מה המדינה באמת חייבת לנו

בשנים האחרונות קראתי מאמרים רבים העוסקים בחברה וכלכלה, שהתפרסמו במקומות שונים. חלק גדול מהמאמרים הללו הסתמכו על אחת משתי טענות יסוד מנוגדות:



שתי הטענות מנוגדות, ובכל-זאת שתיהן נראות נכונות. האם אפשר להכריע ביניהן?

מה אומרת התורה

• מצד אחד, כפי שאומרת טענה א - בתורה אין כל חובה לספק לעובדים תנאי-העסקה מסויימים. כל שכר שהעובד והמעסיק מסכימים עליו מרצונם החופשי הוא כשר לגמרי; אין כל חובה לתת שכר-מינימום או זכויות סוציאליות כלשהן (כמובן, לאחר שנקבע חוק במדינה, יש לקיים אותו, כי ''דינא דמלכותא -דינא'' - חוק המדינה בעניינים ממוניים הוא חוק מחייב; אולם מלכתחילה אין חובה לקבוע חוקים כלשהם בנושא זה).
  
  
• מצד שני, כפי שאומרת טענה ב, אין זה ראוי שאזרח² אחד יהיה תלוי באחר ומשועבד לו. יש מצוות רבות בתורה המגבילות את השיעבוד - מלבד המגבלות הידועות על מכירת עבדים, גם איסור ריבית ודין שמיטת החובות קשורים לרעיון זה; אך המצוה העיקרית שמטרתה להבטיח את העצמאות של כל אזרח היא חלוקת הקרקעות (במדבר כו 52-55):

  לָאֵלֶּה, תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב, תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט, תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ: אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו, יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ-בְּגוֹרָל, יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ: לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם, יִנְחָלוּ. עַל-פִּי, הַגּוֹרָל, תֵּחָלֵק, נַחֲלָתוֹ--בֵּין רַב, לִמְעָט.

  התורה קובעת שכל אזרח זכאי לקבל חלק בארץ ישראל, שיישאר שלו לתמיד - הוא לא יכול למכור אותו אלא רק להשכיר עד היובל; בשנת היובל - שנת הדרור (=החופש) - הקרקעות חוזרות (ויקרא כה 10):

  וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.

מה הקשר בין חזרת הקרקעות לבין היציאה לחופשי?

1. הקרקע מספקת לאדם מקור פרנסה קבוע; אדם שיש לו קרקע, יכול לצאת כל בוקר לעבודה בשדה, ואם הוא זוכה לברכת ה' - הוא יכול לספק לעצמו לפחות את צרכי הקיום היסודיים; הוא אינו תלוי במעסיק שיכול כל רגע לפטר אותו.
   
   
2. הקרקע היא למעשה עסק עצמאי - אדם שיש לו קרקע, יכול לעשות בה כרצונו, הוא אינו חייב להשכיר את עצמו לעבודה אצל אדם אחר.

פרק כה בספר ויקרא מפרט מצוות רבות שמטרתן לשמור על עצמאותם של האזרחים, כמו - יובל, איסור ריבית, מגבלות על העסקת עבדים - ובסופו נאמר (ויקרא כה 55):

כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים - עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

בני ישראל הם עבדי ה', ה' הוציא אותם מעבדות לחירות, ואין זה ראוי שהם יהיו שוב עבדים לבשר ודם.

איך מיישמים בימינו

היישום המדוייק ביותר של עקרונות אלה הוא, לחלק מחדש את קרקעות המדינה לכל האזרחים². יישום זה עלול ליצור בעיות רבות, כגון:

• המדינה צריכה להחזיק בידה חלק גדול מהקרקעות, כדי לקיים בהן מבנים ושירותים ציבוריים שונים (בסיסים צבאיים, שטחי אימונים, כבישים, משרדי ממשלה, שמורות טבע, גנים לאומיים...). ע''פ השנתון הסטטיסטי האחרון, רק כ-‏20% מהקרקעות במדינה מיועדות לבניה ולחקלאות.
  
