המאמר פורסם גם בג'ורנאל של המחבר.

שריפתם והריסתם של בתי הכנסת ברצועת עזה על ידי המון פלסטינאי מהווה נקודה חשובה לבדיקת מצב היחסים בין הרש''פ למדינת ישראל, אשר מצביעה היטב על הסיבה האמיתית למעשה זה: סכסוך דתי קשה ועמוק, שממנו לא ייתכן כל מוצא אפשרי. חוסר ההיסוס לבצע מעשה זה מעלה שאלות שונות לגבי רעיון הסובלנות הדתית איזור זה, כמו גם לגבי אפשרות דו הקיום בעתיד. הביקורת החד צדדית על ישראל במקרה זה, נראית תמוהה מתמיד.

הטיעונים השונים לפירוק בתי הכנסת ברצועת עזה על ידי הצד הישראלי, הסתמכו כולם על התחושה שישראל מחוייבת להשאיר את הרצועה נקייה ממבנים ומאנשים, כפי שאכן התחייבה לעשות ואכן ביצעה. מה גרם, איפוא, לשרי ממשלת ישראל להחליט באופן שונה בשבוע האחרון? ולחילופין – מדוע התעקשו משקיפים רבים בארץ ובחו''ל שבתי כנסת אלה יפורקו לגמרי?
האם ייתכן ששרי הממשלה נגועים בפחד דתי מביצוע מעשה מסוג זה? או אולי חשבו שהשארתם תהווה סוג של מבחן לאפשרות הנורמליזציה עם הפלסטינאים? אולי רצו להעמיד זאת כאבן בוחן כללית למצב היחסים בין שני הצדדים?
הרי שרי ממשלת ישראל ומקבלי ההחלטות היו חייבים מלכתחילה לחשוב על אפשרות מסוג זה, ולקבל החלטה ברורה שבה יעמדו. הזיגזוג המרשים של חברי הקבינט בשאלה זו מריח מוזר, בלשון ההמעטה.

ומנגד – מדוע חששו מחייבי פירוק בתי הכנסת להשאירם שם בכל זאת? האם לא סמכו על החתול שישמור על שמנת במקרה זה? או אולי רצו למנוע את אי הנעימות שתהיה כרוכה בתמונות מסוג זה? האם כה קטנה האמונה בצד הפלסטינאי וביכולת מנהיגיו להנהיג חוק וסדר?

שאלות אלו יכולות להיחשב כפולמיות, ואולי אף כמחרחרות ריב – אולם עתה, לאחר שבתי הכנסת אכן נשרפו ונהרסו על ידי המון פלסטינאי משולהב, יש טעם לבדוק אותן פעם שנייה.


נוה דקלים, בית הכנסת בימים יפים יותרבתי כנסת אלה, שהיו בתי תפילה לכל דבר, אכן שירתו קבוצת אנשים שחייה בתנאים שונים לגמרי מקבוצת הרוב שישבה מסביבה. יש כאלה שכינו מצב זה במילה האפריקאנית-בורית המוכרת 'אפרטהייד', וחלקם בוודאי יטען שבתי כנסת אלה היו המנוע הרוחני והנפשי לקיום מצב זה. קשה להתווכח עם טיעון מסוג זה, שכן אי השוויון ועיוותי הכיבוש בשטחי רצועת עזה היו ברורים ונגלים לעין – אולם קיימת בעייה מתודית בהעלאת מושג האפרטהייד ללא התבוננות במעשי השחורים בדרום אפריקה, לאחר שזכו בכל הקופה אחרי המהפך: איש מהם לא הרס או שרף כנסיות בוריות דרום-אפריקניות, ואף לא חשב בכיוון זה.
האם הפלסטינאים נגועים בשנאת ישראלים-יהודים כה קשה, עד כי הם מבקשים להרוס את המבנים ששימשו עבורם כמקומות תפילה? מדוע לא עשו זאת השחורים בדרום אפריקה, לאחר שקיבלו את מושכות השלטון והכוח? אולי משום ששני הצדדים הניצים היו נוצרים לשיטתם?

