''בת 19 נאבקת להשאיר את ילדיה המוכים בחזקתה''

המאמר פורסם באתר BSH.

''בת 19 נאבקת להשאיר את ילדיה המוכים בחזקתה'' – זו הייתה כותרת הכתבה מיום 6.09.05, באתר NFC.

קראתי בחשש כבד את הכתוב וקיוויתי שלא מדובר בעוד אישה אשר רוצה לגדל את ילדיה אך הם נלקחים ממנה בכוח ובכפייה – מחזה שהוא כה קשה, אכזרי ואיום בעיני עד שאפילו בחלומותיי הקשים ביותר - אין לו מקום.
להבהיר, אימוץ בישראל לא מאפשר להורים הביולוגיים להיות בקשר עם בנם, אלא נגזר עליהם להתנתק לגמרי מהילד, בניגוד להסדרים אחרים הקיימים בארץ בהם ילדים נעקרים מהבית ונלקחים אל משפחות אומנה או לפנימיות; במקרים כאלה ההורים רשאים לבקר את ילדיהם.

אימוץ הנעשה בניגוד לרצון ההורים, הוא ללא ספק מצב קיצוני וקשה להורים ולילדים. ילדים מאומצים מתמודדים כל חייהם עם שאלות זהות קשות ועם ידיעה שמישהו לא רצה אותם, לא נלחם למענם, וויתר עליהם – ועם כל ההשלכות של ידיעה זו.
אמנם ישנם מקרים בהם שני ההורים אינם מסוגלים לספק לילד את צרכיו הבסיסיים ובנוסף הם מהווים סכנה ממשית לקיומו של הילד – אך לא במקרים אלה עוסקת רשימה זו.

כמובן שחששותיי היו במקום, ולא רק זאת: גם בפרשת אימוץ זו, שוב מדובר באישה דלת- משאבים, עולה חדשה אשר אינה ''שוחה'' במנטאליות הישראלית ובשפה העברית, בחורה צעירה שללא כל ספק תתקשה לנהל מאבק מול מוסדות גדולים ומשומנים כגון השירות למען הילד, שירותי הרווחה ובתי המשפט.

בטרם אציג את העובדות כפי שהן מופיעות בכתבה, אציין מראש את מטרות הרשימה:

1. לשאול מהם סיכויי נשים חלשות (בעיקר נשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך), נשים ''המסומנות'' על ידי הרווחה כמי שניתן בקלות להוציא את ילדיהן מחזקתן - להצליח במאבקן להשאיר את ילדיהם אצלן ולזכות במסלול שיקום של תמיכה וסיוע ל''טובת הילד''?
2. לשאול האם במדינת ישראל נשים חלשות הזקוקות לעזרת הממסד בגידול ילדיהם יבינו (או שכבר התחילו להבין) כי מוטב להן לא לפנות אל הרווחה בבקשה לסיוע בגידול הילדים ובהגנה עליהם בגלל החשש מהיותן ''טרף-קל'' לשיני-הרווחה אשר תיקח מהן את ילדיהן למסגרות אימוץ, אומנה ופנימייה המשוועים ל''קליינטים'' (תקציב, תקנים, מישרות... קיום).

להלן העובדות כפי שהן מוצגות בכתבה:

זוג צעירים בני 19, עולים חדשים מרוסיה, גידלו את שני ילדיהם (כיום בני שנה וחצי, וחצי שנה) – מחוץ למסגרת הנישואים.

האב נעצר לאחר שהיכה את ילדיו וגרם להם חבלות חמורות. שני ההורים נעצרו על ידי המשטרה לאחר שהרווחה התערבה. האב חשוד בהכאת הילדים והאם חשודה בחוסר דיווח לרשויות.
הרווחה התערבה לאחר שהאם הביאה את בנה לבדיקה בטיפת חלב עקב נפיחות ברגלו (כתוצאה מכך שהאב הטיח את הילד בקיר). האם לא האמינה להסברי בן זוגה אשר טען כי הנפיחות היא תוצאה של חיסון שהילד קיבל ולקחה אותו לטיפת חלב. שם הסתבר לה כי החיסון שניתן לילד היה ברגל השנייה.
לאחר הישנות מקרים דומים נכנסו רשויות הרווחה ''לעובי העניין'' והילדים הוצאו מחזקת הוריהם למשפחות אומנה. ההורים כאמור - נעצרו.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב השאיר את האב המתעלל עצור עד לתום ההליכים ואת האם הוא שחרר ללא הגבלות.
לטענת עורך הדין של האם: ''היא כלל לא חשודה בהכאת ילדיה, אלא רק בכך שהאמינה לשקרים שסיפר האב''.
השקרים של האב המכה התייחסו לסיבת החבלות של הילדים.