  
• גם את הקרקעות המיועדות לבניה ולחקלאות, המדינה מעוניינת לפתח באופן מרוכז, ע''פ תוכניות מיתאר מוסכמות, כדי לתכנן את פיזור האוכלוסיה ואת הייצור החקלאי. כיום, אדם הרוצה לקנות קרקע ממנהל מקרקעי ישראל, צריך להתחייב שיפתח את הקרקע באופן שמתאים לתוכנית המיתאר, למשל שיבנה עליה בתי מגורים או שיקים בה מפעל. ברוב המקומות בארץ, אדם אינו יכול לקבל קרקע פנויה, להקים בה אוהל או קרוואן, ולגדל לעצמו ירקות בגינה (ייתכן שיש מספר קטן של מושבים שבהם זה אפשרי - לא בדקתי את כולם).

ניתן לקיים דיון בשאלה - האם המדינה צריכה להתערב בנושאים אלה, או שעליה לחלק את הקרקעות לאזרחים ולהניח ל''כוחות השוק'' לקבוע את פיזור האוכלוסיה ואת הייצור החקלאי באופן חופשי. אולם, בינתיים ההנחה המקובלת היא, שהמדינה צריכה להתערב בנושאים אלה ולשם כך עליה לפקח על השימוש בקרקעות. פיקוח ברמה זו או אחרת מקובל בכל המדינות המתקדמות בעולם. במאמר זה אנסה להציע יישומים מתונים יותר לעקרונות הכתובים בתורה, יישומים שאינם דורשים שינוי בהנחות היסוד של המדינה המודרנית.

על-פי ההלכה, מותר למדינה להלאים קרקעות לצורך שימוש ציבורי, אך עליה לתת פיצוי הולם לבעלי הקרקעות, כפי שכתב, בנושא קרוב, הרמב''ם, הלכות מלכים, פרק ד, הלכות ה-ו:

ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו, כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו, אם אין להם מה יאכלו אלא משם, ונותן דמיהן--שנאמר ''ואת שדותיכם וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים--יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו'' (שמואל א ח,יד).

מכיוון שהמדינה בימינו שולטת למעשה ברוב הקרקעות בארץ ישראל, הרי שכל אזרח זכאי לקבל מן המדינה פיצוי הולם בתמורה לקרקע שהמדינה הפקיעה ממנו. אמנם אף אחד לא יודע איזו קרקע בדיוק שייכת לו, אולם מבחינה עקרונית אין לכך חשיבות, כי לכל אחד יש זכות לקרקע כלשהי, וכל (או רוב) הקרקעות נמצאות בשליטת המדינה.

מה יכול להוות פיצוי הולם לקרקע? בסעיף הקודם ראינו, שהבעלות על קרקע נותנת לאזרח חופש, בשתי דרכים עיקריות (מקור פרנסה קבוע, ועסק עצמאי); פיצוי הולם להלאמת הקרקע צריך להחזיר לאזרח את החופש בשני עניינים אלה:

1. מקור פרנסה קבוע – דמי שכירות קבועים

כאמור, אדם שיש לו קרקע, יכול לעבוד בה ולהפיק ממנה את צרכי הקיום המינימליים; כפיצוי על הלאמת הקרקע, המדינה צריכה לספק לכל אדם שרוצה בכך את אותם תנאים בדיוק - היא צריכה לספק לו מקום סמוך לביתו, שבו יוכל להיות במשך היום, ולקבל על כך שכר הולם. אם המדינה אינה מוצאת מקום שבו האדם יכול לעבוד ולהביא תועלת (למשל ע''י עבודות ציבוריות יזומות), היא עדיין חייבת לשלם לו שכר, גם אם הוא אינו מביא תועלת. קיצבת הבטחת ההכנסה של ימינו מהווה יישום מסויים של רעיון זה: אדם שאינו מוצא עבודה, יכול לבוא ללשכת התעסוקה, ו''בתמורה'' לנוכחות בלשכת התעסוקה, הוא מקבל קיצבת הבטחת הכנסה (אמנם היישום אינו מדוייק, כי האדם אינו חייב להיות בלשכה כל יום אלא רק לחתום פעם בשבוע). הבטחת ההכנסה נחשבת בדרך-כלל כמעשה חסד שהמדינה עושה עם הנזקקים; כפי שעולה מדברינו עד כאן, מתברר שקיצבה זו כלל אינה קשורה לחסד: זוהי חובה שמוטלת על המדינה מצד הצדק, לפצות את האנשים על כך ששללה מהם את האפשרות להתפרנס על הקרקע הפרטית שלהם. אולם, הבטחת ההכנסה נחשבת למנגנון שגורם נזק לכלכלה, ולכן במאמר זה ברצוני להציע הצעה אחרת.

