המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר של המחבר זרקור.דומני שאין ציבור בעולם שבמעמד, או בטקס, ציבורי או ממלכתי אינו יודע לשיר בצוותא את ההמנון הלאומי שלו. ככה האמריקנים מיטיבים לשיר (מילים ומנגינה) את ה''סטאר ספנגלד באנר'', Star Spangled Banner, הבריטים את ''אל נצור המלכה'' הצרפתים את ה''מרסייז'' שלא לדבר על הרוסים שיודעים לשיר בעוצמה ובהרמוניה כל שיר.
''התקווה'' לא נמנית עם אלה. אם אין איזו מקהלה באירוע שמשמיעה את ההמנון הלאומי שלנו, ושירת ההמנון היא נחלת הקהל, אז התקווה הופכת לאיזה נהי. אתה רואה את נבחרי הציבור שלנו, ברובם, ממלמלים בלחש כאילו כדי שלא להעיר את השכנים, ופה ושם אתה שומע איזה קול דיסוננטי, שדווקא מבטא יפה את המילים אבל לא כל כך את הנעימה של ''התקווה'', שם בעל משמעות כפולה.
בקיצור, לא הולך ל''התקווה'' כפי שהלך לה באותם זמנים כאשר המדינה הייתה בדרך, והציבור השמיע אותה בעוז ובגאווה ואף בשמץ של תפילה. מאז כאמור, היא ירדה בדרוג במצעד הפזמונים, כאילו שרק זקני העדה, שקולם כבר לא מה שהיה, עדיין זוכרים את המלל והמנגינה של
שיר ששרו אותו פעם.
הגדילו לעשות, אם ניתן לכנות זאת ''גודל'', גימדו, מונח מדויק יותר, חיילי גדוד שמשון כאשר נפרדו מרצועת עזה. חבורה של גברים צעירים שרה את ההמנון הלאומי, שנשמע כמו זמזום של נחיל דבורים, משהו בין גניחה לחרחור. ככה הייתה נשמעת בדיוק הנעימה you are my sunshine אילו הושרה בפי חיילים בגילופים. זה היה הכול חוץ משירה ''פרופר'', שלא לדבר על ''התקווה''.
משום כך אני מביע משאלה-תקווה- לשנה החדשה. ששרת חינוכנו, שהיא מאמינה גדולה בהקניית ערכים לאומיים, תפעל כדי שכל התלמידים, החל בגן, ילמדו לשיר בצוותא את התקווה. עם סיום בחינות הבגרות ישמיעו התלמידים כולם את ההמנון הלאומי, לאו דווקא באורח סמלי אלא לבחון אם במשך תריסר שנים ומעלה הם השכילו ללמוד את הלחן והמילים ולשיר אותם כמו שצריך. גם קצין חינוך ראשי בצה''ל יכול לפעול ל''חינוך משלים'' של ההמנון לאלה שנשרו מן המערכת החינוכית ואיתם נשרה גם ''התקווה''. לחיילי שמשון מומלץ, בכל מקרה, קורס מזורז.
שנת תקווה לכולנו.
התקווה