האם נפרדה מהאב, אין בכוונתה לחזור אליו והיא מתגוררת עם משפחתה – אימה ואחיה הגדולים. האם מואשמת בהתעללות בילדים בשל העיכובים בהבאת הילדים לבית החולים. עוד מוסבר בכתבה, שהאם חששה מהתערבות הרווחה ומחקירותיה הצולבות בבתי-החולים ולכן התעכבה בהבאת הילדים – מחשש פן יוציאו את הילדים מחזקתה – התנהגות חשדנית (מוצדקת, ט.ר) הנובעת גם מהמנטאליות של עולים חדשים אשר אינם נותנים אמון בממסד.

עד כאן הפרטים מהכתבה עצמה.

על פי הפרטים שנמסרו בכתבה, אין התייחסות לגבי אלימות מצד הגבר כלפי האישה עצמה. בכל אופן לו האישה ידעה על אלימותו ולא דיווחה - הרי שהיא שותפה לפשע ובכך היא מצטרפת לשורה ארוכה של נשים אשר אינן מסוגלות לתת לילדיהם הגנה מינימאלית הכרחית מפני מעשי אלימות מצד האב הכוללים גם מעשים של אלימות פיסית, אלימות מינית וגילוי עריות. ממחקרים נלמד כי לרוב נשים אלה הן בעצמן קורבן לאלימות מצד בני-הזוג וגם קורבנות של משפחות המוצא.

מהכתבה עצמה כאמור, לא ניתן להסיק דבר על מצבה של האם, בעוד שלגבי התנהגות האב – אין ספק: הוא אלים ומסוכן לילדיו וכך התרשם גם בית-המשפט.

מסיפור המקרה עולות השאלות הבאות:

1. כאשר אישה מוכה מגיעה בצר לה, עם ילדיה, אל מקלט לנשים מוכות – בשלב מסוים המדינה מחייבת אותה להביא את הילדים לביקורים סדירים אצל האב האלים, בטענה כי ''טובת הילד'' היא להיות בקשר עם שני הוריו – כולל עם האב האלים. אותו אב אלים לרוב היה אלים גם כלפי ילדיו ולא רק כלפי האישה. וגם אם לא היה אלים כלפיהם באופן ישיר – הרי שהילדים נפגעו מאלימותו כלפי האם בהיותם עדים לאלימות – לאלימות זו השלכות חמורות לא פחות, ולפעמים אף יותר, מלהיות קורבן ישיר לאלימות.
   אם לדעת הרשויות נשקפת סכנה ממשית לילדים – הרי שהסדרי הראייה אמורים להיות תחת פיקוח, בדיוק כפי שקרה לשני ילדיו ז''ל של ארז טבעוני אשר שרף אותם חיים בתוך אחד ממרכזי הקשר במרכז הארץ לפני שנים אחדות (ועדיין לא ברור לי על איזה פיקוח ועל איזו הגנה דובר).
   