אדם שיש לו קרקע אינו חייב לעבוד בה - הוא יכול גם להשכיר אותה לאדם אחר תמורת תשלום. אם כך, אפשרות נוספת לתת פיצוי על הלאמת הקרקע היא, שהמדינה תשלם לכל אזרח2 דמי-שכירות חודשיים קבועים - בהתאם למחיר השוק הממוצע של הקרקעות בארץ ישראל (במונחים כלכליים מדובר על ''דיבידנדה חברתית''; ע' למשל בספר ''כלכלת ישראל'' מאת ד''ר יעקב קונדור, עמ' 184 והלאה; ניתן למצוא מקורות רבים באינטרנט ע''י חיפוש המחרוזת social dividend).

כדי לחשב את גובה הקצבה השנתית, יש לחשב, כמה היה צריך לשלם אדם, אילו היה רוצה לשכור את כל הקרקעות במדינת ישראל למשך שנה; סכום זה יש לחלק במספר האזרחים, והתוצאה היא - גובה דמי-השכירות השנתית המגיעים לאזרח.
אפשרות אחרת היא לחשב, כמה היה צריך לשלם אדם, אילו היה רוצה לקנות את כל הקרקעות במדינת ישראל; סכום זה יש לחלק ב-‏49 (כי ע''פ התורה, כל קנייה של קרקע היא רק ל-‏49 שנים לכל היותר), ואת התוצאה יש לחלק במספר האזרחים.

למשל, אם הערך של כל הקרקעות במדינה הוא 1960 מיליארד ש''ח, אז דמי השכירות על כל הקרקעות במדינה הם 1960 / 49 = 40 מיליארד ש''ח; אם יש 4 מיליון אזרחים, אז כל אזרח זכאי לדמי שכירות בסך 10 אלף ש''ח לשנה.

תשלום זה יכול להחליף חלק מהקצבאות הניתנות בימינו מביטוח לאומי, ויש לו יתרונות כלכליים חשובים על-פני הקצבאות:

• דמי האבטלה ניתנים רק לאנשים שאינם עובדים, וכך פוגעים במוטיבציה של אנשים לצאת לעבוד, שהרי, מי שייצא לעבוד עלול להפסיד כסף. מבחינה כלכלית הדבר שקול למס-הכנסה שולי גבוה מאד, קרוב ל100%, ברמות השכר הנמוכות - מס בלתי-הגיוני בעליל (ע' בספר ''כלכלת ישראל'', שם, עמ' 160). לעומת זאת, דמי-השכירות שיש לשלם ע''פ הצעתי זו, יינתנו לכל אזרח במידה שווה, בין אם הוא עובד ובין אם לא. אנשים יוכלו לצאת לעבוד ולהרוויח יותר, בלי חשש שיפסידו את הקיצבה המינימלית שמגיעה להם.
  
  
• הבטחת ההכנסה ניתנת רק לאנשים שאינם מסוגלים לעבוד, וכך נותנת לאנשים מוטיבציה לרמות ולהציג את עצמם כחולים וחלשים, ומצד שני מחייבת הקמת מערכת ביורוקרטית לצורך בדיקת הזכאות לקיצבה. לעומת זאת, דמי-השכירות שאני מציע לשלם, יינתנו לכל אדם בשווה, וכך יחסכו חלק גדול מהביורוקרטיה של ביטוח לאומי.

ניתן לטעון כנגד הצעה זו, שהיא מנוגדת לערך היהודי החשוב של חריצות, שכן בזמן התנ''ך אדם היה צריך לצאת לעבוד כדי שיהיה לו אוכל, ודמי השכירות לכאורה מאפשרים לכל אדם לחיות בלי לעבוד כלל. אולם, ערך החריצות אין משמעו שאדם חייב לעבוד אצל מישהו אחר ש''מספק'' לו את העבודה וקובע את תנאי העבודה, אלא שהוא חייב לעבוד אצל עצמו (ע' למשל משלי כד 30-31: ''עַל-שְׂדֵה אִישׁ-עָצֵל עָבַרְתִּי; וְעַל-כֶּרֶם, אָדָם חֲסַר-לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ, קִמְּשֹׂנִים--כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים; וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה'' – העצל הוא אדם שאינו עובד בשדה ובכרם שלו). אם המדינה אינה מאפשרת לאנשים לעבוד בשביל עצמם, בקרקע הפרטית שלהם - היא צריכה לפצות אותם על כך.

עוד ניתן לטעון, שההצעה תגרום לכך שאף אדם לא ירצה לעבוד. באמת ייתכן שיהיו מעטים שיחליטו להסתפק במועט ולא לעבוד כלל, אולם רוב האנשים בוודאי ירצו לעבוד כדי להרוויח יותר. והרי אנו רואים בעינינו שרוב העשירים ממשיכים לעבוד ולהרוויח כדי שיוכלו לחיות ברמת-חיים גבוהה, למרות שהחסכונות שלהם מספיקים בהחלט כדי לחיות בצמצום עד סוף ימיהם (ומוזר שאף אחד מהתומכים בביטול הקצבאות, אינו מציע במקביל לבטל את הריבית על חסכונות, בטענה שהריבית פוגעת במוטיבציה של העשירים לעבוד... כנראה יש חוקי-מוטיבציה שונים לעניים ולעשירים...). כפי שחז''ל תיארו את טבע האדם - ''יש לו מנה - רוצה מאתיים, יש לו מאתיים - רוצה ארבע-מאות'': ככל שלאדם יש יותר, הוא רוצה יותר.

אך מעבר לשיקולים של מוטיבציה ויעילות, הסיבה העיקרית לתמיכה ברעיון זה היא החובה לתת פיצוי צודק והוגן לאנשים, על כך שהמדינה מונעת מהם להתפרנס באופן עצמאי על קרקע ששייכת להם.

2. עסק עצמאי – עידוד הקמת עסקים קטנים

כאמור, אדם שיש לו קרקע הוא למעשה בעל-עסק עצמאי; כפיצוי על הלאמת הקרקעות, המדינה צריכה להקל על אנשים להקים עסקים עצמאיים משלהם.

כיום, רשויות המדינה מערימות קשיים רבים על מי שרוצה להקים עסק עצמאי: מיסים גבוהים, ביורוקרטיה ומגבלות חוקיות שונות. כשיש רווחים - מייד באים פקידי השומה ודורשים את חלקם; אבל כשיש הפסדים - אף פקיד לא בא לעזור. כשחברה גדולה נקלעת לקשיים, היא מקבלת מענקים ממשלתיים; כשחברה קטנה פושטת את הרגל זו בעיה שלה - עצמאי שפושט רגל אינו זכאי אפילו לדמי אבטלה...

מכיוון שהקמת עסק היא ממילא עניין מסוכן למדי, רוב האנשים בכלל לא מעזים להתחיל, ומעדיפים לסבול כשכירים בתנאים גרועים. הנה כמה דברים שאפשר לעשות כדי לשפר את המצב, לפי סדר החשיבות:





התרגלנו לכלכלה של שכירים, כלכלה שבה רוב האנשים עובדים אצל מספר קטן של מעסיקים; כלכלה זו מתאימה לעידן התעשייתי, שבו דרושים עובדים רבים שיעשו מספר קטן של עבודות שגרתיות. בעידן ההיי-טק, שבו יש חשיבות רבה יותר למחשבה האישית והיצירתית של כל אחד ואחד, ייתכן שאפשר לחזור לכלכלה של עצמאיים - כלכלה שבה רוב האנשים מחזיקים עסקים קטנים - כפי שהיה בזמן התנ''ך.

השלכות על שוק העבודה

כל אחת מההצעות הללו, אם תמומש, תשפיע באופן מיידי על שוק העבודה.

העובדים לא יהיו עוד תלויים במעסיקיהם; אם תנאי העבודה לא ימצאו חן בעיניהם, הם יוכלו תמיד לעזוב ולהתפרנס מדמי-השכירות שמגיעים להם, או להקים עסק עצמאי.

כתוצאה מכך, יגדל הביקוש לעובדים; בעלי-עסקים שירצו להרחיב את העסק שלהם, יצטרכו להציע לעובדיהם תנאים טובים; לא יהיה צורך בחקיקה מיוחדת בנושא שכר מינימום או זכויות סוציאליות - כוחות השוק יעשו את העבודה.

המדינה תוכל לצמצם את התערבותה בשוק העבודה, וכך בסופו של דבר כולם ייהנו מחופש - גם המעסיקים וגם העובדים.

מימון

גם מי שמזדהה עם ההצעות, בוודאי שואל את עצמו ''מאיפה יבוא הכסף?!''.

אפשרות אחת היא, לגבות דמי-שכירות מאנשים שמחזיקים בבעלותם קרקע, שערכה גבוה יותר מערכה של הקרקע שהיו מקבלים אילו היינו מחלקים את הקרקעות באופן שווה³. למשל, אם ערכן של כל הקרקעות במדינה הוא 1960 מיליארד ש''ח, ויש 4 מיליון אזרחים, אז כל אזרח שמחזיק בקרקע שערכה מעל 490 אלף ש''ח - יצטרך לשלם למדינה דמי-שכירות שגובהם ייקבע לפי ההפרש בין ערך הקרקע שלו לבין 490 אלף ש''ח⁴. מי שערך הקרקע שבבעלותו שווה לסכום זה, לא יצטרך לשלם דמי-שכירות, אך גם לא יקבל דמי-שכירות מהמדינה; מי שערך הקרקע שבבעלותו נמוך מסכום זה, יקבל דמי-שכירות מהמדינה לפי ההפרש.

מי שמרוויח הרבה מהקרקע שבבעלותו (למשל, מי שמנצל משאבי טבע - מפעלי ים המלח, מים מינרליים, מלון ליד חוף הים...) לא יתקשה לשלם את דמי-השכירות.

אולם יש אנשים שיש להם קרקעות גדולות ויקרות, והם לא מרוויחים מהן; למשל - חקלאים שמגדלים ואינם מצליחים לשווק את תוצרתם. אם המדינה תחייב אותם לשלם דמי שכירות, ייתכן שהם יחליטו לוותר על הקרקע ולחפש להם פרנסה אחרת. תגובתנו למצב זה תלויה בערכים שאנחנו מאמינים בהם: אם אנחנו חושבים שיש ערך לאומי לחקלאות ישראלית (מסיבות אידיאולוגיות או מעשיות), אז המשמעות היא שהחקלאות היא למעשה אינטרס של המדינה; אם כך, המדינה צריכה לקחת לבעלותה את הקרקעות החקלאיות, ולהעסיק את החקלאים כפועלים שכירים. מצד שני, אם אנחנו לא מייחסים כל ערך לאומי לחקלאות, או שאנחנו מתנגדים להתערבות ממשלתית בתחום זה, אז באמת אין סיבה להמשיך לקיים חקלאות במקומות שבהם החקלאות אינה רווחית, ועדיף להשתמש בקרקע למטרות רווחיות יותר. במקרה זה אפשר, למשל, להשכיר את הקרקע לבעלי עסקים פרטיים, שישתמשו בהם לצורך הרחבת עסקיהם, וישלמו דמי שכירות לפי החשבון הנ''ל.

מקור מימון נוסף יכול להיות גביית אגרות על שימוש בקרקע, ובפרט על נסיעה בכבישים. מי שנוסע בכביש, למעשה משתמש בקרקע למשך זמן הנסיעה, ולכן הוא צריך לשלם מעין ''דמי שכירות'' קטנים לפי משך הזמן הוא משתמש בכביש.

בכל מקרה, המדינה כנראה תצטרך עדיין להחזיק בבעלותה חלק גדול מהקרקעות בארץ ישראל. לפיכך, רוב המימון ליישום ההצעות שהועלו למעלה צריך לבוא מתקציב המדינה, או ליתר דיוק - מתקציב המשרדים שמשתמשים בקרקעות. למשל:

• משרד הביטחון משתמש בחלק גדול מהקרקעות בארץ ישראל לצורך בסיסים צבאיים ושטחי אימונים; לפיכך, חלק מתקציב הביטחון צריך לכלול גם תשלום של דמי-שכירות על אותן קרקעות.
  
  
• משרד החקלאות עשוי להחליט שהוא רוצה להחזיק בבעלותו חלק מהקרקעות החקלאיות (כנ''ל); לפיכך, חלק מתקציב משרד החקלאות צריך לכלול גם תשלום של דמי-שכירות על אותן קרקעות.
  
