פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
לא בכוח מרפאים מחלות
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום חמישי, 14/04/2005 שעה 23:36)


לא בכוח מרפאים מחלות



לאחרונה, מרבים לכתוב ולדבר על כך שהחברה בארץ, חולה מאד; כמעט חשוכת מרפא. יש מדינה ולמדינה יש מוסדות שונים ואף משונים, האמורים בעצם קיומם לשדר אחדות, שהסך הכל שלה הוא אומה אחת. יש ממשלה האמורה להיות של כל העם; יש צבא, משטרה, מערכת משפט ועוד מוסדות האמורים להיות של כולנו וכולנו אמורים לרחוש אמון כלפיהם ואף לחוש שייכות; אנחנו אמורים לחשוב ואף לדעת שהם שייכים לנו וכל עניינם הוא טובתנו, טובת העם והמדינה כדבר המליצה האהובה בעיקר על פוליטיקאים.

ומהי תחושתו של האיש הפשוט ביחס למוסדות אלו? אין ספק שעדיין יש בארץ כמה אנשים הרוחשים אמון כלפי מוסדות המדינה, אבל דומה כי מספרם מתמעט והולך, ובקצב די מהיר.

התחושה הזאת, שהחברה בארץ חולה, ובעצם שהמדינה חולה – כבר מזמן אינה נחלתם של הוגי דעות ופובלציסטים בלבד; גם בכלל לא בטוח שהם היו הראשונים לזהות שמדובר במחלה קשה. יותר נראה שֶעַמְּךָ הקדימו אותם בכמה שנים.

בכלל, נראה כאילו היחידים שעדיין מסרבים להודות בעצם עובדת המחלה, הם אלה שניזונים ממוסדות המדינה; החל בפוליטיקאים וכלה בממונים הבכירים. כל היתר פחות או יותר, כבר די מיואשים מן האפשרות לרפא את חוליי המדינה.

טוב, בסיגנון כזה או אחר כתבנו על כך לא פעם בעבר; השאלה היא לאן אנחנו חותרים כיום, בשבוע הראשון של חודש ניסן, שבסופו קוראים את פרשת מצורע?

הרשימה שפורסמה בשבוע שעבר, פרשת תזריע, היתה הראשונה במחזור השישי של רשימות שבועיות שמפרסם הח''מ. הזדמנות חגיגית כזאת, זה זמן טבעי לחשבון נפש, אז סקרתי את חמש הרשימות שפורסמו בשנים קודמות וכמעט התפתיתי להעתיק אחת מהן לכאן ולחסוך את היגיעה שבמציאת רעיונות חדשים לרשימה חדשה. אחרי הכל, הפרשה אותה פרשה וגם המחלה אותה מחלה. אז מה כבר אפשר לחדש?!

לפני כשנתיים ניסינו להסביר את תהליך הריפוי שמציעה לנו התורה בפרשת השבוע, ביחס לפרט; זהו הרי תוכן הפרשה. הפעם, בהתייחס לחולי החברתי המחמיר והולך, ננסה להשליך אל הכלל את הוראות הריפוי לפרט.

מקובל לחשוב כי ברפואה הקונבנציונאלית, מנסים לדכא את המחלה. מציעים לחולה חומרים כימיים שאמורים להתגבר או לאזן בגופו תהליכים כימיים/ביולוגיים שביטויים הוא מחלה כזו או אחרת. לא כל כך מתאמצים למצוא את הסיבות והגורמים לאותם תהליכים שבסופם הם מתבטאים במחלה גופנית.

כאילו הנחת היסוד היא שהכל כימיה או ביולוגיה. אבל באמת אם רק טורחים להתבונן מעט, הרי משהו גרם לשיבוש הכימי או הביולוגי באותו גוף, ולא בהכרח הכימיה היא שתרפא את אותו נגע, גם אם זמנית היא תעניק הקלה. צריכים לטפל בשורש הבעיה, בגורמי השיבוש הכימי.

התורה מתייחסת לנגיעות אפשרית במחלות, אבל רק לגבי הצרעת לסוגיה השונים יש גם הנחיות ריפוי מפורטות, והן מתחילות ומסתיימות בהוראות כיצד על הנגוע להתנהג עד לריפויו המלא:
(פרק יג) מה וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְראשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל-שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: מו כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ:
לאדם יש נטיה להאשים את זולתו – גם אם מדובר בחיידק או בוירוס, בנגעים הבאים עליו; המצורע נדרש לקחת אחריות על מה שקורה לו ולהכריז על כך בקול רם.

ולאחר שהוא עושה זאת בשלמות והנגע נרפא, עדיין עליו לעבור תהליך טיהור כדי לשרש מנפשו את גורמי הנגעים:
(פרק יד) ב זאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ (...) ג וְיָצָא הַכּהֵן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת מִן-הַצָּרוּעַ: ד וְצִוָּה הַכּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזב:
בכלל לא מטפלים בנגע; לא משחות ולא תרופות. רק בידוד מוחלט לצורך התבוננות שאמורה להביא לתיקון המידות וההנהגות שגרמו לנגע.

כוחנות היא המחלה, לא התרופה

ומה שנכון לגבי הפרט, נכון גם לגבי חברה, או מדינה, או אף אומה. התפיסה המקובלת אצלנו היא כוחנית נטו; מה שלא הולך בכוח, ילך ביותר כוח. ככה זה בפוליטיקה וזה מקרין על כל המערכות. כל אחד שואף לעמדת כוח בה יוכל להשליט את דרכו ואת השקפת עולמו, אם בכלל יש לו כזאת, על כמה שיותר אנשים.

