דרך רצופה בכוונות רעות

בשבוע שעבר נערכה הפגנה של ארגוני-השלום הממסדיים כדי לתמוך בתוכנית-ההינתקות של אריאל שרון. התלבטתי במשך ימים אם להצטרף או לא. זה ממשיך להציק לי, והוויכוחים על הנושא – בעיקר לאור ההצבעות על תקציב-המדינה בשבוע הקרוב – אינם נגמרים.

יתכן שהשיטה הטובה ביותר לבירור העניין היא פרישת הנימוקים בעד ונגד.

נתחיל בנימוקים נגד:

אינני מאמין לשרון. דוד בן-גוריון, שדווקא אהב אותו, קבע כבר לפני 40 שנה ששרון הוא שקרן סידרתי. ''אילו נגמל מחסרונותיו לא לדבר אמת ולהתרחק מרכילות, היה מנהיג צבאי למופת,'' רשם בן-גוריון ביומנו ב-‏29 בינואר 1960.

זה שנה הוא מדבר על ההינתקות, פועל בשם ההינתקות, הופך שמיים וארץ למען ההינתקות. אבל עד הרגע הזה, עוד לא נעשה המעשה הקטן ביותר כדי להגשים אותה בפועל, חוץ מכמה צעדים מנהליים. להפך: בשעה זו משקיעים מיליונים במיגון בגוש קטיף בבתים שתושביהם אמורים להיות מפונים או-טו-טו.

למה לתת לו אשראי ולתמוך בו עכשיו, לפני שהתחיל לבצע בפועל?

האם זה אומר שהוא לא יבצע?

אני חושב שהוא כבר לא יכול לסגת. האגו האדיר שלו קשור עכשיו כולו בעניין זה. הוא כבר גרם לפילוג-בפועל במפלגתו, השניא את עצמו על המתנחלים והפך את כל המערכת הפוליטית על פיה. נסיגה מהתוכנית עכשיו תנחית מכת-מוות על הערכתו-העצמית ותדמיתו בעיני הציבור.

נסיגה מהנסיגה עלולה להמיט עליו את זעמו של ג'ורג' בוש. שרון אמנם בז לגויים וחושב שזאת מצווה לרמות אותם, אבל הוא יודע שכל הביטחון הלאומי של ישראל, בכל התחומים, תלוי בתמיכתה הבלתי-מסויגת של ארצות-הברית.

רק אירוע המרעיד אמות סיפים יכול עכשיו לאפשר לו לצאת מכל העניין. למשל, פלישה אמריקאית לסוריה או לאיראן או נפילת הממשלה.

אם כן, סביר ששרון יבצע את ההינתקות. אז למה לא לתמוך בו?

מפני שאני חושב על היום שלמחרת.

אין לי שום אשליות לגבי כוונותיו של שרון בגדה המערבית. הוא מתכוון לספח 58% ממנה ולסגור את הפלסטינים במובלעות, שכל אחת מהן תהיה מוקפת על-ידי מתנחלים ומחנות-צבא. לכל היותר, כדי לסבר את אוזנו של בוש הדורש ''רציפות'', תחוברנה המובלעות האלה זו לזו באמצעות גשרים או מנהרות.

חוץ מבנו עומרי, עורך-הדין דב וייסגלס הוא האדם הקרוב אליו ביותר. כאשר הכריז וייסגלס, בשעתו, שאחרי ההינתקות ישים שרון את תהליך-השלום ''בפורמלין'', הוא אמר – באופן יוצא-דופן – את האמת.

מי שתומך עכשיו בשרון, תומך בפועל גם בתוכנית זו.

אבל זה נוגע לעתיד. מה שעומד בהווה על הפרק זה מבצע ההינתקות. למה לא לתמוך בשרון עכשיו, ולהתחיל במאבק על העתיד ביום שאחרי ההינתקות?

מפני שזה בהחלט איננו רק עניין של עתיד! זה עניין של ההווה. בשעת כתיבת שורות אלה שרון ממשיך לבנות את חומת-ההפרדה, המספחת לישראל, כבר עכשיו, 7% של הגדה. הוא ממלא את השטח שבין החומה והקו הירוק בהתנחלויות חדשות. רק השבוע נמסר שהוא ניגש להקים 3500 יחידות-דיור חדשות במעלה-אדומים. זוהי ההתנחלות המסוכנת ביותר בגדה כולה, מכיוון שהיא מבתרת את הגדה המערבית לשניים.

הרחבת ההתנחלויות והמאחזים נמשכת גם עכשיו במרץ רב בכל רחבי הגדה המערבית.

בשבוע שעבר התפרסם הדו''ח של הפרקליטה טליה ששון, ששרון עצמו הטיל עליה לחקור את הדרכים שבהן הוקמו עשרות ה''מאחזים''. כידוע, התחייב בפני בוש לפרק את כל ההתנחלויות והמאחזים שהוקמו אחרי שהגיע לשלטון ב-‏2001.

