המאמר פורסם באתר האישי של המחבר, זרקור.חז''ל אמרו ש''לא עכברא גנב, אלא חורא גנב''. על משקל אותה אמירה חכמה והלקחים שנובעים ממנה ניתן ליישם מערכת שלמה של נורמות התנהגות של השלטון, ולא פחות מזה – של האזרחים. אפתח באפיזודה קטנה.
בראשית השבוע שמתי לב כי ברחוב מטודלה בירושלים, לא רחוק מצומת עזה, מסיירות שתי שוטרות צעירות וחינניות. אמרתי לעצמי הנה המדיניות של נוכחות משטרתית הולכת ומתגשמת ברחובות הבירה. כמה דקות אחר כך, כאשר ניגשתי לצומת ליד הרמזורים, שמתי לב שהתנועה ברחוב עזה זורמת ממערב למזרח, בכיוון למרכז העיר. לאחר הרמזור (שהיה אדום להולכי רגל) עובר לו גבר צעיר בנחת ובמשובה, ונהג שהיה בתנופת נהיגה בלם ברגע האחרון כדי למנוע את דריסת הגבר. כאשר הנהג המזועזע העיר לגבר שהוא יכול היה לדרוס אותו, זה סימן לו באצבע משולשת, תוך הטחת כמה מילים שאותן לא הצלחתי לשמוע. אני בדרך כלל לא אפאתי אלא אכפתי לתופעות מן הסוג הזה והאינסטינקט האזרחי שבי הוליך אותי לעבר אותו גבר צעיר.
ביקשתי את סליחתו ושאלתי אותו. מדוע נהג ככה כלפי אדם שאפשר והציל את חייו.
''מה, גם אתה מניאק?'' היתה תגובתו של החוליגאן כשפיו מתיז קצף. סובבתי את ראשי לבחון מה יקרה אם אמשיך להטריד את הבריון, האם האנשים מסביב יבואו לעזרתי, והגעתי למסקנה שלילית. הם התעלמו מכל האפיזודה כאילו אינה נוגעת להם. זה הזכיר לי תיאור של רחוב אמריקני שבו מתבצע רצח והאזרחים סוגרים את התריסים, (משל של שלושת הקופים). העיקר שלא להיות מעורבים, not to get involved.
וזהו החור הגדול והשחור, ודרכו חודרים כול הבריונים, האנסים, הרוצחים, המשחיתים והמושחתים. את השוטרות לא ראיתי יותר. אפשר שהן הלכו בכיוון ההפוך. אבל ברור היה לי שגם אילו הוצבו אלפי שוטרים ברחובות ירושלים, תל אביב, חיפה או באר שבע, הם לא היו יכולים להיות בעת ובעונה אחת בכל מקום שבו קורים דברים שהם פליליים או גובלים בפלילים או שיש בהם סיכון לחיי אדם.
וזה מביא אותי לשורש הבעיה. בכל חברה מתוקנת ה''רשות המבצעת'' מתחילה באזרח עצמו, כלומר התושב, בין כיחיד ובין כקבוצה וכקהילה, שממלא אחר החוק ועושה למען שגם אחרים יעשו כמוהו. ככה זה בטוקיו, בלונדון, באוסלו ובאוטאווה. במקומות רבים יש מה שנקרא ''מעצר אזרחי'', כלומר אזרח יכול לעצור אזרח אחר אם לדעתו עבר על החוק עד שמופיע גורם מוסמך, שוטר או איש המשמר האזרחי ונוטל את מלאכת הדרישה והחקירה על עצמו.
אצלנו ישנה מורשת שסומכים על השולטאן, על המפכ''ל ועל כל סמכות עליונה, ובלבד שנוכל לנער מעל עצמנו כל אחריות. מערכת החינוך אחראית לכל המדווים בין כותלי בית הספר, המשטרה אחראית לכול מעשי האונס והרציחות והאזרח המסכן הוא הקרבן. חינוך בבית? ברחוב? מה זה בכלל. יתרה מזאת, מכיוון שאנו מעין חברה אנדרוגנוסית (דמוקרטיה, אוטוקרטיה, פלוטוקרטיה, משיחוקרטיה) ישנם גופים רבים, מהם ציבוריים חצי רשמים כמו החברה להגנת הטבע, ומהם ציבוריים וולונטאריים כמו האגודה למניעת צער בעלי חיים (רק כאשר מדובר בבעלי חיים שהולכים על ארבע) ויש אגודות להגנת זכויות האזרח, ברמת המאקרו, יש ''משמר המחסומים'' ועוד. אבל אין אגודה שתעסוק במעקב אחר הנורמות ההתנהגותיות של ציבור האזרחים, מעין ''משמר חינוכי'', מעין ''חברה להתנהגות אזרחית'', שיכולים היה לקום ולהקים לעצמם שדולה בעיתונות ובקרב הציבור הרחב, תוך הנחה שמוסדות השלטון והחקיקה ייגררו בעל כורחם.
נכון, מדובר בחינוך הציבור במובן הרחב ביותר, שיעקוב אחר התנהגות אזרחים פשוטים, מנהיגים ושועים, וייתן הד לתצפיות שלו. וכן, תנועה ציבורית כזאת יכולה וחייבת להשפיע גם על הנעשה בין כותלי בית הספר ולא להשאיר זאת רק למחנכים או להורים שהם גופים אינטרסנטיים. רק כאשר תקום תנועה כזאת, יוכלו כל אמצעי האכיפה לעשות את השאר. דומה הדבר לנאשם שמובא למשפט ומי שאמור להיות עד נמנע מלהופיע. כל אכיפה, יעילה כל שתהיה, מבוססת בראשיתו ובסופו של דבר על תמיכה פעילה של האזרח; לא תמיכה מילולית, שקיימת בשפע, אלא תמיכה מעשית אקטיביסטית. ללא תמיכה זאת גם רבבות שוטרים לא יצליחו למנוע את הפגעים והמפגעים ברחובותינו, בבתינו ומוסדותינו,שכן כל הרשויות – רשות היחיד ורשות הרבים – הופכות לפרוצות.
ומכיוון שלא מדובר כאן בכלב אלא באזרחים, הכתרתי את המאמר בכותרת ''כאן קבור האזרח''. איש לא קבר אותו. את הבור הוא כורה לעצמו.
כאן קבור האזרח
