המאמר התפרסם באתר של המחבר זרקור. ביום ששי האחרון בתוכנית ''שיחה בשניים'' של יצחק לבני ב''קול ישראל'' סיפר עוזי פלד מי שהיה מייסד ערוץ ''טלעד'' ומנהלו מאז וכמעט עד לפירוקו, לפני כמה שבועות, על נפלאות הטלוויזיה שמחכות לנו. מסך דיגיטאלי ענק עם high definition, משהו כמו קולנוע ביתי. זה הזכיר לי את הסיפור הקשור להקמת הרדיו ההודי. זה היה בשנת 1927 כאשר הרדיו שידר בקוטר של 48 ק''מ. השידור הכלל ארצי החל ביוני 1936 באותו זמן לערך כאשר הוקמה תחנת השידור של ארץ ישראל ה-p.b.s או ''קול ירושלים'' של השידור העברי.
כאשר המשנה למלך בהודו, הלורד אירווין הודיע לקבינט של סטנלי בולדווין על הקמת התחנה, שאל שר האוצר דאז, ווינסטון צ'רצ'ל: so what are we going to tell them – ''מה נאמר להם?''
יובל וחצי יובל לאחר אמירה זאת השאלה עדיין תלויה ועומדת. שאלת המסר. יש לנו מאות ערוצים, באוויר ובכבלים וכולם מדברים הרבה, בעצם צועקים הרבה ולא אומרים כלום כמעט ואם כבר אומרים אז מעלים גירה עד לזרה וחוזרים על השידורים אין ספור פעמים. שלא לדבר על תוכניות ''זבל'' הבל ורעות רוח וכל מיני להטוטים עכוזיים, פופיקיים ועוד אברי חמדה של כוכבניות עם שער מחומצן. אלה אלמנטים נחמדים אם הם בחזקת עיטור אך לא עיקר.
זה לא אומר שאין תוכניות טובות או אפילו מצוינות, ושלא לדבר על מהדורות החדשות שהן ברמה גבוהה למדי. אבל אלה בטלים בששים כפול ששים לעומת הקש שמאכילים אותנו על מסכי פלזמה ענקיים שצריך יהיה קיר מיוחד כדי להתקין אותם. הכול יהיה בגדול. נמלים ייראו כפילים.
''הבשורה הטובה'' היא, לדידי, כמובן, שיש לטלוויזיה מתחרה. היא עצמה הייתה הווה ותהיה אפיזודה. בשעתו כאשר הטלוויזיה קמה, תעשיית הקולנוע נכנסה לפאניקה. אצלנו בישראל, בן גוריון נמנה עם המתנגדים החריפים לטלוויזיה, מטעמים שונים, מהותיים וזניחים. בן גוריון מצא לו תומך נלהב בעמדתו בקומיקאי היהודי אמריקני ג'ורג' ג'סל אשר כתב לו כי הטלוויזיה ''עלולה לגרום הרס בכל התחומים. אם יש הרעה במזג האוויר מוחזקים הילדים בבית והם מרותקים למכשיר עד כלות התוכנית האחרונה מאוחר בלילה.....כל יום נסגרים בתי קולנוע.....מסתמן מיתון בעסקי הלבשה והנעלה.....יצאתי לצלם את רחבות הכרך בשעה שמונה ושלושים בערב.....עיר רפאים'' (מתוך
בית היהלומים, ספריית פועלים, 1986).
התיאור של ג'סל הוא כמובן גרוטסקי, אך הנבואה שלו עוד יותר. תעשיית הקולנוע התגברה על הטלוויזיה וזאת מסיבה סוציולוגית יותר מאשר טכנית. בית קולנוע הוא סביבה שבה יש אינטראקציה, בה נפגשים, ולאחר מכן שותים קפה ומשוחחים. זאת חוויה משותפת להרבה אנשים שנכנסים ויוצאים. הקולנוע הוא גם מדיום דמוקרטי, מפגש עממי, סיג ושיח.
הטלוויזיה היא מדיום של היחיד, ואין זה משנה כמה אנשים יכניסו לאולפן. בבית יושב אדם בודד או שניים או שלושה, בשעה שמנסים להלום בו במכשיר החייאה ולעיתים קרובות הוא נרדם על משמרתו מול המרקע.
גם העיתונות לא נעלמה,ואם היא סבלה מירידה הרי בטווח הארוך לא בגלל המדיום הטלוויזיוני אלא בגלל האינטרנט. האינטרנט הוא היריב הגדול של הטלוויזיה ושל כל אמצעי התקשורת ההמוניים. יש בו הכול: מידיות, שפע אדיר של מידע, של בידור, של מוסיקה, של משחקים, תקשורת רב כוונית. אפשר מאוד שברבות הימים המצג של המחשב יהיה על הקיר ואילו המקלדת על הברכיים של המפעיל.
לטלוויזיה יש סיכוי אחד קלוש ככל שיהיה. מהפך הפקתי ומחשבתי שיגרום לרייטינג גבוה של תוכניות משובחות. ומכיוון שזה חלום באספמיה, הנבואה של עוזי פלד תתגשם. המסך על הקיר יהיה ענק, אלא שמתוכו יציץ גמד.
מסך גדול, מסר קטן
