|
|
|
''בעיטה מקפלת'' באנשי הימין או בסתם קורבנות עושק ופלגיריזם, באמצעות גערות ''נאציזם-פאשיזם- ששה מליון'' הינה טכניקה שגורה של השמאל ''להזיז הצידה'' מי שלא מאנ''ש. לעיתים - לנכס גם את עבודותיו, בו-זמנית, לפי מיטב המסורת של הוגת הדעות הגנובות, הגב' צ'אוצ'סקו מרומנייה, ומלסתמי העבודות שהישתלטו על חיי הרוח בבריה''מ ובדמוקרטיות העממיות. בעניין זה ראו למשל ספר שיצא לאחרונה אודות שימוש נרחב בעבודות אחרים, תוך הסתרה מכוונת, על ידי המחזאי והמשורר הנפלא, ברטולד ברכט. אם בארזים נפלה שלהבת- -
טכניקת סגירת דלתות ו''בעיטה מקפלת'' זאת נפוצה עוד בשנות ה-50 כששליטתו של השמאל בחיים אינטלקטואליים, ובשאלה, מי לרווחה ומי למחסור היתה טוטלית. גם היום עדיין קיימת במידה רבה הגמונייה כזאת של המנדרינים השמאליים בחיי התרבות ובמדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות (''מנדרינים'' - על שם סיפרה של סימון דה בובואר, בו היא מתארת את כוחם ההגמוני ושלל-הכוח - סקס שופע עם כל מה שזז בשטח - של האינטלקטואלים המרכסיסטים בצרפת של שנות ה-50).
הינה, לפני פתוח הספר ''החיים כמשל'' בקטע בו מתאר הסופר הגדול פנחס שדה (שהוא אולי הדבר הטוב ביותר שארע לספרות העברית בתקופתנו) את הגיליוטינה שהונפה עליו ודנה את יצירתו להתעלמות, ואותו למחסור, תוך שימוש במערפת ''ציד הנאצים היהודים'': כל חטאו היה שנקט בגישה השמה את הדגש על האינדוידואל וצמיחתו הרוחנית, בניגוד לספרות דור הפלמ''ח על תהיותיה הקולקטיביסטיות (האם אפרים יחזור לאספסת? צריך לברר מה אומרים החבר'ה).
אני מצטט מה''חיים כמשל'':
''בינתיים היה מונח אצלי כתב-היד של שירת ירושלים החדשה - שלחתי מכתבים לכמה בתי הוצאה. מהם לא טרחו כלל להשיב לי תשובה. הנחתי איפוא את כתב היד הצידה.
והנה באותה עת פנה אלי עורכה של הוצאת ''עם עובד'', וביקשני שאשלח אליו את כתב-היד - נעניתי לו (האיש שהיה מתווך בין העורך לביני המליץ עליו בפני כעל ''איטלקטואל''), ושלחתי את כתב היד.
מקץ איזה שבועות, בהזדמני לתל-אביב, סרתי אל העורך.
האינטלקטואל קידם את פני בהיסטריה; הוא הבריק לעומתי בעיניו, והטיח, בקול פרוע, דברים על אנטישמיות ועל נצרות, על פוגרומים, אינקוויזיציה, עלבונם של מבקרי ספרות ורציחת ששה מליונים יהודים אשר לא היתה לי כלל יד בה''.
לבסוף, היה זה שוקן המנוח מ''הארץ'' ו''הוצאת שוקן'' אשר הוציא את עבודתו. האיש קידם את חיי הרוח בארץ לפי מיטב המסורת הליבראלית. הוא לא היה סוציאליסט דוגמטי. כיום רבים מזהים ''ליברליזם ופתיחות'' עם ''שמאל'' חרף האנטגוניזם בין השניים. כך למשל, אנשי תנועת ''ברית שלום'' נחשבים על ידי רבים מבני הנוער ל''שמאלנים'' חרף התנגדות אנשי ברית שלום, שהיו ליברלים, לשמאל.
הינה למשל, אחד מאנשי ''ברית שלום'', הפילוסוף הנהדר ש.ה. ברגמן מהאוניברסיטה העברית (שכיום הושכח, ניתן לסבור, על ידי אנשים כאסא כשר ודומיו). בסיום מאמר בו הוא קוטל בדרכו המעמיקה את ''מאטריאליזם ואמפיריוקריטיסיזם'' של לנין (ספר שטחי ותועמלני מ- 1909 שקראתי פעם, בעוונותי), הוא כותב באירונייה מושחזת:
''קשה להבין, למה קשר לנין את תנועת הפועלים להיפותיסה פילוסופית רעועה זאת'' - ''הוגי הדור'', הוצאת ''מצפה'', ת''א, 1935 (ברגמן היה כמובן רחוק מהמטריאליזם הדיאלקטי המרקסיסטי כרחוק מזרח ומערב. הוא היה מה שהמרכסיסטים מכנים ''אידאליסט ראקציוני'', דהיינו, ניאו קאנטיאני, ברוחו של פילוסוף מרהיב ניאו-קאנטיאני אחר העוסק בהתפתחות הרוח והצורות הסימבוליות -ארנסט קאסירר. חשוב, מרתק, מעמיק ומומלץ).
