הרכב השופטים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שלי טימן תחיה שפירא ושרה ברוש הרשיעו לאחרונה חייל בן 21 באונס ילדה בת 10. הוא המשיך במעשיו עד שמלאו לילדה 13. אין צורך להכביר מלים על הנזק הנפשי הנורא שנגרם לילדה. מדובר בטראומה לכל החיים. זהו מסוג המעשים שמצדיק שליחתו של עבריין לעשרים שנות מאסר. אבל שתי השופטות, שמותר היה לצפות מהן שתעמודנה כצוק איתן נגד כל מגמה להקל בעונש, דווקא הן הובילו עימן את השופט לעונש מגוחך עד אימה. חצי שנה בעבודות שירות. אף לא יום מאסר אחד.
פסק הדין נכתב על ידי השופטת תחיה שפירא, ובו נאמר בין השאר כי הנאשם הוא בעל ''אישיות ילדותית'', לא היה מודע לחומרת מעשיו, ולמעשה אינו אדם מסוכן.
בתסקיר של שירות המבחן, שאומץ על ידי השופטים, נאמר כי מדובר בבן למשפחה דתית שמנהל אורח חיים דתי, ומשרת בשירות סדיר ביחידה קרבית מובחרת. לדעת המאבחנים העבירות של הנאשם ''מהוות כישלון אישי להתמודד עם דחפיו המיניים על רקע דימוי גברי נמוך. החייל מתקשה להירדם בלילות והאפשרות על מאסר גורמת לו סערת נפש''.
לקרוא ולשפשף את העיניים. אם אתה בן למשפחה דתית, מנהל אורח חיים דתי ואינך מסוגל להשתלט על דחפיך המיניים ואונס ילדה בת 10, אז זה לכל היותר כישלון אישי, (אבל ''לא משיכה מינית המאפיינת פדופיליה או סטיות מיניות אחרות'' לשון חוות הדעת שהשופטים אימצו). ואם אתה גם משרת ביחידה קרבית מובחרת, אז חבל להפסיק את השירות ולהכניס את האנס לבית הסוהר.
ואכן, במשפט הופיעו מפקדיו והרעיפו עליו שבחים על שירותו המסור.
עכשיו הכל ברור. אמנם יש לו אישיות ילדותית, אבל הוא מספיק בוגר כדי להרוג ערבים, ואת המנגינה הזו אסור להפסיק. זהו המסר של השופטים. ומה על הילדה? היא בוודאי תתנחם בערבים הרוגים.
אותו הרכב שופטים, החליט כמה חודשים קודם לכן, להשאיר את פעילת השלום טלי פחימה בבית הסוהר עד תום ההליכים.
והרי לכם צדק נוסח ישראל. האנס ימשיך לשרת ביחידה קרבית מובחרת בשירות הכיבוש, ההרג והפרת זכויות האדם, וטלי פחימה תמשיך לסבול בבית הכלא על לא עוול בכפה.
אין לי אלא לקבוע כי שופטים אלה סובלים מעיוות מוחי חמור ומהווים סכנה לציבור בכלל, ולילדות קטנות בפרט.
הפרטת ''בזק''
במסגרת הריצה המטורפת להיפטר מנכסי ציבור, שילבו מפלגת העבודה והליכוד ידיים ומצאו עתה קונה לחברת ''בזק''. המנטרה ''שממשלה לא צריכה לנהל עסקים'' עובדת שעות נוספות. התקשורת ההמונית, מודפסת ואלקטרונית, שכמעט כולה בידיים פרטיות, הינה סוכן מכירות נאמן של רעיון ההפרטה.
שר האוצר בנימין נתניהו ושרת התקשורת דליה איציק הבטיחו לנו כי ההפרטה תגביר את התחרות, תשפר את השירות ותוריד את המחירים.
האמנם זה מה שיקרה?
אני מערער על הנחת היסוד כאילו הפרטה פועלת לטובת הציבור, מייעלת ומשפרת שירות.
הפרטת בנק הפועלים, שנוהל בצורה רווחית בטרם הפרטה, לא הועיל במאום לציבור, אבל הועיל מאד לבעליו החדשים. המחירים התייקרו, עובדים פוטרו, וכיסי הבעלים והמנהלים הבכירים התנפחו בעקבות רווחי ומשכורות שחיתות.
העבודה המאורגנת נפגעה, הוועד נקנה והסכים לפיטורי 700 עובדים וכך נמנעה מהם שמיכת ההגנה המקצועית, עובדים חדשים לא נקלטים אלא רק באמצעות חברות כוח אדם, בשכר נמוך, ללא זכויות סוציאליות וללא קביעות. עבדות בנוסח עידן הקפיטליזם החזירי.