   בדרך כלל החוק לא מנתק את הגבר האלים מילדיו, על אף הסיכון הברור.
   נהפוך הוא: גם אם הילדים נשארים בחזקת האם – לאבות נשמרת הזכות לראות את ילדיהם ולילדים נשמרת ''הזכות'' לראות את אביהם. יתרה מכך – רבים מבין גברים אלה נשלחים ל''שיקום'' ובית המשפט - בהיותו רחום, חנון וסלחן - נותן לגברים אלה ולעצמו את האפשרות לבחור בין מאסר לבין שיקום. כלומר; לבית המשפט יש את הסמכות ''לוותר'' על ענישה ובמקומה לשלוח את הפושע להשתקם. על חשבון מי? על חשבון המדינה כמובן, (את, אתה ואני).
2. לאור כל זאת, נשאלת השאלה: מדוע לא תישלח אותה אֵם צעירה למסגרת טיפולית/שיקומית אשר תעזור גם לה לשקם את יכולותיה ההוריות? מה עם ''הצ'אנס'' שמגיע לה? מדוע לגברים אלימים מוצע מסלול שיקום ולנשים שלא הצליחו למנוע את אלימות הגברים לא מוצע מסלול זהה במיוחד עתה כשהגורם האלים לא בסביבה!? היכן ההיגיון הבסיסי, ואשיות יסודות הצדק?!
3. שאלה נוספת: האם יתכן כי בפנינו עוד מקרה של העדפת ניתוק הילדים מאימם הביולוגית במחיר תחזוקת מוסד האימוץ, אשר ימשיך להתקיים ולפרנס את הבאים בשעריו?!
   האם יש קשר לכך שאי שם מחכה זוג הורים חשוך ילדים לאמץ ילד? האם יתכן כי הרבה כסף מעורב כאן? כיצד ניתן להסביר את המהירות שבה הוצאו הילדים מהבית והאם יש קשר להיות הילדים צעירים בשנים וברור לכל הוא שככל שגיל הילדים צעיר יותר כך רב הביקוש לאמצם?

ולמה שאלה זו רלוונטית? האם אכפת לנו מעוד אישה אחת ומהמקרה הפרטני שלה?

בישראל יש עשרות אלפי נשים שהן נשים מוכות ואמהות לילדים קטנים. אם המדינה תמצא לנכון להוציא את הילדים מהבית למסגרות אומנה, אימוץ ופנימייה – המדינה תעשה זאת ללא קושי רב עם מעט מאוד יכולת התנגדות של נשים אלה. יש להבין כי נשים אלה מתקשות להגן על עצמן, ובוודאי שיתקשו להתמודד מול מערכות הממסד הדורסניות.
האם יתכן כי לאור המתואר כאן נשים אלה מראש תעדפנה להמשיך ולהסתיר את האלימות מתוך חשש ורתיעה לבוא במגע עם הרווחה, אשר במקום לעזור להן תנצל את מצבן הנחות ותפעל להוצאת הילדים מהבית?
האין זה נשמע הזוי?
האין זה המקרה המתואר למעלה של הנערה בת ה-‏19?

האם יתכן שלא רק האמון של הציבור במערכת המשפט נפגע, אלא גם האמון במוסד הרווחה אשר ביחד עם בית המשפט חורץ גורלות בכל הקשור לנושאים של אימוץ, אלימות במשפחה, מאבקי משמורת וכו'?

ובכלל - מה אמורות אמהות בישראל להבין לנוכח סלחנות בתי-המשפט כלפי גברים אלימים הבאה לידי ביטוי בפסקי דין ובגזרי-דין מגוחכים במסגרת עסקות-טיעון במקרים של אונס, תקיפת ילדים ונשים, ביצוע מעשים מגונים בחיילות, באחיות, במטופלות ועוד...
מה יגידו הנשים הרואות כיצד הגברים האלימים נשלחים ל''שיקום'' במקום למאסר?
האם הן תפנינה לקבלת סיוע? הגנה? האם הן תדווחנה? האם ''כדאי'' להן?!

האם אין מקום לסייע ולתמוך באותה אימא שלא ידעה כיצד להגן על ילדיה אך היא אוהבת אותם, מסוגלת להעניק להם חום ולמלא אחר צרכיהם הבסיסיים עתה, כשהגורם האלים איננו בנמצא?
מדוע לא תשקיע המדינה משאבים בעזרה לאותן נשים חלשות ובחיזוקן באמצעות תכניות שימנעו את הוצאת הילדים מהבית? מדוע רק לגברים אלימים ישנם מסלולי שיקום ולא לקורבנות שלהם?

מדוע גבר יכול להיכנס למסגרת שיקום כתחליף לעונש של כליאה ואילו לאישה לוקחים את הילדים ללא ''צ'אנס'' נוסף או מסגרת שיקום? מי כאן התוקף ומי כאן הקורבן?!
האין זה בסופו של דבר ''זול'' יותר למנות סומכת, או חונכת לאותה אם צעירה שתלווה אותה ותדריך אותה ותפתח את יכולותיה האימהיות, מאשר לשלם למשפחות אומנה ולפנימיות אלפי שקלים בחודש?

---