גדפנות קדושה

מדי פעם חוזר מרן עובדיה אל הרגלו, להיות מורח הגראפיטי הפרוע של ש''ס. מעבר לבושה שהדברים ממיטים על אומרם ועל חסידיו, היקפה של הבעייה חורג מן הגבולות שהרָב איננו מציב לעצמו. חלקים גדלים והולכים מן ההתבטאות הפומבית של המגזר הדתי בארץ, כולל זו שבכתב, נגועים בניבול פה קשה, בהוייה דָמִית יצרית, ובהידרשות לעולם הדימויים של הנקבים התחתונים.

התופעה יונקת ממקורות עתיקים (יחזקאל, למשל. זוכרים?), אך הווייתה מודחקת- היצרים של היהדות בת-ימינו, מעצימה את המורבידיות שבגדפנות הזו. להלן מבחר מצומצם מן השפע, השמור לבעליו, לְרָעָתֵנוּ.

מ.ב.ח, באתר נוטף טללי כנהינזם, מתאר את טליה ששון ושתיים מעמיתותיה כ''מדוזות מוצצות הדם היהודי, ימח שמן''. פרופסור לספרות מכנה את שנואי נפשו השמאלנים למיניהם: ''בני נידה'' (בני אשה טמאה, או בני-טומאה נשית. דם-הנידה נתפס ביהדות כטומאה).

ומרן ''תסא בחוס'' נדרש אף הוא לדם-הנשי. אלא שהוא, מפאת כבוד-אם שבו, פונה לרעיות: שופטי ביהמ''ש העליון הם ''בועלי נידות'', (כלומר באים על נשותיהם בעת נידתן).

ב''דעת תורה'', גילוי-דעת נגד תכנית ההתנתקות, מזהירים רבני גוש קטיף, כי מי שיצא נגד רצון האל, כמוהו כמי שנכנס ''בין לביא ולביאה בשעה שמזדקקים זה לזה'' ('מזדקקים', לשון נקייה ל'מזדווגים').

רבים ואף טובים זכו שתוטל עליהם מְאֵרָת ההתבשלות בצואה רותחת (יורם טהר-לב מתאר זאת כקטע פולקלוריסטי בעברו). ארץ-הקודש, אף היא מתוארת כעסוקה בפעילות מטאבולית: ''ארץ ישראל מקיאה מתוכה את כל מה שאינו טוב לה'', אומר מפגין מאלון שבות; והרב זאב קרוב, מתאר את רכיביה של ההפרשה הטמאה של הארץ הקדושה: ''לארץ ישראל יש מה להגיד בנושא. היא לא סבלה גויים שבאו להתיישב בה. היא הקיאה יהודים שטימאו אותה''. ומשה פייגלין מ''מנהיגות יהודית'', עונה באילתור ג'אזי של מטאבוליזם מרתק: ''הוא (הקב''ה) אוכף על היהודים להקיא מתוכם, נגד רצונם, את העמים שבהם הם רוצים להתבולל''. ואותו פייגלין, הפעם כסניטאר, זועם על ביקור האפיפיור בארץ: ''האפיפיור, כשטימא את ארץ-הקודש''.

הלל ברודסקי מ''מנהיגות יהודית'' אף הוא, מאחל לרמטכ''ל ששת הימים שהטבע ישלים בו את מעשהו של עמיר: ''רבין שר''י'', הוא כותב. כלומר ''רבין, שם רשעים ירקב''.
החלטת היועה''מ מזוז שלא להעמיד לדין את אריק שרון, אלא רק את בנו עמרי, מוסברת על-ידי מן-דהוא כהענות לצו-האל, ''אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד'', והוא מוסיף: ''נכון, גם שם (בתורה) מדובר על בהמות''. הכותב הוא גונן גינת, עורכו של עיתון ''הצופה''.
ובמקום אחר מציע גינת הנ''ל לערביי ישראל שיתאבדו: ''ערביי ישראל ערכו שביתת הזדהות של יום אחד של יום אחד עם המחבלים השובתים רעב? למה רק יום אחד? אף אחד לא שם לב. לכו על שנה, שנתיים''.

מארת הגדפנות הזו היא קרן נוספת של אור שחור, המוטלת על הציבור הדתי ומסכנת את סיכויי ישראל לקיום של כבוד ונאורות. המאה העשרים, כשהשתוללה במרכז אירופה, לימדה אותנו כי ציבורים ו/או תנועות שדברי ראשיהן ואנשי-הרוח שלהן מועתקים מכתובות גראפיטי ומצרחות-רחוב מזוהמות, מובילות את עמיהן אל שלטון פראי, רצחני ומזוהם כמילים הללו.
הציבור הדתי שדברי רבים מראשיו, רבניו ובכירי כותבים בעיתוניו, נשמעים כהעתקים של כתובות גראפיטי פראיות הנמרחות על פני קירות בתי-שימוש, חייב לתת דין וחשבון לעצמו על התופעה הנלוזה הזו. שאם לא כן, הוא יעיד על עצמו יותר משיעידו עליו יוסי או טומי.

---