לאחר שהשלימה את תפקידה המפוקפק והמתקרנף כ''שומרת האתרוגים'', וכשותפה בפועל למעשה ההחרבה הבזוי, האנטי דמוקרטי והבלתי מוסרי של אריאל שרון, התפנתה השדרה המרכזית של התקשורת הישראלית להזיל דמעות תנין על אסונם של המפונים.
מתוך מסכת תיאורם בעיתונות של אותם יצורים שפלים הקרויים אנסים סדרתיים, צצה ועולה לפרקים דמותו הדוחה של ה''אנס המתנצל''. לאחר שסיים לבצע את זממו, לעיתים תוך אלימות קשה, יפנה האנס המתנצל ויביע את השתתפותו הכנה בצערה של הנאנסת ובמצוקתה. לפעמים יתנצל על מעשהו, לעיתים יוציא מכיסו ממחטה למחות את דמעותיה ואף ישאיר ברשותה כסף למונית, כאילו לא היה זה הוא עצמו המקור לאסונה. כל זאת עד לאונס הבא כמובן.
כאשר נתפס האנס ומורשע, לא מקבל הוא נקודות זכות בעבור התנצלויותיו הצבועות אצל שום שופט בר דעת. ''הבעת הצער'' שלו מתקבלת מן הסתם בשאט נפש והבוז הראויים, ולא מביאה (יש לקוות) להקלה בעונשו.
למרבה הצער, התנהגותה של השדרה המרכזית של התקשורת הישראלית מזכירה במידה מפתיעה את התנהגותו של אותו אנס. נכון, בהחלט לא כולם, לא כל הזמן, אבל עד כמה שניתן לראות מגמה (וללא ספק ניתן), תיזכר התקופה הזו כשעתה האפלה של הממלכה השביעית בישראל.
תחילה התמקדו בתקשורת בדה לגיטימציה פרועה של כל המתנחלים באשר הם. למען האמת לא ממש כולם. אלה היושבים במקומות כמו הר אדר, גבעת המבתר או כוכב יאיר (מבחר מאנשי התקשורת והביטחון הישראלים) – אינם ''מתנחלים בשטחים כבושים'' אלא ''תושבים שלווים של ישובים קהילתיים''. אבל כל היתר, ללא יוצא מהכלל הם ''פושעים עם מבט הזוי בעיניים, כיפה מתנפנפת (ברוב חוצפתם, עם המיליארדים שקיבלו עוד לא המציאו כיפה שנדבקת לראש...) סכנה אדירה לדמוקרטיה'', אשר בשלב ראשון צריך לגרש אותם מהשטחים שגזלו מהפלשתינים האומללים, ואם אפשר אחר כך לשלוח אותם אחר כך לאנטרקטיקה מה טוב. מאחורי שכבה דקה של צבע וצביעות בדמות דאגה ל''עתיד השלום'' ול''זכויות הפלשתינים'' בעבעה לה שנאה פשוטה ויוקדת, לשונה, לאחר ולזר (בהקשרים אחרים קוראים לזה אנטישמיות).
אחר כך קיבלו חלקם בהבנה גם פיגועים ומעשי רצח נגד מתנחלים. כמאמר העיתונאי המתלהם והמתפלפל גדעון ספירו שרואה ירי על מתנחלים כדבר לגיטימי: ''הגם שאני תומך במאבק לא אלים, אין לומר שירי על מתנחלים, שהם פלנגות חמושות המהוות חלק מצבא הכיבוש שרוצח והורג בפלסטינים, הוא בלתי לגיטימי'' (
מהי עמדה שמאלית נאותה?). (מעניין אם שלהבת פס לדוגמא, הייתה חמושה בעת שנורתה).
עד שהגיעה תוכנית ה''התנתקות'' של אריאל שרון ופרצה את כל הסכרים. יצא המרצע מן השק. סוף סוף לא היה צריך להתייחס אל כל עניין ה''שלום'' בדיבורים על ה''התנתקות'' וה''מתנחלים''. למען האמת גם אנשי השמאל כבר התעייפו מהקשקושים על השלום הנכסף המממש ובא שרק לוינגר והעצני מונעים אותו מאיתנו. אפשר היה לגשת ישר לעניין: להיכנס בהם חזק והרבה.
כך לא אמרה התקשורת הישראלית מילת ביקורת אחת על צעדו הסטלינסטי של החוואי השמן בכפיית החלטות על הממשלה על ידי פיטורי שרים. שום תהיות לא הועלו בעקבות התעלמות בוטה מהמשאלים והמפקדים (בהם התחייב להתחשב). בתשלומי אתנן פוליטי. שום מילה לא נאמרה על מצג השווא השקוף של שרון על ה''הבנות'' כביכול עם האמריקאים (שמצב היחסים עימם גרוע מתמיד). ושום סימני שאלה לא הועלו כלפי פסק הדין המפוקפק של בג''ץ אשר נהג סטנדרט כפול בעניין הגדר מול ההתנתקות.
וכאשר הנאנסת מטבע הדברים מנסה להתנגד, שולף האנס סכין ומאיים. כך הפכו צעדי המחאה הלא אלימים של המתנחלים ל''סכנה לדמוקרטיה'' בתקשורת המסיתה והמתלהמת. אם בעיתונות הכתובה ניסו איך שהוא לשמור על איזושהי מראית עין, הרי באתרי האינטרנט של העיתונים הם הרשו לעצמם להתבטא חופשי כדוגמת וואלה ב
מאמר מערכת מעורר חלחלה ונפשע.
והנה לאחר שההתנתקות הפכה בעצם לעובדה מוגמרת, ממשיכה העיתונות בליהוק שלה בתפקיד האנס המתנצל. בסידרת מאמרים וכתבות דביקים, מגלה פתאום העיתונות הזדהות עם קורבנות העקירה. חיילי צה''ל נראים בוכים יחד עם המתפנים ובוכים יחד איתם. מפנים ובוכים, כאשר מחברי המאמרים מקפידים לנגן את מארש האבל ברקע.
אפילו
הארץ מגלה קורטוב של אהדה.
חיזר שנחת מהמאדים זה אתמול, היה משוכנע למקרא הכתבות לחשוב, שהפינוי הוא מין אסון טבע. איזה הר געש מתפרץ, בלתי נמנע, שמחייב את תושבי האזור להתפנות מבתיהם כפריהם ופיסת הקרקע אותם אהבו, ולא החלטה בלתי לגיטימית של שליט מזדקן בעל רקורד מפוקפק, כאשר לאותם כתבים (ולאחרים) היה תפקיד חיוני והכרחי בכך שההחלטה מתבצעת בסופו של דבר.
אני לעומת זאת, לא קונה את דמעות התנין של העיתונאים הללו. יש לי הרגשה שכשם שבית המשפט לא מתרשם מאנסים מתנצלים, לא יעמדו דמעות תנין אלו לזכותם של אותם עיתונאים בבית המשפט של ההיסטוריה.