  
• וכך גם לגבי שאר המשרדים, למשל - משרד התחבורה (דמי-שכירות על הקרקעות שמתחת לכבישים), משרד המשפטים (דמי-שכירות על הקרקעות שמתחת לבתי-המשפט), וכו'.
  
  
• אם כך, יישום ההצעות יגרום להגדלת הוצאות המדינה, והמימון לכך צריך להיות מאותו מקור שממנו מממנים את הוצאות המדינה - מיסים. בכמה בדיוק יעלו המיסים?

כדי לתת סדר-גודל, הנה כמה מספרים (מתוך הצעת התקציב, אתר משרד האוצר): תקבולי המדינה ממסים בשנת 2005 היו קצת יותר מ-‏160 מיליארד ש''ח, מתוכם כ-‏75 מיליארד ש''ח מס הכנסה. הטבות המס (= זיכויים, ניכויים, ופטורים הניתנים למגזרים מסויימים או לסוגים מסויימים של פעילות כלכלית) עלו לאוצר המדינה כ-‏23 מיליארד ש''ח. נניח שגובה דמי-השכירות המגיעים לכל אדם, ע''פ החישוב בפרק 1 למעלה, יהיה 10 אלף ש''ח לשנה, ושהם יינתנו לכל אדם מגיל 25 ומעלה. מספר האנשים מגיל 25 ומעלה הוא כ-‏4 מיליון (אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), אבל מתוכם בערך 2 מיליון כבר מקבלים קצבאות שונות מהמדינה או מביטוח לאומי - קצבאות שיהיה אפשר לבטל או לקצץ אם תתקבל ההצעה. לכן העלות הנוספת של דמי השכירות למדינה תהיה כ-‏20 מיליארד ש''ח לשנה.

אם לא רוצים לממן עלות זו ע''י קיצוצים בתחומים אחרים, ניתן לממן אותה ע''י ביטול חלק מהטבות המס (למשל הטבת המס על רווחי הון - שעולה לאוצר המדינה כ-‏13.5 מיליארד ש''ח), וע''י הגדלת כל המסים בכ-‏5%, או הגדלת מס ההכנסה בלבד בכ-‏10%. גם אם תיבחר האפשרות האחרונה, המס השולי שישלמו העשירים ביותר יהיה נמוך מהמס השולי האפקטיבי שמשלם כיום כל אדם מובטל היוצא לעבודה (כפי שהסברנו למעלה בהצעה 1).

למעשה המיסים יעלו בשיעור קטן יותר - יש להפחית את דמי השכירות שישלמו האנשים הפרטיים שיחליטו להשאיר בבעלותם קרקעות יקרות (למשל משום שהם משתמשים בהן באופן רווחי), את ההכנסות מכבישי אגרה, ואת ההוצאות שייחסכו מהקיצוץ בביורוקרטיה של שירותי הרווחה.

בנוסף לכך, כאמור למעלה, ההצעה תאפשר לצמצם את הפיקוח הממשלתי על שוק העבודה, ובכך תאפשר להגדיל את התוצר, כך שהתקבולים ממיסים יהיו גבוהים יותר גם ללא העלאה בשיעור המס השולי.

מי שמתנגד באופן עקרוני לכל העלאה של המיסים, או להגדלת נטל המס על העשירים, צריך להציע דרך אחרת למימון הוצאות המדינה. השאלה ''איך צריכה המדינה לממן את הוצאותיה'' היא שאלה הראויה למאמר בפני עצמו. במאמר זה, הטענה המרכזית היא, שיש לפצות את כל האזרחים על הקרקע שהמדינה מונעת מהם לקבל; פיצוי זה הוא חלק חיוני מהוצאות המדינה, בדיוק כמו כל פיצוי שהמדינה צריכה לשלם למי שנפגע מפעולותיה. צריך לממן פיצוי זה כמו שמממנים את כל שאר ההוצאות החיוניות של המדינה.

סיכום

בתחילת המאמר הצגנו שתי טענות מנוגדות לגבי התערבות הממשלה בשוק העבודה. הגענו למסקנה שיש דרך שלישית - דרך שמציעה פתרון לשתי הבעיות המנוגדות.