''בזק'' לא נמכרה כי היתה כשלון עסקי. בדיוק להיפך. היא עסק משגשג ולכן נרכשה. היא הוכחה כי ניתן לנהל בהצלחה עסק בבעלות ציבורית.
אולם בניגוד להבטחות השרים על ''חגיגה לצרכנים'' הצפי הוא בדיוק הפוך. המוסף הכלכלי של עיתון ''הארץ'', תומך נלהב בהפרטה, פירסם תחזית על הצפוי כתוצאה ממכירת ''בזק''. מטרת הבעלים היא לחלק דיווידנדים בקצב של מיליארד שקל בשנה. איך זה יושג? הנה ''הארץ'': ''צפויים פיטורים של 2000 מעובדי החברה. מבחינת מרבית לקוחות החברה, הפרטת בזק היא חדשה לא טובה משום שהיא מונופול הנהנה מתחרות אפסית בתחום התקשורת הנייחת. מטרת הבעלים החדשים היא לייעל את בזק ככל שניתן, גם במחיר של פגיעה מסוימת ברמת השירות, ולהעלות מחירים ככל שיתיר הפיקוח על החברה. לכן צפויה הרעה ברמת השירות''. (10 במאי 2005).
מה יותר טוב לציבור: 2000 עובדים מפוטרים בחברה פרטית ששכרם ילך מעתה לכיסים פרטיים, או 2000 עובדים מקבלי שכר בחברה ציבורית רווחית?
המוסף הכלכלי של ''הארץ'' העריך כי וועד העובדים יסכים לפיטורים תמורת טובות הנאה. לדבריו בעלים בסדר גודל של ''בזק'' לא נלחמים בוועד אלא פשוט קונים אותו. ההפרטה וההשחתה.
נקודה נוספת בהפרטה, היא ההרפתקנות של הבנקים. האדון סבן וחברתו שקנו את ''בזק'' ב-972 מיליון דולר, יממנו 500 מיליון דולר מהלוואות הבנקים, בעיקר הפועלים ולאומי.
האשראי ניתן כנגד שעבוד המניות. אין ביטחונות אחרים.
יש כאן חוסר אחריות של הבנקים. אם החברה תקלע לקשיים, לא תוכל להחזיר את ההלוואות ומניותיה ירדו בצורה דרסטית, ימצאו עצמם הבנקים בלי כסף. מי ישלם אז את ההפסד? כמובן אנחנו, משקי הבית, המסחטה הגדולה של הבנקים שמממנים את הפאשלות העסקיות שלהם בהלוואות עתק.
ואילו הממשלה תצטרך לחזור ולהשתלט על ''בזק'' תוך הקצאת מיליארדים כדי להצילה מקריסה, כפי שקרה לאחר משבר מניות הבנקים ב-1983.
אנדרטת השואה בברלין
ברוב עם והדר, כפי שנהוג לומר במקומותינו, נחנכה בברלין האנדרטה לקורבנות היהודים של השואה באירופה. האנדרטה הוא פרויקט מגלומני, משתרע על שטח עצום במרכז ברלין, לא רחוק מבנין הרייכסטאג בו שוכן היום הפרלמנט הגרמני, הבונדסטאג.
ממה שראיתי לא התאהבתי ביצירה. אלפיים ומעלה עמודים בגדלים שונים דמויי קברים, יהפכו לדעתי עם השנים לאחד ממקדמי האנטישמיות המרכזיים בגרמניה ובאירופה.
לפני כ-15 שנים, כשהחל הויכוח הגדול על האנדרטה, האם להקימה, ואם כן, האם להקדישו רק ליהודים, או לכל קורבנות המשטר הנאצי, יהודים, צוענים ואחרים, כתבתי מאמר לעיתון יהודי גרמני ובו הבעתי התנגדות לאנדרטה בלעדית ליהודים.
יוזמי האנדרטה הגרמנים, בתמיכה יהודית, עמדו על כך שהיא תהיה בלעדית ליהודים. הצוענים דווקא רצו באנדרטה משותפת, שהרי גם הם הושמדו בתאי הגזים, וגם הם היו במדרגה של תת אדם על פי חוקי הגזע הנאצים, אבל תומכי הבלעדיות דחו אותם.