הדו''ח של ששון קובע שכל המאחזים האלה (וקודמיהם) הוקמו בצורה בלתי-חוקית, ושכל משרדי הממשלה וההסתדרות הציונית שיתפו פעולה בהקמתן, תוך הפרת החוק בקריצת-עין. ומה קרה? איש לא הועמד לדין. הכל נמשך כפי שהיה. הדו''ח נחנק ברגע שנולד.

אלה הם הנימוקים נגד הצבעת תמיכה בשרון. נעבור לנימוקים כבדי-המשקל המצביעים בכיוון ההפוך.

סמואל ג'ונסון אמר שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. אבל גם ההפך נכון: הדרך לגן-עדן רצופה בכוונות רעות.

יתכן מאוד שהכוונות הרעות של שרון יולידו תוצאות טובות, שהוא לא חלם עליהן כאשר הגה את התוכנית הזאת. היא נולדה כמעט באקראי, כדי לפתור את בעיות הרגע, ובלי מחשבה יתרה על המהלכים הבאים.

שרון לא חלם על כך שתוכנית זו תכניס אותו לעימות חזיתי עם המתנחלים.

הוא גנרל, וההגיון שלו הוא הגיון צבאי. כך גם ההגיון של תכנית ההינתקות: מוותרים על מאמץ מישני כדי לחזק את ציר המאמץ העיקרי. כלומר, מוותרים על כמה התנחלויות קטנות וחסרות-חשיבות בפינה נידחת של הארץ, כדי לבסס ולהעצים את ההתנחלויות החשובות בגדה המערבית. מוותרים על פיסת מדבר שהיא בסך הכל 6% מהשטחים הכבושים, ובה מיליון ורבע פלסטינים, כדי לספח 58% של השטחים הכבושים. בשטחים אלה יש רק אוכלוסייה פלסטינית דלילה יחסית, כמו בקעת-הירדן ומדבר יהודה.

הוא נדהם כאשר המתנחלים לא הבינו את ההגיון הזה. להם יש הגיון אחר. הם מאמינים שפירוק התנחלות אחת, ותהייה קטנה ונידחת ככל שתהיה, יהווה תקדים ויפתח תהליך שלא ניתן יהיה לעצרו. הם מודעים מאוד לעובדה שהרוב הגדול במדינה מתנגד להם, ורבים רואים בהם חולה רעה.

המתנחלים הם בני-טיפוחיו של שרון. לא זה בלבד שהוא תיכנן את ההתנחלויות ומילא תפקיד מרכזי בהקמתן, אלא שראשיהם הם גם ידידיו ובאי-ביתו. לכן הם רואים בו בוגד, והוא מרגיש נבגד.

כל זה השפיע מאוד על החלטתי. כי ההתנגדות הנחרצת של המתנחלים ושותפיהם מעניקה למבצע-ההינתקות משמעות שלא הייתה לו מלכתחילה.

אנחנו מצויים עכשיו בראשיתה של מלחמת-אזרחים. אין לדעת אם במלחמה זו יישפך דם או לא. אבל גם אם לא יהיו בה הרוגים ופצועים, מלחמה זו עשויה להיות בעלת חשיבות מכרעת לגבי עתיד המדינה.

זה יהיה מאבק בין הרוב במדינה, שהוא חילוני למדי, ליברלי למדי ודמוקרטי למדי, כנגד מיעוט קנאי, שהוא ברובו לאומני מאד, דתי מאד, משיחי, וביסודו אנטי-דמוקרטי. התוצאות יקבעו לא רק אם נתקדם לקראת שלום עם הפלסטינים והעולם הערבי, אלא גם מה תהיה דמותה של מדינת-ישראל עצמה.

האם שרון רוצה מדינה חילונית-דמוקרטית?

השאלה היא, כמובן, אבסורדית. השקפת-עולמו מטושטשת ומבולבלת. הוא דומה לישראלים רבים: חילוני לגמרי באורח-חייו אך מאמין שהדת דרושה. הוא בוודאי לא דמוקרט גדול, אך חושב שהמדינה צריכה להיות דמוקרטית. הוא לאומן קיצוני וחותר להקמת מדינה יהודית הומוגנית בכל הארץ, אבל עכשיו הוא נאלץ על-ידי הנסיבות לפעול בניגוד לאמונתו. פילוסופים גרמניים קראו לזה ''עורמת התבונה''.

השאלה אינה מה רוצה שרון ובמה הוא מאמין, אלא מה תהיינה תוצאות מעשיו. כפי שזה מתגבש עכשיו, נראה שבעל כורחו, ומבלי שהתכוון לכך, הוא מוביל להכרעה עמוקה.

יתכן, כמובן, שכל זה לא יקרה, ושברגע האחרון תימצא פשרה בין שרון והמתנחלים, כמקובל בפוליטיקה: שום דבר אינו קבוע מראש. אבל אדם חייב להחליט בהתאם למה שצפוי באופו סביר.

בסוף, כאמור, החלטתי ללכת להפגנה. לא כדי להביע תמיכה בשרון, אלא כדי לחזק את המחנה הנאבק במתנחלים.