המאמר פורסם באתר BSH.אמש, היה לי העונג הצרוף לקחת את שני בניי בני התשע להרצאתו של רונן יעקבי מאוניברסיטת תל-אביב, על אודות נחיתתה של הויגינס על ירחו של כוכב הלכת שבתאי, הוא טיטאן.
בין האנשים שהגיעו אל המוזיאון הלאומי למדע בחיפה, שמחתי לראות עוד ילדים שלוו על ידי אבות (הייתי שם האם היחידה), ובגאוות יחידה שמעתי מפיו של המרצה הנלהב על התגליות החדשות ועל ההצלחות, דווקא הצלחותיהם של המדענים הישראלים, בהשערותיהם לגבי אי הימצאותם של גזים אציליים על הכוכב שבתאי.
''מה זה גז אציל?'' שאל בני כבר בהתחלה מתוך הבנה שמדובר במושג מרכזי וגם מתוך רצון להקל עלינו המבוגרים שהתביישנו להפגין את בורותנו?
''זהו גז שסגור בתוך עצמו ולא מתרכב עם חומרים כימיים אחרים'', הסביר המרצה ושאל את בני לשם ההמחשה אם הוא יודע מה זה איש אציל (אחד כזה שלא נאה לו לבוא במגע עם אחרים, מנותק, סולידי ועוד).
ההרצאה הייתה מרתקת והסתיימה במחיאות כפיים שלנו ובבקשה לעוד. לאלה שנשארו ל''הדרן'', הושמע פס קול של הרוח הנושבת על כוכב הלכת וכן פס קול הנחיתה של הוגינס על הקרקע של טיטאן.
אכן, ערב מרגש.
אותי עניינו בעיקר סוגיות אתיות הקשורות בחקר החלל וחקר טיטאן בפרט, במיוחד לאור הצהרת החוקרים: ''לנסות להבין כיצד החלו תהליכי החיים... אנו מקווים לדעת כיצד הופך חומר ממצב דומם למצב של חיים...''
חזרתי הביתה אל צרותיו האתיות של כדור הארץ שלנו, אשר מתמודד עם תוצאותיו של המעבר מהדומם אל החי ואל כתבתה הכואבת (בלשון המעטה) של גל גבאי על אודות האנס הסדרתי בני סלע שהצליח לאנוס פעם נוספת את קורבנו; הפעם מתאו.
לאלה שלא קראו, הקורבן היא מ'. נערה שהייתה אז בת 14 והיום היא בת 20, אישה שעדיין מתמודדת עם תוצאות אותו בוקר טראגי שבו בני סלע חדר לביתה, לגופה ולנשמתה – לעולמי עד. (''הוא אנס אותי פעם נוספת'', מוסף 7 ימים של יום שישי, 14.01.05, ד' בשבט תשס''ה)
במשך חמש שנים מ' התמודדה עם אותן שעתיים של התעללות אכזרית אשר תועדה על ידי המתעלל במצלמת וידאו שהביא עמו, נעה ונדה בין הצורך לשכוח, להדחיק ולהכחיש לבין הצורך להתמודד עם האמת הזוועתית כפי שהייתה.
בני סלע נידון ל-35 שנות מאסר בגין 14 מקרי אונס, כלומר כשנתיים וחצי על כל אונס!
בתאו הוא יושב ומקבל... איך לא... טיפול! [הרי לא נרצה שבעוד 30 שנים או פחות (לאחר ניכוי שליש על התנהגות טובה) הוא ישתחרר ויאנוס עוד נערות ונשים].
בואו ונבחן לרגע את אותו הטיפול שמקבל הפושע בני סלע:
''חשבתי שהמכתבים ששלחתי יעזרו לקרבנות להשתקם בצורה קלה יותר... אחרי שיחות עם גורמים מקצועיים הבנתי שגם הקרבן זקוק לשמוע את דבריו של המבצע, ואת חרטתו...'' (ציטוט מהכתבה).
עוד הוא כותב, לאחר תובנות עמוקות שאליהן הוא הגיע בעזרת מטפליו, כי מעשיו נבעו מ''מוח מעוות שמטרתו להשיג שליטה בקורבן''.
האם לא עלתה בדעתו של בני סלע האפשרות כי שליחת מכתב שכזה, המחזיר את הנאנסת חמש שנים אחורה אל רגעי אימה סיוט ופחד – עלול לפגוע בקורבן? האם הוא לא ''למד'' מהמטפלים שלו כי מכתב שכזה עלול לנפץ את החומות ואת ההגנות שבנתה לעצמה הנאנסת מאז המקרה כדי שתוכל להמשיך לשרוד ולתפקד?
אכן, חשוב מאוד שהקורבן ישמע את חרטתו של הפושע, אך לשם האיזון וההדדיות,
חשוב שהפושע ישמע את מה שיש לקורבן להגיד לו ואת זה בני סלע לא רצה, ובתחכומו הרב הוא הצליח להערים גם על עולם המטפלים שלו וגם על בית המשפט.
בתרגיל מבריק הוא הודה בכל העובדות המתוארות בכתב האישום אשר הגישה נגדו מ' בתגובה למכתבו הפרטי אליה, אשר תואר כאונס שני: ''המכתב החזיר אותי לאותו יום. הוא ממש תיאר לפרטי פרטים דברים שהספקתי לשכוח. הוא שיחזר את כל השעתיים. עם פנייה לשמות שלנו, של ההורים שלי. זה גרם לי לעבור את המקרה פעם נוספת. דברים שדילגתי עליהם ואפילו לא עלו בזיכרונות שלי...''
