פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום רביעי, 26/01/2005 שעה 21:43)


לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב

נסים ישעיהו



הרבה פעמים מתחשק לדלג על איזה מאמר שבועי; כל שבוע כבר כמעט שש שנים, זה קצת כבד. ומה כבר יש לחדש באותה פרשה, מן הזווית האקטואלית, כל שנה מחדש? אז אולי נדלג על המאמר בשבוע זה? רק פעם אחת; הרי אם נקרא את המאמר של אשתקד – זה יהיה אותו דבר, כי שום דבר לא השתנה מאז.

האמנם?!

אשתקד שימשו החקירות נגד ראש הממשלה ובניו, רקע לדברינו; עדיין לא דיברו על עקירת יהודים מבתיהם וגם לא על סרבנות. היום נושאים אלה מככבים בחדשות, אז בכ''ז השתנה משהו. אבל הפעם נתמקד אולי בזווית אחרת.

בהשגחה פרטית, שורות אלו נכתבות ביום ג' מוצאי ט''ו בשבט, שהוא גם יום הולדת של ''בית המחוקקים'' שלנו. זה די נדיר שט''ו בשבט יצא ביום ג'; (זה יכול לקרות רק בשנה מעוברת, ואז פסח יוצא ביום א'; כי בשנה פשוטה, זה אומר שפסח יוצא ביום ו', וזה לא יתכן.) השנה זה יצא כך, ביום ג'. מעניין מה המסר.

יהודים נוהגים ללמוד בכל יום מימי השבוע את פרשת היום, שבתוך פרשת השבוע, עם רש''י, ומשתדלים למצוא בלימוד זה הוראות למעשה בחיי היומיום. הנה מה שכתוב בפרשה אותה למדנו ביום ההולדת של ''בית המחוקקים'' שלנו:
(שמות יח) כה וַיִּבְחַר משֶׁה אַנְשֵׁי-חַיִל מִכָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אתָם רָאשִׁים עַל-הָעָם; שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרת: כו וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת; אֶת-הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל-משֶׁה, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטן יִשְׁפּוּטוּ הֵם:
אצלנו התהליך הוא אחר, דמוקרטי; העם בוחר לו את מחוקקיו. כאן אמנם לא מדובר במחוקקים, אלא רק בשופטים, אבל עדיין, איפה הדמוקרטיה? ככה, מנחיתים מלמעלה? ובכן, לא בדיוק; בספר דברים (א, ט-י''ח) משה מזכיר לעם כי, לפי בקשתו, הם הציעו לו את האנשים והוא מינה אותם להיות שופטים.

וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ

היתה דמוקרטיה; רק שהיא היתה כפופה לחוקי האלוקים. הנבחרים כולם היו אַנְשֵׁי-חַיִל; מה זה אומר? רק כדי שנדע להשוות לנבחרים שלנו.
(רמב''ן) אַנְשֵׁי-חַיִל, אנשים ראויים להנהיג העם הגדול במשפטים; וּפֵרֶט, שיהו יראי אלקים אנשי אמת ושונאי בצע, כי לא יהיו אנשי חיל במשפט בלי מדות הללו. ולא הוצרך להזכיר חכמתם ובינתם, כי הדבר ברור שהוא בכלל אנשי חיל. וכאשר נאמר למטה וַיִּבְחַר משֶׁה אַנְשֵׁי-חַיִל, הנה הכל בכלל; שהיו יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע וחכמים ונבונים.
אצלנו יושבים 120 ''נבחרים'' שאמורים להיות מחוייבים לבוחריהם, אבל את המציאות כולנו מכירים; יש להם הרבה מאד מחוייבויות, אולם אבוי, הבוחר אינו מככב בראש רשימת בעלי החוב.

מי שמציע למשה את מבנה מערכת המשפט, הוא יתרו חותנו.
(אור החיים) וראיתי לתת לב, איך זכה יתרו שתכתב על ידו פרשה זו? והן אמת כי הוא כִּבֶּד משה עבד ה', והנה שכרו שכבדו ה', אלא היה ה' יכול עשות לו דרך כבוד אחר, לא בדרך זה שיראה חס ושלום כְּפִחוּת ידיעה בעם ה' עד שבא כהן מדין והשכילם:

ונראה כי טעם הדבר הוא, להראות ה' את בני ישראל – הדור ההוא וכל דור ודור, כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה. וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו, ואופן סדר בני אדם אשר בחר, כי יש באומות מכירים דברים המאושרים. והכונה בזה, כי לא באה הבחירה בישראל לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות; וזה לך האות – השכלת יתרו. הא למדת, כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר ה' בהם, אלא לחסד עליון ולאהבת האבות. ויותר יערב לחיך טעם זה למאן דאמר (זבחים קט''ז) ''יתרו, קודם מתן תורה בא'' כי נתחכם ה' על זה קודם מתן תורה; לומר, שהגם שיש באומות יותר חכמים מישראל, אף על פי כן אותנו הביא ה' אליו ובחר בנו; ועל זה בפרט עלינו לשבח, לאשר בחר בנו מצד חסדיו. גם למאן דאמר (יתרו בא) אחר מתן תורה – יש טעם במה שסדר ביאתו קודם, להראות הכוונה הנזכרת; שזולת זה, אין הכונה הנזכרת נגלית. והבן:
מעניין, מצד הטבע אנחנו לא הכי חכמים בעולם. יש חכמים יותר...

אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן-הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם

אם יש לעם ישראל יחוד כלשהו בהשוואה לאומות העולם, יחוד זה מצוי בתורה. אנחנו היחידים שעמדנו למרגלות הר סיני וקיבלנו את התורה ישירות מפי הגבורה. כל עוד אנו דבקים בתורה – יש בנו יחוד; אם מתנתקים חלילה – אנחנו לא רק 'לא יותר חכמים מאחרים' אנחנו יורדים לשפל ששום אומה אינה מגיעה אליו. והנה ההתניה כפי שנתקבלה לפני מעמד הר סיני וקבלת התורה:
(שמות יט) ג וּמשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלֹקִים; וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן-הָהָר לֵאמר, כּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: ד אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: ה וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקלִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי; וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ: ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי, מַמְלֶכֶת כּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ; אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
ואנחנו קיבלנו על עצמנו:
ח וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיּאמְרוּ כּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם אֶל-ה':
העם קיבל על עצמו לעשות ככל דברי הברית, ובכך הוא ממלא את תפקידו; תפקיד השופטים היה לפרש את החוקים, למצוא בחוקת התורה מזור לכל פגע שהזדמן לפניהם. כדי שיוכלו לעשות זאת, היה עליהם להיות אַנְשֵׁי-חַיִל, בהתאם לפירוט שהשמיע יתרו באזני משה: יִרְאֵי אֱלֹקִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שׂנְאֵי בָצַע.

כדי שאכן יהיו כאלה, לא מספיק שהעם יבחר אותם; גם לא מספיק שמשה ימנה אותם; חייב להיות שילוב, בחירה ע''י העם ומינוי ע''י משה.
(אור החיים) לא שהעם ימנו עליהם אלא הוא יחזה. עוד רמז כי לצד זה יחשב כאלו הוא השופט כיון שהם שלוחיו ויטול חלק במצות:
גם לא להסתפק בברירת מחדל; לא לקחת את מי שנראה מתאים, אלא לחפש ולמנות את המתאים ביותר.
פירוש הגם שימצא בני אדם שיראה בעיניו כי הם ראויים לדבר, אף על פי כן לא יהיה מתרצה בהם עד שיבקש כל העם ויקח הגדול שבכולם בכל בחינה מבחינות הטובות המנויות בדבריו:


וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל-מִזְבְּחִי

הגאווה הנה המוקש הגדול האורב לפתחו של כל נושא תפקיד, או אפילו סתם אדם. אודות ענוותנותו של משה רבנו דיברנו כמה פעמים בעבר; כעת מתברר כי תכונה זו, ענווה, נדרשת מכל נושא תפקיד בעם ישראל, שעל כן נדרשה ברירה קפדנית של המועמדים; בחירתם ע''י העם מצד אחד ומינוי ע''י משה מצד שני.

כאשר קיימת הענווה, הנבחר זוכר כי הוא רק שליח ועליו למלא את השליחות שהוטלה עליו; הוא לא הופך להיות בעל הבית על התפקיד, אלא התפקיד בעל הבית עליו.

כאשר נעדרת הענווה, הנבחר מכהן בתפקידו בזכות (כישוריו, יכולותיו) ולא בחסד (הבוחרים או משה או שניהם). או אז צפוי שינווט את ספינת החלומות אל עבר מחוזות שנוסעיו לא העלו בדעתם כלל. שאם היו מעלים בדעתם, לא היו נותנים לו דריסת רגל בעמדת הקברניט.

וכאשר זועקים כלפיו: הצבנו אותך בתא הקברניט מתוך הבנה שתוביל אותנו אל יעד אחר, זה שהסכמנו עליו מראש, הוא משיב: הצבתם אותי כאן כדי שאוביל לאן שאני מוצא לנכון...

בסיום פרשת השבוע שלנו יש קטע שהוא כאילו מנותק מכל ההקשר; הפרשה מסתיימת בפסוק:
(שמות כ) כג וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל-מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו:
מה הקשר לכל האמור לעיל, גם בפרשה וגם בדברינו? ובכן, במעמד הר סיני וקבלת התורה,
(דברים ד) לה אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ:
על בסיס הנחת יסוד זו, כל חיי היהודי אמורים להיות מכוונים להתקרב אל ה' שהוא האלוקים, כי אין עוד מלבדו. חייו הם בדוגמת המזבח שכל יעודו הוא שמקריבים עליו את הקרבנות לה' שהוא האלוקים.

כאשר האדם חש את עצמו, וגאוותו משתלטת עליו – הוא כמו דורך ברגל גסה על מזבח ה'; אז צפויה הנפילה: אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.

יתן ה' ונזכה מיד לגילוי מלכותו בעולם ע''י המלך המשיח.

ואז סוף סוף יהיה טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  לעניות דעתי עושה מר ישעיהו שימוש  (רמי נוידרפר) (2 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי