המאמר מופיע גם באתר המחבר: ''זרקור''.בעקבות התבטאותו של צחי הנגבי (על מנהיגי הליכוד שאותם עזב) ב-''מבט'' 8.12.2005: ''זאת חבורה שרצה לשדה מוקשים, שרה ורוקדת''.
התקשורת המודרנית אימצה אל לבה בחום את ההגדרה של ''לרצוח את השליח'' שמקורה במה שמיוחס לשליטים אכזריים של פעם, אשר הוציאו להורג שליח שהביא בשורות רעות. זה הפך למנטרה אשר אמורה לקבוע כי התקשורת היא בסך הכול שליח, או דוור, אשר מביא את המסר אל המען – ציבור הקוראים, המאזינים והצופים. המשתמע הוא שהתקשורת עצמה היא חסרת פניות ואובייקטיבית למהדרין. למען דיוק היסטורי יאמר כי לצדקנות הזאת אין, וגם לא היה, כל יסוד. העיתונים שהופיעו עם תווית של אובייקטיביים, ולעיתונאים שעבדו בהם, היו עמדות. וודאי שלעיתונים של תנועות פוליטיות או חברתיות היו עמדות חדות וברורות. רק מי שקרא את כל העיתונים, או שמע וראה את כל הערוצים קבל מושג, מבולבל משהו, על הדעות שרווחות בציבור ובצמרת השלטון.
כיום התקשורת אף לא מתיימרת להיות רק שליחה. היא חלק מן המשחק. היא מצויה בלב לבה של הזירה הפוליטית והיא עושה מאמצים לשווק את עצמה. ניקח, למשל, עיתון כמו ''הארץ'' – שאני מנוי עליו ומוצא אותו למשובח שבין עיתוני ישראל. הוא מצטייר אצל חלק מן הציבור כעיתון אובייקטיבי. הוא הפך למעין ''שופראזול'' אשר בו תמצא גם מדפי מעדנייה לאניני טעם בצורה של מאמרים ראשיים שמתריעים, מסבירים, מנתחים מצבים ומפרשים אותם. יש גם עמודי מאמרים משובחים ומדורים שבהם כותבים אנשים שונים שלא שייכים לתקשורת. אך במדפים אחרים המוצרים הם פופולאריים, אפילו פופוליסטיים. עריכת סקרים אחרי נפילת קסאמים או אחרי פיגוע אשר מראים עלייה למפלגה מסוימת וירידה למפלגה אחרת הם סימן ההיכר של פופוליזם זה. והסקרים הללו הפכו ליומיים, כאילו מדובר היה בשוק לניירות ערך, שבו עולות יורדות המניות. כאילו עיתון הארץ הפך למוסף של ''דה-מרקר'', מגאזין הכלכלה היומי של העיתון. דיווחים על מצב רוח ציבורי כל ימות השנה, הם דבר חשוב. דיווחים מסוג סקרים לקראת הבחירות יש בהם משום כניסה של התקשורת למערכה התעמולתית של המפלגות.
אינני מדבר על נקיטת עמדה מערכתית. אין בכך שום פסול ועיתון ''הארץ'' עושה זאת. אבל דיווח אמור להיות חף מנקיטת עמדה במישרין או בעקיפין. ביטויי זעם לאחר פיגוע או ירי קסאמים הוא זמני, זה מצב רוח, שהוא משתנה. הפיכתו לאינדיקטור של עמדת הציבור היא לעצמה נקיטת עמדה.
מה שנצפה, נשמע, ובעיקר מה שנקרא, נראה כמו יצירה תזמורתית שהלחן והביצוע הם של התזמורת תקשורת. הסקרים של ''הארץ-דיאלוג'' הפכו למעין אורים ותומים של הדופק הציבורי. אני כבר לא יודע אם התקשורת מקדימה את הפוליטיקאים בתרועות משתנות אלה, או להיפך. יש מעגל קסמים שאחד תלוי בשני ואחד מזין את השני.
כאשר נוח, קוניונקטוראלית, אומרים ''תנו לצה''ל לעשות את המלאכה'' וכאשר תותחי צה''ל רועמים בעקבות ירי הקסאמים אולי המוזות שותקות אך לא הפוליטיקאים. הרי יש קונצנזוס מכריע, שירי לתוך שטח ריבוני ישראלי מתוך רצועת עזה ראוי לתגובה הולמת של צה''ל. וצה''ל עושה זאת, לפי שיקולים טקטיים, כשהוא מונחה אסטרטגית על ידי הממשלה. אלא אז כל אלה שצעקו ''תנו לצה''ל לפעול'' מייעצים לו כיצד לעשות זאת, תוך אזהרות להנהגה הפלשתינאית. זה מוצא ביטוי לא רק בין מפלגות יריבות, אלא גם בתוך צמרת של מפלגה כמו הליכוד. כאשר שר הביטחון מופז ושר החוץ שלום מזהירים את הפלשתינאים, ומטבע הדברים שביבי נתניהו לא יכול לפגר.
אני רוצה להאמין שאין מפלגה בישראל, תהיה קיצונית ימנית ככל שתהא, שהיא מעוניינת בהרג ישראלי אחד בפיגוע כדי לזכות בעוד כמה מנדטים לכנסת, או למצער, לעודד את פעיליה בשטח להפיץ את ה''בשורה''. אולם אילו חלילה היה מתבצע מגה-פיגוע ללא הרוגים, היינו ללא ספק מוצאים באתר קואליציה רחבה של פוליטיקאים.
דומני שהציבור בישראל, ברובו לפחות, עשה את ה''סטאז' '' והוא יודע יפה שקשה מאוד למנוע ממתאבד לבצע את זממו. אין שום פתרון מתוחכם, כולל גדר הפרדה, מודיעין טוב, מחסומים, אשר ימנע באופן מוחלט מעשה טרור מטרוף מסוג זה, אשר החממה – ה''מדרסה'' – היא באזורנו, אך הפגע-נגע הזה הפך למכת עולם. הפרשנים הצבאיים, מפקדי צבא ואנשי מערכת הביטחון, אומרים זאת השכם והערב.
משום כך בימים האלה ובעת הזאת גם הפוליטיקאים וגם התקשורת חייבים להקפיד על ראייה מפוכחת בדרך מלאה מהמורות אל הכרעת הציבור לאן פניו מועדות. לא רק שלא צריך לרקוד עם הקסאמים (מונח שאול מסרט בשם ''לרקוד עם זאבים''), חייבים ללכת עקב בצד אגודל בשדה מוקשים זה. זאת גם אם יש חשש להפסד מנדט או לירידה בתפוצת עיתונים.
לרקוד עם קסאמים לצלילי ''תזמורת תקשורת''
