המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר המחבר זרקור.הנשיא בוש נתן בפועל לגיטימציה להגדרה של דב וייסגלאס, יועצו של ראש הממשלה, שלאחר ההתנתקות מעזה יוכנס תהליך השלום, או נכון יותר המשא ומתן המדיני בינינו לבין הפלשתינאים, לפורמלין. בוש עשה זאת במסיבת העיתונאים לאחר פגישתו עם יו''ר הרשות הפלשתינאית, מחמוד עבאס. אפשר והכוונה של הנשיא הייתה להאיץ באבו עלא, שאם הוא רוצה בפתרון מהיר שישנס את מותניו ויפעל במרץ לשים קץ לתוהו ובוהו ולפעולות טרור בממלכתו.
אלא שבממשל שלנו הדברים נקלטו כאורלוגין שמשמיע צלילי קסם. הפעם אנו, כלומר השלטון, כלומר ראש הממשלה, לא אומרים ש''אין עם מי לדבר''. אלא ''אין על מה לדבר''.
זה מביא אותנו לסיפור המפורסם, שידוע לכל, אך הוא ראוי לרענון בשל הסוף שלו, שמעטים מכירים אותו. הסיפור, כידוע, לקוח ממלחמת העולם הראשונה כאשר צבאות רוסיה ובעלות בריתה במערב לחמו נגד צבאות הברית הצבאית הגרמנית שתורכיה הייתה חלק ממנה. בין אלה שנקראו לגיוס ברוסיה הצארית היו יהודים, בייחוד אלה שלא עלה בידם לקנות את הכופר. הסיפור הוא שבמחלוקת בין אב של מועמד לגיוס לבין האם, האב אומר שכל העניין הוא לא נורא.
''יורים בתורכי ונחים''. עד כאן החלק הידוע. החלק הפחות ידוע היא שאלת האם ותשובת האב.
''ומה יהיה אם התורכים יירו בבננו?'' שואלת האם. האב נדהם: ''מה פתאום שיירו בו, מה הוא עשה להם''.
הנמשל שקוף ואינו זקוק להארה.