לבסוף, אוסיף דבר או שתיים בדבר ניכוס אינטלקטואלים מוקצנים מן השמאל את נושא השואה (ראה זאב שטיינהל, שאול פרידלנדר וכד'). אין צורך להכביר מילים, שכן לפנינו דוגמה חייה (מה שנקרא באנגלית caught in the act , דהיינו,'' ניתפס בשעת מעשה'', של מגיב (גטניו) לשימוש בפראזת שואה עטויית שגב חגיגי ומזרה אימה כנגד דובר ימני. הימין כידוע להם, מוליך ל''פשעי מלחמה'', להתלהמות דורסנית ודיכוי כבד, ומכאן ועד לאושוויץ או ''רצח-עם'' אחר (וכמובן, להאג) קצרה הדרך.
איך נאמר? הדרך לבלימת הימין עוברת דרך אושוויץ (ואולי גם לסתם חזירויות, On the house). מה אפקטיבי יותר מאושוויץ להקניית חגיגיות עצמית של מטיף מצפוני?
מנסיוני אספר כי, כרבים אחרים, התענינתי פעם בנושא גרמנייה הנאצית, ובהיסטוריה הצבאית של מלחמת העולם השנייה. אחר הכל, מדובר בדרמה ההיסטורית הגדולה ביותר של תקופתנו, שקיימים בה אספקטים מרתקים רבים, אולי גם בגלל התעוד הנרחב (מדובר במדינה שהארכיונים שלה היו פרוצים לכל, עקב הפסדה) ואולי גם מפני שטובי הכותבים והיסטוריונים מרתקים עסקו בה (כגון, ספרו בן שני הכרכים של יואכים פסט, הוצאת כתר, שהינו גם מסה היסטורית מרתקת, בפרט לחובב מטפיזיקה וניתוח-עומק עשיר גוונים) ואולי גם בגלל ויכוחי ההיסטוריונים, בפרט בגרמנייה, תוך תיזות בדבר ''הדרך היחודית של גרמנייה בהיסטורייה'', לעומת גישות אוניברסאליות יותר.
אבל, ''אין אפס'' בעולמנו, חדור האינטרסים והשיקולים הזרים, שכן, לרשעים לא יחסר פתחון פה, כפי שאמר לותר. כל אימת שאמרתי משפט תמים בנוסח ''היטלר היה בנו של פקיד באימפריה ההבסבורגית'' או ''פון פאפן, מנהיג המפלגה הלאומית/שמרנית, עשה קואליציה עם היטלר מתוך כוונה לבלום את הרדיקליזם הנאצי והיצף ההמון המוסת , ולשמר יסודות בונים קודמים'' היו כאלה שקרעו את גלימתם, מתוך אושר פנימי, נוסח הכוהן הגדול כייפה שחיפש דרך להפליל את ישו: ''השמעתם כיצד זה מנאץ? הינה, הוא עצמו אמר ''היטלר'' וגם נקב בשם גרמני אחר, ימח שמם וזיכרם. זכור את אשר עשה לך עמלק''. כך הופך איפוא איש השמאל למגלם ישראל סבא הלוחם בעמלק למינהו. בעוונותי שמתי פעם לב בראייתי החדה, לעיתים, כי האידאולוגיה הנאצית, הינה מקרה פרטי של אידאולוגיה מונוליטית החדורה ביסוד ה''טוהר'', כלומר בדמרקציה (גידור) מקוטבת בין ''הטהור'' ו''הטמא'', אחוז הסיגים. נו טוף, עצם ''התענינותי'' כבר גררה הדבקה של נאוצים למיניהם לגבי. רק מה, סבורתני כי כתבן מקומי שופע אימץ לו הבחנתי, וכתב סביב זה עבודה ענקית ו''מפתיעה'', חד-תימטית אומנם תוך גלגול ווריאציות שונות, אודות יסוד הטוהר באידאולוגיה הנאצית. טוף, ממילא איני עוסק בכתיבת היסטוריה, ומה לי כי אלין אם יהודי רוצה קצת פרנוסה וקידום אקדמי? שיבושם, אבל למה לשפוך דמו של יהודי אחר?
מונופול השמאל גם יפה לקבלת תקציבים שמנים מגרמנייה, למומחי גרמניה-שואה ישראלים, וגם לסמינרים בגבעת חביבה, בהם נוער גרמני אידאליסטי (סוציאל- דמוקרטי ברובו) שומע הטפות והצעות לרפורמה של החברה הגרמנית מפי בר-הסמכא המקומי. וכן גם לכתיבת ספקולציות רשלניות ושטוחות אך סנסציוניות, כמו זו המזהה את הוויית גרמניה הנאצית עם קיטש אסטטי (פרופ' פרידלנדר) , שבחו''ל, מה לעשות, ראו בהם בוקי-סרוקי, אך פה נחטפו בהמוניהם, והשפיעו גם על יצירות ''אמנות'' של החונטה השיינקינאית.
|
|
|