בני המשרת בצה''ל נשלח לשמור על מתנחלים בהתנחלות מבודדת בשומרון בשם עינב, במסגרת תורנות של אבטחת ישובים.
נסענו לבקרו בשבת האחרונה. על אווירת הדכאון ואי הוודאות השוררת ביישוב אספר אולי בהזדמנות אחרת, אולם רציתי לשתף אתכם בקלות הבלתי נסבלת של חציית הגבול.
חצינו את הגדר בכביש 557 מצפון לטייבה. במעבר מזרחה ובחזרה לשטח ישראל, לא נבדקה מכוניתנו, לא הסתכלו בתעודות, וגרוע מזה, איש מחיילי צה''ל הנמצאים במחסום אף לא העיף מבט לכיוון מכוניתנו, אפילו לא מזווית העין. ועוד יותר גרוע, - בנתיב המיועד לחציית רכב ישראלי אפילו לא עומד חייל או שוטר אחד לרפואה - כלום - נאדה!!
ברם, את הפלשתינים בעלי לוחיות הזיהוי הכחולות מעכבים שם וממררים להם את החיים. זה נראה לי כמו לחפש את המטבע מתחת לפנס.
בדרך חזרה שמענו בחדשות שבאזור נתניה נגנבו בלילה 11 מכוניות. אמרתי לבני ביתי שכל מה שהיו הגנבים צריכים לעשות זה פשוט לנהוג אותן לשטחי הגדה, ואיש לא היה עוצר בעדן.
אתמול ארע הפגוע בנתניה. המפגע יצא , כך מדווחים, מכפר סמוך מאד למעבר הגדר אותו חציתי. הוא לא היה צריך לחצות שום גדר. כל מה שהיה צריך לעשות זה להרכיב לוחות זיהוי צהובות על רכב ולחצות את המחסום לתוך ישראל. מי שהסיע אותו היה גם יכול לשוב בבטחה.
קשה לי להבין את הזלזול הזה בנהלי ביטחון, ואני חושש שאני מבין את מקורו. מערכת הביטחון לא רוצה לעכב את אחינו המתנחלים, אדוני הארץ, בדרכם לעבודה וממנה במחסומים מיותרים.
תוצאת הזלזול הזה, ואפילו אם אני טועה בהשערותי לסיבתו (יתכן מאד וזו סתם חפיפניקיות ישראלית מצויה) עלתה בחיי אדם.