''היהודים זה משהו מיוחד, ויש להבדיל אותם מהצוענים או ההומוסקסואלים'' טענו הגרמנים תומכי האנדרטה ''ליהודים בלבד''. הסירוב הגרמני יהודי לערב את הצוענים עם היהודים בתרבות הזיכרון, עורר בי רוגז ותרעומת וראיתי בכך סוג חדש של גזענות. אין דבר מכפיש יותר את זכר השואה מאשר להדיר מהזיכרון קורבנות על בסיס אתני בבחינת ''לא ראויים להיכנס להיכל''.
מי שעמד בראש המאבק הגרמני לאנדרטה המוקדשת ליהודים, היתה עיתונאית גרמניה בשם לאה רוש. (שמה המקורי אינו לאה). היא הצליחה עם השנים לסחוף אחריה את המימסד הפוליטי הגרמני עד שהבונדסטאג אימץ את עמדותיה.
עם חנוכת האנדרטה היא ראתה בניצחונה.
עתה דורשים גם הצוענים להקים אנדרטה לזכר הנספים שלהם, וכך גם ההומוסקסואלים.
האם לאה רוש היא באמת ידידה כה טובה של העם היהודי? עולים בי ספקות. יותר ויותר אני נוטה לרעיון הקונספירציה, לפיו לאה רוש היא נציגה מוסווית של אינטרנציונל אנטישמי, שידעה כי רק אנדרטה גרנדיוזית, שתעמוד במרכז ברלין, שתדחוף למיליוני הגרמנים העוברים שם מדי יום את השואה במינון מעצבן, תהפוך בסופו של דבר למקדם המכירות הטוב ביותר של אנטישמיות וגזענות.
שהרי הכול עניין של מינון. יש בגרמניה עשרות אם לא מאות מקומות שבהם מונצחת השואה. כמעט בכל עיר יש מצבות זיכרון, צנועות בדרך כלל, ברובעים בהם גרו יהודים. מחנות הריכוז גם הם אנדרטאות. זקסנהאוזן, בוכנוולד, ברגן בלזן, דכאו.
האנדרטה בברלין, זו הערכתי, היא אותה טיפה שבגינה תעלה הכוס על גדותיה.
היא תהפוך למקור משיכה לא רק לתיירים אלא לאתר הפגנות של גזענים בגרמניה ובכל אירופה, שלא לדבר על השחתת המקום בצלבי קרס.
הממשלה הגרמנית הוציאה על האתר קרוב ל-30 מיליון יורו. סכום עתק. בחלק זעיר ממנו ניתן היה לבנות אנדרטה פחות פומפוזית, יותר מרשימה ומשמעותית, המוקדשת לכל קורבנות המשטר הנאצי, ואת יתרת הכסף לתרום לקורבנות שואה קשישים ועניים, כמו אלה שממשלת ישראל מסרבת לתמוך בהם, (לאחר שסחטה עד תום את הכספים מגרמניה – והשקיעה אותם במכונת המלחמה הישראלית, בהתנחלויות ובמשטר האפרטהייד בשטחים הכבושים).
אני חושש שיבוא יום וממשלת גרמניה תאלץ להרוס את האנדרטה, שבמקום לכבד את השואה, תהפוך בעצמה למעין שואה לאומית.
מתבדל מהמחנה
מזה שנים אני עושה לי מנהג לא להיות ברחובות בשעת צפירת הדומיה ביום הזיכרון לשואה.
זו הדרך שבחרתי בה כדי להיבדל מסוחרי השואה בממשלה, בצבא, ביד ושם, בסוכנות היהודית ושאר מוסדות כאלה ודומים להם, שגייסו את השואה באופן ציני להצדקת עוולות הגירוש והגזענות שמתבצעים בישראל, מהם סבלו קורבנות השואה, יהודים ולא יהודים.
גם ביום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל אינני משתתף, כדי להיבדל מהעדה הרעה של הממשלה וסוכניה, ששולחים צעירים למות במלחמות מיותרות ואחר כך נושאים נאומים מלאי צביעות, רמיה ושקר בטקסים בבתי הקברות.
שמחתי לקרוא באחד מאתרי החדשות של עיתוני ישראל, כי אינני לבד. הולך וגדל מספר הצעירים בישראל שמסרבים להשתתף בדקת הדומיה כמחאה נגד המדיניות המלחמתית של ממשלת ישראל וצבאה ששולחים צעירים אל מותם המיותר במלחמות לא להם.
חידוש מעניין ומרענן ביום הזיכרון היה פעילותם של האנרכיסטים שביקשו לזכור ביום זה את אלפי הקורבנות בני העם הפלסטיני, מהם מאות ילדים, שצבא הכיבוש הישראלי הרג בשנות הכיבוש.
היכולת לזכור גם את כאבו וקורבנו של השכן, ראויה להוקרה.
עיוות מוחי במערכת המשפט
