הרהורים לאחר ט' באב

יפה וראוי נהגו אנשי התנועה הדתית הליברלית ''נתיבות שלום'' שהחליטו לומר קינות ט' באב על קברו של יצחק רבין במקום בכותל המערבי. בכך הם נתנו תהודה אקטואלית לדברים שכתב ''אחד העם'' לפני יותר ממאה שנה לאחר ביקורו בכותל:

.... ואנוכי עומד ומסתכל בהם(במתפללים .צ.ג) ובכותל, ומחשבה אחת תמלא את חדרי לבי: האבנים האלה עדים המה על חורבן ארצנו, והאנשים אלה-על חורבן עמנו: איזה משני החורבנות גדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר? ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח-יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית. אך עם כי ייחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו. ולו בא לי באותה שעה רוח רבי יהודה הלווי ויכלתי לקונן כמוהו על שבר בת עמי, הייתה קינתי מתחילה לא ''ציון'', כי אם-''ישראל.

(מתוך סיכום על תוכנו של המאמר, ''אמת מארץ ישראל'', על פרשת דרכים)

האם הוגה, סופר, פרשן של ימינו יכולים היו לתאר נאמנה יותר את המציאות?

לאנשי נתיבות שלום היו צריכים להצטרף כל מי שחרד לשלום העם בישראל (לביטחון המדינה יש מי שדואג) לשבר הכלכלי והחברתי ( כולל ויקי כנפו שהייתה צריכה לבוא לשם ולא לכותל). הבית חרב, בעיקר בשל ריב ומדון, בשל השתלטות הקנאים הלאומניים שעליהם נאמר ''מהרסיך ומחריביך ממך ייצאו''.

ט' באב הוא אירוע בעייתי מאוד מבחינת יישומו העכשווי. זאת מכמה טעמים:

א. חז''ל אמרו כי כשתבוא הגאולה, ט' באב ייהפך לחג. בהשראת הרבנות הראשית נחשבת הקמת מדינת ישראל כ''אתחלתא דגאולה''. כך נאמר בתפילה לשלום המדינה: ''מדינת ישראל'' ראשית צמיחת גאולתנו''. מכאן שרובו המכריע של העם ובראשם אנשי התנועה הדתית הלאומית רואים בהקמת המדינה קץ החורבן. אולם, ולא בסוגריים, דווקא מקרב חוגים אלה, ולא תעזור כאן שום התנערות, צמח רוצחו של ראש ממשלת ישראל. הוא לא היה ''עשב'' ולא ''שוטה''. הוא היה פרי של אינדוקרינציה של אותה תנועה דתית לאומית, אשר הצמיחה מתוכה קנאים לאומיים, אשר כדוגמתם הביאו ל''חורבן הבית'' בעבר, משום שלעם לא עמד הכוח והרצון להיאבק בהם. הם ומעשיהם הם בעלי פוטנציאל הרסני ומחריב בימינו ובמדינתנו.

עליה לקברו של יצחק רבין בט' באב של אנשי דת היא שנותנת טעם של ט' באב כאירוע של חשבון נפש על חורבן המקדש לפני יותר מאלפיים שנה והסכנה לחורבן העם כאן ועכשיו.

ב. בניגוד ליום הכיפורים שבו יש קונסנסוס רחב ביותר הן לגבי הצום והן לגבי התנזרות ממעשים מענגים, ט' באב הוא אירוע כפוי, יש בו צביעות וככזה הוא שם ללעג את ה''תענית''.
המילה תענית מקורה בעינוי – ''עינוי הגוף''. רובה המכריע של האוכלוסייה, לא זו בלבד שאינו צם בט' באב, אלא גם לא נמנע מעינוגים מלבד אכילה ושתייה בבית פנימה (מנגלים בפרקים, בילויים על שפת הים וכיו''ב מעשים שמשביעים את הגוף ומשמחים את הנפש).

שכר הכפייה יוצא בהפסד של התרחקות מערכי דת ומורשת. כמו במקרים רבים אחרים, הכפייה והטלת גזירות על הרוב בשם מיעוט, מרחיקה את הציבור מאותה מורשת שהמיעוט רוצה בכל מאודו לשמר.

אינני מקבל את ''ההצהרה'' של המסעדן (ששודרה בטלוויזיה ערב ט' באב) שהוא לא יפתח את המסעדה כסמל להזדהות עם החוגים הדתיים. האם הוא גם צם בבית, או נמנע מלצאת לשפת הים במסגרת אותה הזדהות? מוטב היה אילו הלך, סמלית, בעקבות סוקרטס, גדול הפילוסופים של יוון, שהעדיף את מותו, מכיוון שהוא הפר את החוק, אף שהוא התנגד לו בחריפות. פה מדובר בסה''כ בקנס. פתח את המסעדה מכיוון שאתה חושב או מאמין שט' באב פסק להיות יום אבל במדינת ישראל המחודשת, ושלם את הקנס מכיוון שזאת גזירת השלטון.

כאשר הצביעות הלאומית חוגגת, צבעי הטכניקולור של קידומוני הפרסומת מחווירים לעומתה.

---