הפתרון לבעיות בשוק העבודה אינו טמון בהתערבות ממשלתית נרחבת, אלא בהגדלת העצמאות והחירות של כל אזרח, ע''י תשלום דמי-שכירות קבועים או ע''י עידוד הקמת עסקים עצמאיים.

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל על-פי תורת ישראל - את זה כולנו יודעים, ואנו גם משקיעים משאבים רבים כדי להילחם על עובדה זו; אך תורת ישראל אינה מסתפקת בקביעה כללית זו, אלא קובעת גם שלכל אזרח ואזרח בישראל יש זכות על חלק מארץ ישראל; ראוי שנצא למאבק ציבורי כדי שכל אזרח יקבל פיצוי הולם על זכות זו.

ניתן לטעון שההצעה אינה משחזרת במדוייק את המצב שהיה בזמן התורה, ולכן אין בה תועלת. מי שטוען כך, ראוי שישאל את עצמו, האם המצב של היום, שבו רוב האזרחים אינם יכולים לחיות אלא-אם-כן ימצאו מישהו שיסכים ''לספק להם תעסוקה'', כן מהווה שיחזור מדוייק של המצב בזמן התורה? לעניות דעתי, מצב שבו המדינה מכירה בחירותו של כל אדם להתפרנס באופן עצמאי וללא תלות באנשים אחרים, דומה למצב המתואר בתורה הרבה יותר מהמצב הנוכחי.

מאבק זה הוא, לעניות דעתי, המאבק הראוי ביותר לתואר ''צדק חברתי'', משום שהוא אינו מדבר על חסד ורחמים או על עזרה לנזקקים, אלא על צדק - פיצוי הולם על זכות שמגיעה לכל אזרח ואזרח על-פי התורה.

---

1. בעקבות ההחלטה של רשת ''סופרפארם'', שלא לאפשר לקופאים לשבת בזמן המשמרת, פתחו הארגונים החברתיים במאבק על ''זכות הישיבה''; בסופו של המאבק הושגה פשרה - רשת ''סופרפארם'' התחייבה לשים שטיח בעמדת הקופה, שהעמידה עליו נוחה יותר. לפני זמן-מה דיברתי עם שני קופאים בסניף של ''סופרפארם'' ושאלתי אותם מה דעתם על העניין - הם אמרו ''השטיח סתם מפריע לנו, אנחנו מעדיפים לעמוד על הרצפה, זה יותר נוח ויותר יעיל מאשר לשבת או לעמוד על שטיח. הבעיה העיקרית שלנו עם ''סופרפארם'' היא שהמשכורת מגיעה רק באמצע החודש; הנושא של הישיבה בכלל לא הטריד אותנו והמאבק סתם גרם לנו נזק''; ואם כך הדבר במאבק שנעשה ע''י גופים פרטיים - קל וחומר כשהמדינה מנסה להתערב.
   
   
2. המושג ''אזרח'' משמעו - אדם שיש לו זכויות ידועות בארץ (''זכויות אזרח''); בזמן התורה, רק בני-ישראל היו ''אזרחים'' בארץ ישראל; בימינו, מדינת-ישראל החליטה להעניק זכויות-אזרח גם למיעוטים שאינם מעם ישראל; יש אנשים החולקים על קביעה זו, אך זהו נושא שראוי למאמר נפרד. במאמר זה אשתמש במושג המקראי ''אזרח'', מושג שכל קורא יכול לפרש על-פי השקפת עולמו.
   
   
3. בעבר היה נהוג מס רכוש בגובה 2.5% מערך הקרקע לשנה; אך הוא הוטל, משום מה, רק על קרקעות שאינן בשימוש. המס בוטל החל מ-‏1.1.2000, בעקבות לחץ של ראשי רשויות ערביות. ההצעה שלי שקולה להטלת מס רכוש בגובה של כ-‏2% מערך הקרקע, על כל אדם שיש בבעלותו קרקעות שערכן גבוה מעל סף מסויים, בין אם הקרקעות בשימוש ובין אם לא.
   
   
4. אפשר לקבוע, שערך הקרקע יחושב פעם ב-‏50 שנה (ביובל), כך שאדם שמפתח את הקרקע שלו ומעלה את ערכה - לא יצטרך לשלם מייד דמי-שכירות גבוהים יותר למדינה, אלא רק לאחר היובל.

---