הוריקאן

המאמר פורסם גם באתר NFC.

שני ארועים מיקדו את תשומת הלב הלאומית בשלושת השבועות האחרונים. האחד, ארוע חשוב שהשפעותיו יהדהדו לא פחות ממתקפת הטרור על ניו-יורק, הוא סופת ההוריקאן בחוף הדרומי-מרכזי של ארצות הברית. השני, שחשיבותו מעוטה עד כדי גיחוך, הוא ההתמודדות הצפויה במוקדם או במאוחר על ראשות הליכוד.

לראשון חשיבות עצומה לגבינו, לא מבחינה ביצועית אלא בהלך המחשבה, גם האמריקני וגם היהודי. אמריקה, זו שחסכה פצצות ממסילת הברזל לאושוויץ, זו שנחלצה לאספקת מדינת ישראל במלחמת יום כיפור מסיבות השמורות עמה (חשש משימוש בגרעין ישראלי?) תמיד בראש מעייני התקשורת.

מאז הקמת מדינת ישראל יוחסה לאמריקה השפעה עצומה על המאורעות כאן. לעיתים נראה כי שגריר ארצות הברית בישראל הוא למעשה הנציב העליון, המשך ישיר של הנציב הבריטי, וכי המנהיגות הנבחרת של מדינת ישראל איננה אלא תפאורה יקרה של דמוקרטיה.

לרושם הזה מספר סיבות:

1. באמריקה הקהילה היהודית הגדולה והעשירה בעולם, שנוכחותה באמריקה גדולה בהרבה ממספרה.
2. הרושם שלאמריקה משאבים בלתי מוגבלים, בלתי נדלים, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שאותם היא יכולה להטיל למערכה בכל נושא, לפי מאווייו של הנשיא.
3. הרושם כי אמריקה מנוהלת באופן הכי נכון, הכי יעיל, הכי מאורגן, הכי חכם, ללא נקודות תורפה.
4. הרושם כי אמריקה מעוניינת מאוד מאוד בנעשה במזרח התיכון ובצדק לעם הפלשתיני.
5. הרושם כי מדיניות ארצות הברית היא תמיכה איתנה במדינת ישראל, כל עוד מדינת ישראל מצייתת לתכתיבים של אמריקה.

כתושב לשעבר של ארצות הברית, תושב אשר עבר את כל שלבי ההתבגרות, מהתפעלות, להתפכחות, לשלילה של אמריקה כארצו החלופית של העם היהודי, רציתי להאיר מספר נקודות.

יהודים: הקהילה היהודית האמריקנית היא אכן הגדולה ועשירה בעולם, אך היא מן הפחדניות שבעולם. הקהילה הזו בקושי פצתה פה כאשר יהודי אירופה הוכרעו לטבח, מתוך חשש לגורלם. היא בקושי פצתה פה לנוכח גורלם של יהודי הממלכה הסובייטית, עד אשר ניער אותם יהודי אחד, והניע אותם לפעול. זקיפות קומתה של היהדות האמריקנית קשורה הדוקות לזקיפות קומתה של המדינה היהודית, שכן בלעדיה, הם רק עוד מיעוט באמריקה הגדולה. המנהיגות של הקהילה היהודית הממוסדת הינו הגוף הכי פחדן, הכי פחות נחרץ שבעולם, גם מול הממשל, וגם מול מדינת היהודים.

בעשר השנים האחרונות מעייניהם נתונים בעיקר לדלדול הנורא במספרם, בשל ההתבוללות, ולכן ההשקעה הגדולה בחיזוק הקשר לישראל, ובעקבותיו לקהילה היהודית. בסופו של דבר הקהילה היהודית בארצות הברית היא גלות, וגם הם יודעים זאת.

משאבים: משאביה של אמריקה מוגבלים, מוגבלים מאוד על ידי המחויבויות שלה. הכלכלה שלה מחויבת למשקיעי חוץ, יפנים וסינים וקוריאנים. מחויבת לבריאותם של כל האמריקנים מעל גיל 65, שמספרם מטפס במהירות והוצאות הבריאות שלהם מרקיעות שחקים.

משועבדת לרבע מן האוכלוסיה שהוא שחור, היספני, זבל לבן (כך הם מכנים אותם!!), שהם נתמכי סעד. חצי מילדי אמריקה מקבלים שרות רפואי על חשבון המדינה, רוצה לומר, להוריהם אין עבודה המקנה ביטוח בריאות נאות. ההוצאות של אמריקה כדי לתחזק את עצמה בחיים גדולות משמעותית מן ההכנסות שלה. עוצמת המדינה האמריקנית מכסה בגלד דק על מורסה ענקית של אוכלוסיה אשר ללא תשתית המחזיקה אותה בחיים, תתפרץ בנחשול זוהמה, מחלות, אלימות, רצח, ביזה, פחד, שרק את אפס קצהו ראינו בניו-אורלינס.

הצבא האמריקני האדיר שבעיראק הוא גדול פי שניים מן הצבא שהעמיד אריאל שרון לטובת ההתנתקות. יכולת ההתערבות שלה במשברים תלויה ברצון טוב של רודנים כדוגמת פרווז מושארף. מעל לכל, כל הכלכלה האדירה שלה תלויה במשאב שאין לה, נפט, לא מתוך הכרח, אלא מתוך עצלות.

אמריקה? עצלה?? ובכן כן. לפני דור או שניים כבר התריעו חכמיה (כולל אבא שלי, פרופסור לשעבר ב-UCLA) שהתלות בנפט היא הרת אסון. שהכסף שהיא מוציאה על שריפת דינוזאורים מתים יוצא טוב יותר על תשתיות של ממש. אמריקה התעצלה לפתח את התחליפים הראויים, לא חיזקה את התשתיות. אמריקה העדיפה לתחזק רודנים ולהזניח את התשתיות, והתוצאות ברורות עתה לכל.

ארגון אמריקני: אני הראשון שאודה כי היכולת הארגונית של אמריקה היא נפלאה. תכנון ביטוח לאומי חמישים שנה קדימה. עבודת מטה מדוקדקת לקראת שינוע בית חולים. אבל עד שהם זזים!! מרוב ארגון אין תושייה.

דוגמא פשוטה. מה הזמן שנדרש לבית חולים ישראלי להחליט על העסקתי? עשר דקות ושיחת טלפון אחת. כמה זמן נדרש עד שהמעסיק שלי (ושל כל רופא אחר במעמדי) בארצות הברית השלים את התיעוד הדרוש? שנה. ומדובר באותו מידע, באותו רופא, באותו עבר. הם יודעים לייצר הררים של ניירת ארגונית כמעט כמו במצרים. הכשל הארגוני הזה בא לידי ביטוי באסון ההוריקאן. את הכשל הזה הם ינתחו עד זרא, אך הוא מובנה לתוך המערכת.

עניין במזרח התיכון: את האמריקני הממוצע מעניין משחק הפוטבול של קבוצת המכללה שלו הרבה יותר מאשר צדק לעם זה או אחר. הפתרונות שלו לאשר קורה מבוססים על בורות עמוקה וחסר הבנה מוחלט של כל תופעה הרחוקה מייל אחד מגבולות העיר שלו.

השכבה השלטת של ניו-יורק, וושינגטון, לוס אנג'לס, היוסטון, אוניברסיטאות האייוי-ליג, היא דקה ביותר, ורק היא מכתיבה, בדיוק כמו אצלנו, את סדר היום התקשורתי, אך לא האמיתי. לא אמריקה זועמת על הרס דונם במרכז ג'נין; העורכים של מספר זעום של עיתונים ורשתות זועמים, ומשום מה (אולי מכיוון שה'ארץ' הוא סניף של הניו-יורק טיימס) כאן מצטטים אותם כאילו ייצגו את אמריקה.

התקשורת של אמריקה היא רחבה הרבה יותר. חמישה מיליון אמריקנים מאזינים לראש לימבו, שלו היה כאן לא היה מקבל דקה של זמן אויר בשל הלאומנות שלו לאמריקה. עשרות מיליוני אמריקנים מאזינים לדרשות של המטיפים המנפנפים בתנ''ך. התנ''ך מקובל על האמריקנים כאמת לאמיתה הרבה יותר מן הניו-יורק-טיימס. לכן, רובה של אמריקה, אם בכלל מעניין אותה מה קורה פה, שואל מדוע עוד לא המטנו את גורלם של הפלישתים על הפלשתינים.

גם הנבירה בלתי פוסקת בדברי היועצת לבטחון לאומי, או הדובר של הנשיא בהתיחסות לישראל היא מעל ומעבר לכל מידתיות. הכתבים החרוצים שלנו שולים קטעי משפטים המצויים באותן הודעות במרחק של אלפי מילים, מוציאים אותם מהקשרם, מתרגמים אותם קלוקל, ותופרים אותם באופן גס בהתאם להבנתם, או להטייתם, לכדי הצהרות שאין קשר בינן ובין הכוונות של הממשל. לכן החשש הישראלי מפני מה יאמרו האמריקנים הוא משולל יסוד.

לאמריקנים אין קול אחד ודיעה אחת, כפי שמתבטא באוליגרכיה התקשורתית של רפובליקת המדיה הישראלית, ואוהבי ישראל, כפי שהדבר מתבטא בסנט ובקונגרס מרובים לאין שיעור על שונאיה, מכח האמת, הצדק והתנ''ך.

יתר על כן, האמריקנים מתעבים מלחכי פנכה. כאשר ישראל, ויהודים מתנהגים בזקיפות קומה, הם זוכים לכבוד, וכאשר הם מזדחלים, (כמו בנושא פולארד) הם זוכים לבוז הראוי.

לאחר ההוריקאן קתרינה, האם יכולים אנו לומר כי האמריקנים הם חכמים? רואים את הנולד? מתכננים היטב את העתיד? מבינים את המערכות העומדות לפניהם? בעלי תושיה? האם לאחר התבוסה בווייטנאם, לאחר הבריחה מביירות, הכשלון של הסכמי אוסלו, הנפילה של מגדלי התאומים, הנסיון הנואל להתקין בעיראק משטר דמוקרטי פדראלי כאילו מדובר בויסקונסין ואינדיאנה, האם חכמים ונבונים הם האמריקנים?

ובכן, לא. האמריקנים מוגבלים על ידי אילוצים ובורות קולקטיבית בדיוק כמונו, לו נאלצנו לפתור בשבילם את העובדה ששמונים וחמישה אחוזים מהילדים האפרו אמריקנים (יענו, כושים, בלי התייפיפות) לא יודעים מיהו אביהם, וכל רופא שלישי באמריקה בסכנת תביעה משפטית.

לאחר ההוריקאן אנו יודעים שאמריקנים בקושי מתמודדים עם הבעיות שלהם ואין להם לא הרצון ולא את הכוח לפתור את אלו שלנו. לאחר ההוריקאן אנו יודעים שהגיעה העת להפסיק לפשוט יד באמריקה, כי זו הדרך הבטוחה להמאיס את עצמנו בעיני כל: הממשל, הקונגרס, העם והיהודים. לאחר ההוריקאן האמיתי הגיעה העת שנפתור בעצמנו את ההוריקאן שלנו, שאיננו הויכוח הקיקיוני מי עומד בראש הליכוד, אלא מה לעשות עם העובדה שארץ ישראל כבושה על ידי עם עוין, זר, איסלמי-פשיסטי, שכוונותיו כלפינו זדוניות בהרבה מאשר כוונותיה של קתרינה.

דבר אחד משותף לקתרינה, לאיום הנאצי, ולאיום האיסלמו-פשיסטי. שלושתם באו עם אזהרות מפורשות על כוונותיהם ויכולתם. האמריקנים לא התכוננו כיאות לקתרינה, היהודים והאמריקנים לא התכוננו כיאות להיטלר. האם עכשיו אנו, ישראל ואמריקה, מתכוננים כיאות?

---