סליחה, אבל לי לא ברור מדוע מכתב סליחה אמור לכלול את שחזור האונס! ברגע שבני סלע הודה – הפרקליטות העבירה את החומר לבית המשפט, ושם ממקום של אסיר בתהליך של שיקום, (האם בית המשפט נעלם דום בפני מילת הקסם: ''שיקום''?) קרה הדבר הבא:
א. הנפגעת לא נקראה להעיד וכן לא אחרים שהיו יכולים לסייע להבהרת העובדות וגודל הפגיעה בנפגעת.
ב. הנאשם היה בעל מעמד מרכזי בדיון ומן הסתם גרסתו המלאה והסובייקטיבית נשמעה.
ג. יש לדעת כי מנגנון הסעד אשר אמור היה להיות אחראי על הנאשם, לרבות שיקומו, בדרך כלל מעיד בבית המשפט לטובת הנאשם כדי להקל על המנגנון את תפקיד השיקום.
ד. בית המשפט מקבל במקרה כזה תמונה מוטית באופן קיצוני לטובת הנאשם ולא מודע כלל לחומרת מעשיו ולהשלכותיהם.
ה. פסק הדין יוצא בהתאם; להלן ציטוט של שופט השלום דניאל בארי שהאמין לעדותו של בני סלע וזיכה אותו מכל אשמה: ''שוכנעתי, ובעניין זה אני מאמין לנאשם כי המכתב נשלח מתוך הבנה לחומרת המעשים שביצע ומתוך הנחה מוטעית כי הוא יסייע למתלוננת להשתקם''. ''עוד הבהיר השופט כי העבירה, הטרדת עד, מתייחסת למחשבה ולכוונותיו של המטריד, ולא למצבו הנפשי של המוטרד'' (מתוך הכתבה הנ''ל).
כידוע, חלק משיקומו של הקורבן הוא השלב שבו הוא עומד מול התוקף שלו ומתעמת איתו על הזוועות שחולל בו. הזדמנות שיקומית זו נלקחה מן הנאנסת אשר למדה על זיכויו של בני סלע רק במקרה, במהלך שיטוט באינטרנט, כמה ימים לאחר הכרעת הדין.
מה הפלא?
הרי היא לא צד בעניין בכלל? היא אומנם נאנסה, היא אמנם הגישה את התלונה, היא אומנם הדמות המרכזית והיא זו שהעידה במשטרה... אך את מי זה מעניין?
אותה לא מיידעים, אותה לא מערבים, אותה לא מזמינים להעיד (למרות בקשתה) ולה – אפילו לא מודיעים על תוצאות המשפט! בית המשפט אותה לא מכיר כלל, לא ראה, לא שמע, לא התרשם, לא חקר, לא בדק – כלום.
בעקבות הדברים האמורים אני ממליצה בפני כל הנוגעים בדבר:
ישנה דרך ישירה ופשוטה לכאורה כדי ליצור איזון, דבר שיביא למשפט צדק ולעשיית צדק עם מי שמורשע בדין בהתאם לגודל מעשיו ולחומרתם. כמובן שדרך זו צריכה לעבור חקיקה מתאימה אשר תקבע כי לנפגעי אונס ותקיפה מינית כמו גם לקורבנות של אלימות במשפחה יהיה בכל מקרה מעמד בבית המשפט בתיק הפלילי המתנהל על ידי המדינה נגד הנאשם.
מה שדרוש הוא לחוקק חוק שיסדיר חידוש זה. על ידי כך תובא בפני בית המשפט, גם כאשר הנאשם מודה במעשיו התמונה המלאה והכוללת על מנת שבית המשפט יתרשם משני הצדדים ולא רק מצד אחד, על מנת שבית המשפט יידע את כל העובדות ולא רק את אלה המועלות על ידי הנאשם, על מנת שבפני בית המשפט יומחשו ממקור ראשון ובאופן בלתי אמצעי ההשלכות של מעשיו הנפשעים של הנאשם על הקורבן בפרט והסיכונים שהוא מהווה כלפי החברה.
גם מתוך הכלא, אם מתייחסים בכפפות של משי אל האסיר כאשר הנושא השיקומי עומד בראש מענייניהם של אנשי המקצוע (מטפלים ומשפטנים), הרי נוצר מצב שבמקום שהענישה תהיה הנושא העיקרי (והרי זו תכליתו של הכלא) – בא הנושא השיקומי ומאפיל בחשיבותו על הענישה. זאת במקום שהשיקום יבוא כמוצר לוואי משני ומבלי לגרוע כהוא זה בענישה המחויבת לאור המעשים.
בנוסף, אפשר ליצור (והדבר קורה הלכה למעשה), נזקים ופשעים מתוך הכלא. ישנם עבריינים שמפקחים ומפעילים כמריונטות פושעים הנמצאים מחוץ לכלא, ישנה פשיעה בין כתלי הכלא וישנם סוגים שונים של פגיעות מתוך הכלא כלפי חוץ כגון אותה פגיעה שבגינה זוכה בני סלע על ידי בית המשפט כי בית המשפט לא ראה בכך עבירה פלילית אלא חלק מתהליך שיקום. מכל מקום, ללא קשר לפסק הדין - פגיעה בנאנסת – וודאי שהייתה
אולי דבר זה היה מתבהר אם היו הולכים בשיטה שאני מציעה! • • •
כל הכבוד לאנשי המדע שלנו שמשכילים להתנתק מצרותיו של כדור הארץ שבהן אני עוסקת ולחקור את החלל החיצון. אלא שחקר החלל החיצון לעניות דעתי לא עולה בחשיבותו ובמורכבותו על המורכבות המשפטית, חברתית והערכית בפתרון בעיותינו כאן על כדור הארץ.
היא כן צד בעניין!