בתי הכנסת שהושארו ברצועה היו יכולים להיחשב כמקומות שנואים על ידי הציבור הפלסטינאי, אולם אין ספק שממשלתו הנבחרת ונציגיו מחוייבים לשלומם של מבני תפילה לשעבר אלה, לפחות כעולה מרוח הדברים המקובלת בין אומות העולם בעת החדשה. הרס מכוון של מקום תפילה דתי, גם אם אינו מתפקד יותר, נחשב לכל המאוחר לאחר מלחמת העולם השנייה למעשה שלא ייעשה, ולדבר מגונה – גם עבור דתות שאינן נמנות על המשפחה המונותיאיסטית.

אין להכחיש שישראל התנהגה והתנהלה בעניין זה בצורה מוזרה, כשהיא מושכת לשני הכיוונים ללא כל תוכנית ברורה. אם בתחילה גרסה שתפרקם ותהרסם, ואפילו עמדה על כך – הרי שבהמשך בחרה מסיבותיה היא שלא לפרקם. האם מותר לממשלת ישראל לשנות דעתה בנושא זה סתם פתאום כך? האם היו הסכמים או הבנות כתובות עם הפלסטינאים בנושא?
קשה גם להבין את ההתנהגות הפלסטינאית בהקשר זה: לבוא ולטעון שהצד הישראלי 'אשם' בשינוי החלטתו וכי צביעותו רבה, הוא היבט אחד נוסף ממערכת יחסים שבה יש גם מקום לביקורת על הצד הפלסטינאי, ועל חוסר הסובלנות שבקעה בסיפור זה.

צריך גם לומר כי הדרישה להריסת מבני בתי הכנסת על ידי ישראל, כמו גם הסכמתה הראשונית לבצע זאת – נראים מעט תמוהים, בהתחשב בפרקטיקה בתחום זה: האם ישנה מדינה אחרת בהיסטוריה, שחיסלה פיזית את המקומות שבהם התפללו מתנחליה הקולוניאליסטים? האם השמידו הצרפתים את כנסיותיהם או את המקומות בהם התפללו באלג'יר? מה עלה בגורלן של כנסיות אנגליקניות בכל המקומות בעולם בהם שהו בריטים? האם הם חיסלו את מקומות התפילה שלהם לפני שעזבו קולוניה זו או אחרת?

מחמוד עבאס ונציגיו התעקשו על כך שישראל תטפל בבעייה זו; האם ידעו המושכים בחוטים כי המשך קיום של מבני בתי כנסת לשעבר, הנו בחזקת גזירה שהציבור הפלסטינאי אינו יכול לעמוד בה? האם ידע שהפלסטינאים עומדים להכניס גול עצמי לעניינם במקרה זה?


שריפת בית הכנסת בנוה דקליםישנם אמנם אנשים שיטענו כי תמונות בתי הכנסת הנשרפים ברצועה מזכירות בתי הכנסת שנשרפו בעבר ברחבי אירופה על ידי הרדיפות האנטישמיות, כמו גם תמונות הזוועה הנאצית בהקשר זה. דבר זה נכון בערך כמו הרעיון שהמפונים מרצועת עזה עומדים להישלח למחנות ריכוז על ידי משטר נאצי, אולם מדבר אחד לא ניתן להתעלם: העולם אינו אוהב לראות בתי תפילה מנותצים בכוונה תחילה, לא בהודו, לא בקשמיר, וגם לא ברצועת עזה, גם אם בתי תפילה אלה ננטשו כתוצאה מנסיגה חד צדדית. אין שום סיבה להרוס מבנה ששימש מקום תפילה בעבר באופן כה ישיר ומכוון, גם אם אינו משמש עתה כמקום תפילה עבור איש. אין בקביעה זו דבר וחצי דבר לגבי 'קדושת אבנים' ו/או 'קדושת מבנים', ואף לא שאלה לגבי מצבו הירוד של המבנה לאחר הנסיגה. אלו שאלות של אתיקה, ואולי של שכנות טובה בעתיד.

מעניין גם להתבונן ברשימת האפולוגטים שמנסים להסביר מעשה מכוער זה על ידי בחירת נראטיב המאשים את הצד הישראלי בלבד, משמע הצד הנגדי אינו אחראי כלל למעשיו. מחלקת המדינה האמריקאית, לדוגמה, פירסמה הודעה בה גרסה כי ''ההחלטה מציבה את הרשות הפלסטינית במצב שבו תקבל ביקורת על דבר שתעשה''¹. האמנם? האם אין גבול לפטרנאליזם שבו מוכן המערב לעטוף את הפלסטינאים, ולשחררם על ידי כך תוצאות מעשיהם הבעייתיים?