אצלנו כשמשהו לא הולך, מקימים ועדה שמציעה מהפכה; לאחרונה מדברים על מהפכה בחינוך. פשוט לא שמו לב שחינוך זה לא תעשיה ואפילו לא פוליטיקה; חינוך לא עושים במהפכות. חינוך עושים רק לאחר שיודעים מה הם היעדים של החינוך, ובכל זמן נתון בודקים אם אכן נמצאים עדיין על הנתיב הנכון שמוביל אל יעדי החינוך.

באותה דרך מנסים ''לרפא'' את כל חוליי החברה, בכוח. כל צד בטוח בצידקתו ומנסה ''לשכנע'' את כולם ללכת בדרכו. וכאשר זה לא מצליח, לוחצים יותר חזק. יותר קשיחות מצד אחד ויותר הפגנות מן הצד השני.

ברור לחלוטין כי בדרך זו לא ניתן לרפא שום חולי מחוליי המדינה; יישום המלצות ועדת דוברת לא ישפר את מערכת החינוך, ההתנתקות לא תביא שקט למדינה ואף בלימתה – אם יצליחו לבלום אותה – לא תהפוך אותנו לאנשים סבלניים ואת חברתנו לחברה סובלנית. לכל היותר, כמה אנשים ירגישו שניצחו בתחרות הורדת ידיים, ויעזו יותר בפעם הבאה כדי לצבור עוד כוח.

אינני בטוח בכך, אבל לפעמים יש לי הרושם שלא רק אנחנו יודעים את האמור לעיל; שגם המשתתפים בהתמודדויות השונות יודעים שהם לא באמת הולכים לפתור בעיה; אולי הם משלים את עצמם בנוגע לתוצאות הטיפול בסימפטום, אבל לפתור בעיות – את זה הם בכלל לא מעלים בדעתם.

כי כדי למצוא ולהציע תרופה יעילה לחוליים השונים, צריכים להתעלות מעליהם. צריכים להיות מסוגלים להתבונן בדברים במבט בלתי מעורב ולכן בלתי משוחד. נראה לכם שיש שם מישהו שמנסה להתבונן כך בדברים, במנותק משיקולי תדמית ותועלת אישית? אם מישהו שמע על אחד כזה, בבקשה לעדכן את הח''מ; אנחנו מחפשים באופן נואש, איזושהי קרן אור בתוך האפלה המערכתית.

אומרים שאם חולה אינו מגיב כצפוי לתרופה מסוימת, יש רופאים שאוטומטית מגדילים לו את מינון התרופה; אני מקווה שאמירה זו ביחס לרופאים אינה נכונה, אבל כולנו יודעים שככה זה עובד בכל התחומים האחרים שהמדינה מופקדת עליהם.

התרופות של המדינה, הם החוקים שהיא ממציאה כתרופה לכל בעיה שנדמה למישהו כי התעוררה. גם פה אני לא לגמרי בטוח, אבל נדמה לי שספר החוקים שלנו הוא הכי ''עשיר'' בעולם.

רק טבעי לכן, שיהיו לנו הכי הרבה כתבי אישום בעולם; וכדי לטפל בכל כך הרבה אישומים, יש לנו הכי הרבה שופטים בעולם; ואוטומטית זה מזמין שיהיו הכי הרבה עורכי דין, וגם הכי הרבה אזרחים ממורמרים עד מיואשים.

ואם מנסים להבין מהיכן צמחה גישה זו, מיד נתקלים בשאלה הנצחית: מה נוצר קודם, הביצה או התרנגולת?

אם הביצה היא מנטליות הקורבן, והתרנגולת היא הכוחנות – דומה כי קשה יהיה לחלוק על הקביעה שמי שדגלו בציונות מדינית היו כוחניים במידה לא מבוטלת, ואולי גם קצת גזעניים ומתנשאים כלפי השונה מהם.

מצד שני, לכאורה המדינה הוקמה כמקלט לניצולי השואה, ומנטליות הקרבן נראית כאילו היא חלק ממהותה; הרי רק לפני כמה שבועות חנכו את מוזיאון יד ושם החדש, ודאגו שכל העולם ידע על כך ואף יוזמן לטקס. אז מה השורש, כוחנות או קורבנוּת?

האמת היא שזו שאלת סרק, כי מדובר בשני צדדים של אותה מטבע. לא זה הזמן להאריך בכך, אבל דבר אחד בטוח: איזונים – אין כאן. אפילו לא חתירה לאיזונים. לכן (לכאורה, רק לכאורה) החזק מתחזק, החלש ממשיך להיחלש והמדינה המתיימרת להיות הכי חזקה במזרח התיכון, מתפוררת מבפנים.

כי מה שחסר זה קצת חשבון נפש שאותו מציעה התורה כתרופה לכל הנגעים, התבודדות לצורך התבוננות: בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבו. כשיושבים בדד, יש הרבה זמן שאותו מנצלים כדי לחפש ולמצוא את שורשי הנגע; ואחרי שמוצאים, אפשר לרפא את השורש, ואז כבר לא תהיה שום מחלה, כי נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת מִן-הַצָּרוּעַ.

ורק כך יהיה טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  חשבון נפש הוא כלי טוב וחשוב  (דוד סיון) (3 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי