך משפטי תקין.
אני מקווה שההנהגה הפלסטינית החדשה תאבק נגד התופעה, תגנה ותעקור אותה, ותעמיד את הרוצחים לדין.
הבנקים והאופוטרופוס כממשיכי אייכמן
