ליהונתן קלינגר נמאס מהסרטים בצבע כחול, כחול-לבן או ירוק. הוא חושב שהסרטים האלו רק מנציחים את העובדה שֶהָמִתנָכָלִים בכתום עיצבו את השיח ואת כלי הפעולה. נמאס לו שהשמאל מנכס את סמלי וצבעי הלאום ופורץ בחגיגות לאומ(נ)יות תוך כדי ניכור האחר והבעת תפיסה לפיה ''מי שלא קופץ כתום''. ליהונתן קלינגר נמאס לדבר בגוף שלישי על עצמו.

אז נתחיל מהתחלה; ביום רביעי נערך טקס הסיום של תלמידי מועדון הנוער שאני מתנדב בו. בסוף המסיבה בא אלי אחד מחברי הסניף המפלגתי שלי ושאל בגיחוך קל: ''תגיד, אני ואישתי רוצים סרטים כחולים, אתה תוכל להביא לנו?''. לאחר שעיכלתי את דבריו והבנתי שהוא אינו מעריך כי אני הסוחר העיקרי בשוק הפורנוגרפיה ברמת השרון, הבנתי שהוא מעוניין בסרטי בד בצבע כחול על מנת שיוכל להצמידם לרכבו ולהזדהות עם המאבק בעד ההתנתקות.

עד אז אפילו לא חשבתי לקשור סרט כחול לרכבי. היו לי מספר השגות עם המהלך. ראשית, כחול (ולבן, לפי החלטת ''מטה הרוב'') הינם צבעי הלאום, ועל ידי שימוש בצבעים אלו אנו מרחיקים מאיתנו את מתנגדי ההתנתקות. במקום לאמץ אותם לחיקנו ולשכנעם למאבק לא אלים לחזרה לישראל שפויה אנו קובעים קביעה חד משמעית שלכתום אין מקום במדינת ישראל הדמוקרטית. על ידי שימוש באיקונים לאומיים אנו מוציאים אף את הפן הממלכתי של צבעי הלאום ועלולים להתדרדר למצב בו זילות של צבעים אלו מכיוון הקבוצות המתנגדות יביאו לשריפת דגלים (או אולי רק לשריפת סרטים בצבעי הלאום). איננו מוכנים למצב כזה. מהכיוון ההפוך והלא לאומני, אני חושש שעל ידי שימוש בצבע הכחול-לבן יהיה קשה לחברינו הפלשתינאים אזרחי ישראל להזדהות עם מאבקינו למען ההתנתקות.


לפחות מישהו מרוויח. מפעל טקסטיל ביפו.שנית, השימוש בסרט הקשור לרכב (או לתיק) הינו אימוץ של שיח המתנכלים. הם עיצבו את דרך המאבק, הם קבעו את זירת הלחימה: הכבישים. הם אלו שבחרו להציב מחסומי דרכים שמונעים מאיתנו לנוע במדינה ומנגד צה''ל החליט לסגור את רצועת עזה (ולהפסיק את הזכות הדמוקרטית לדעת על ידי מניעת כניסתם של עיתונאים). הם אלו שבחרו את השימוש בקשירת סרטים לרכב, ו''מטה הרוב'' החליט להשיב בסרטים גם כן. הם אלו שבחרו להתחיל בלינץ' כנגד אוכלוסיה פלשתינית, ולאחר שראו כי טוב המשיכו בלינץ' כנגד אוכלוסיה ישראלית. משטר הטרור שלהם לא דורש שאנו נגיב בטרור גם כן. הכניסה לשיח כשיחם של המתנכלים הינו פסול, אנו מאמצים פעילות נפסדת.

לפני שאגיע לסיבה השלישית, אעיר שכן קשרתי סרט כחול-לבן לרכבי ביום שישי האחרון, לאחר שחילקתי סרטים אלו בצומת וראיתי כיצד הם משפיעים על המוראל לטובת ההתנתקות, והחלטתי שחרף כל ההסתייגויות עדיין התועלת גדולה מהנזק. אולם, אמש, כשהחניתי את רכבי בבית חברי, גיליתי לתדהמתי שלאחר ששבתי אליו נתלש הסרט הכחול-לבן מרכבי. וזו רק ההתחלה; חברים רבים מספרים לי שהם חוששים לקשור סרטים אלו כיוון שהם חוששים מהתנכלויות של מתנגדי ההתנתקות לרכושם. לכן, החלטתי לכתוב מילים אלו ולהסביר את עמדתי בנוגע למאבק למען ההתנתקות.

שלישית, ברור שה''לאו'' חזק מה''הן'' בכוחו ההתנגדותי, ברור שאנשים שנמצאים תחת איום ינסו תמיד להלחם בצורה חזקה יותר מאשר אלו שלא חיים תחת איום. ולכן, המתנכלים, כמו הפלשתינאים, פותחים במאבק אלים להפסקת השלטון הישראלי על השטחים. האינתיפאדה היהודית הזו מהווה מאבק אלים לשחרור השטחים המוחזקים בתפיסה לוחמתית משלטון ישראל. מדובר על מאבק זהה למאבק הפלשתיני. באם ישראל תסוג מהשטחים המוחזקים בתפיסה לוחמתית, יוותרו שם מהגרים יהודים ואוכלוסיה אזרחית שימצאו עצמם במאבק על הגדרה לאומית ועצמאות. לנו, כמדינה דמוקרטית, אין ריבונות על מעשיהם של אזרחים מחוץ לשטח שיפוטנו.

אין אנו אלו שצריכים לכפות את ההגירה ('עליה') של המתנכלים חזרה לישראל, ואולי עדיף שלא נעשה כן. המתנכלים הראו לנו לאחרונה שכשם שהם הצליחו ב-‏40 השנים האחרונות להפוך את צה''ל מצבא מוסרי יחסית (עם הסתייגויות קלות) לצבא מדורדר שלא בוחל בהרג אזרחים, את שצה''ל עשה לפלשתינאים הם רוצים שיעשה גם לנו האזרחים.

אני לא מעוניין במלחמת אחים. מצד שני, מי שמרים עלי יד וקורא לי לכבוש ולהפעיל אלימות כלפי אוכלוסיה אזרחית אחרת אינו אחי. אני לא מעוניין במוות עקוב מדם של אוכלוסיה אזרחית, לא בישראל ולא בפלשתין. אני לא מעוניין בקבוצות קטנות שמטילות אימה עליי ועל חברי.

ההתנתקות רעה לישראל. היא רעה כי היא לא מביאה שלום אלא רק הפרדה. אולי, אולם, ההפרדה היא הדרך לשלום.