מדוע חייבת ישראל לצאת 'אשמה' גם במקרה זה? אמנם הממשלה התגלתה כגוף שמשנה דעתו בנדון – אך אם הפלסטינאים אינם יכולים לשמור על שלמותם של מבני תפילה לשעבר, הרי שזוהי בוודאי בעייה שלהם. מדוע חייבת ישראל לספוג את הביקורת על כך? האם העובדה שהכובש השנוא שהה והתפלל במקום תפילה מחייב את חיסולו?

כדאי גם לשיב לב לדברים שכתב מירון בנבנישתי לגבי נושא זה, עת ניתח את יחסם של ישראלים למבני תפילה מוסלמים שננטשו במסגרת מלחמה וגירוש. המצב אכן לא מעודד לגבי כ-‏400 מסגדים לשעבר, אולם לא ברור אם ניתן לערוך השוואה גורפת למקרה זה: מסגדים אלה נכבשו במסגרת מלחמה, והטיפול הישיר בהם היה מורכב משילוב של הזנחה, אדישות, או רצון לסלקם למען בניית מבנה אחר. ואכן, במבט לאחור הדבר חמור ביותר, ללא ספק, אלא שדבר זה לא נעשה מהיום למחר ולעיני מצלמות טלביזיה וכהצהרה אל פני העולם. הזמנים היו זמנים אחרים, והדברים התנהלו באופן שונה.

במקרה זה אנו מקבלים מבני בתי כנסת לשעבר שנהרסים בכוונה תחילה, לכאורה מתוך מצב של נסיון להגיע לשלום ביום מן הימים, שפירושו מתוך מצב של רצון טוב: מנהיגי שני הצדדים נפגשים לעיתים, ומנסים הגיע להסדרים. רצועת עזה מעוניינת להמשיך ולסחור עם ישראל, ויש גם רצון להתרחב ולקיים ''מעבר בטוח'' ועוד. האם אקט מסוג זה יעזור לקרב את הלבבות?

גם מערכת עיתון ''הארץ'' לא טמנה ידה בצלחת, וגרסה כי

[...] ''אם לא יתעשתו שרי הממשלה בישיבתם הבוקר, ולא יחליטו ברגע האחרון לדבוק בהחלטתם מ-‏6 ביוני 2004 להרוס את מבני בתי הכנסת של גוש קטיף בטרם יציאה מעזה, הרי ייתכן מאוד כי כבר בימים הקרובים נחזה בתמונות שמהן חששו כולם'' [...]

בתי הכנסת - טירוף מערכות, מאמר מערכת, 11.9.2005

מדוע לא מצליחה מערכת העיתון להעביר ולו מילת ביקורת אחת על הפלסטינאים בשאלה זו – מעבר לביקורת נכונה על שרי ממשלת ישראל – משמע הללו אינם אחראים למעשיהם ואינם יכולים שלא להרוס מבני תפילה נטושים אלה? האם ישראל צריכה לצאת תמיד שידה על התחתונה, בין אם היא מבצעת דבר, ובין אם הפלסטינאים מבצעים דבר אחר? האם חוסר מעשה של ישראל (הרס מבני בתי הכנסת לשעבר) לצד מעשה של הפלסטינאים בנדון (הרס מבני בתי הכנסת לשעבר) – מחייב אוטומטית את ישראל לאשמה? האם שינוי דעתה בנושא מהווה את אשמתה? חלמאות וטפשות, בוודאי; אשמה – לא ולא.

מדבר אחד קשה להתעלם, לטווח רחוק: הרס בתי הכנסת על ידי הפלסטינאים במקרה זה, מסמל במידה רבה רצון מדאיג לטהרנות של מעבר לשמחה של הפרדות מעול הכיבוש – והדבר רחוק מלהיות מלבב. העובדה שלא יכלו להשאיר מבנים אלה במצב מוזנח, אלא היו חייבים להתנגד להם ולסימבוליקה העולה מהם באופן כה מתוקשר ואלים, מריחה רע.

דבר לא יוכל לסלק תחושה זו.

---

1. דברי המקור מתוך מהדורת עיתון ''הארץ'' באנגלית:
   
   

   [...] In Washington, U.S. State Department spokesman Sean McCormack said the decision ''puts the Palestinian Authority into a situation where it may be criticized for whatever it does.'' [...]

---