המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר המחבר זרקור.התקשורת שלנו, על כל ענפיה וגווניה, מצהוב עז ועד לבהרות צהבהבות, לא יודעת את נפשה במערכת בחירות זאת, שאלמלא היו מתקיימות בטרם זמן היה צריך להמציאן כדי להנשים את העיתונות הכתובה והאלקטרונית בחמצן. הפרופסור גבי וימן, פרופסור לתקשורת באוניברסיטת חיפה, אף הגדיר את התקשורת כ''חולת סקרת''.
הזעקה התקשורתית החדשה מופנית לחיפוש המפלגות, ובעיקר מפלגת העבודה, אחר ביטחוניסטים ובראש וראשונה עטורי ''פלאפלים'' שכן ה''אג'נדה'' החברתית עדין מפגרת אחר הסוגיה הביטחונית בקרב הציבור. מן הבחינה הזאת, ל''קדימה'' אין בעיה. בראשה עומד מצביא אשר התפיסה שלו היא אורוורליאנית שקובעת שטקטיקה היא היא אסטרטגיה. המצביא שהצטרף באחרונה לשורותיה הצליח לזגזג את הטקטיקה עד שהוא עצמו אינו מוצא בה את ידיו ורגליו.אגב, יוסי שריד הקדיש לכך מאמר חד כתער שבו הוא יוצא חוצץ נגד צרוף ביטחוניסטים לצמרות הפוליטיות. ואני תמה על כך. העובדות, על כל פנים, אינן מגבות אותו.
אפשר לומר במידה רבה של סבירות שרוב הרמטכ''לים של צה''ל כאשר הסירו את מדיהם היו peaceniks עם אלה נמנים יגאל ידין, מרדכי מקלף, משה דיין, צבי צור, יצחק רבין, חיים ברלב, דוד אלעזר ואהוד ברק. וכי צריך דוגמה טובה יותר מאשר חניך תנועת ז'בוטינסקי, עזר וייצמן, לימים מפקד חיל האוויר, אשר הוא ומשה דיין הביאו את ראש הממשלה מנחם בגין לעשות שלום עם מצרים במחיר נסיגה מכל סיני?
רוב חברי המועצה לשלום ולביטחון הם בעלי עבר של מפקדים בכירים בצה''ל או בזרועות הביטחון השונות. מיותר להוסיף שמכתב הטייסים בשעתו משמש אף הוא אינדיקטור מי ומה הם הקצפת הצבאית שלנו בכלל וה''טובים'' שבהם בפרט. אגב מכתב הטייסים, כמו במקרים קודמים (של סרבנים בשטחים), עיקר הוויכוח הצטמצם בפן הלגליסטי – מותר או אסור להפר חוק – ולא בצד המוסרי. מה הביא צמרת מפוארת כזאת של חיל האוויר לכתוב: ''אנו, שחונכנו על ברכי הציונות, ההקרבה, הנתינה למדינת ישראל, שירתנו תמיד בחזית נכונים לבצע כל משימה קשה כקלה, על מנת להגן על מדינת ישראל ולחזק אותה... שחונכנו לאהוב את מדינת ישראל... מסרבים לקחת חלק בתקיפת חיל אוויר במרכז אוכלוסייה אזרחית...''
והמכתב, אף שהייתה בו פגיעה בנורמות של הצבא והמדינה, עשה את שלו. כותביו, כמו מפקדים אחרים, לא צריכים להתעמק במשנתו של פון קלאוזוביץ כדי להגיע למסקנה שהמלחמה היא האמצעי האחרון להשגת שלום. בעולם הנאור של ימינו לוחמים אם מופר השלום ולוחמים כדי להשיב את השלום על כנו. כאשר המפקדים במדים, האתגר שלהם הוא להגן על המדינה מפני כל אויב וצר. זה לא אומר שעם פרישתם הם לוקחים איתם תפקידים שמלאו בעבר. אך כאשר הם פושטים את מדיהם הם אזרחים שאי אפשר ליטול מהם את הידע שצברו בתחום הביטחוני.
לפני שבוע, ב''רואים עולם'' בערוץ 1, רואיין מי שהיה ראש המטות המשולבים של ארצות הברית, הגנרל ריצ'ארד מאיירס, שבעת כהונתו יצאה ארה''ב למלחמה בעיראק. שתי הערות שלו ראויות לציון. אחת, שהוא לא היה ממליץ לצאת למערכה צבאית נגד איראן במגמה למנוע ממנה ייצור נשק גרעיני. הערה שנייה, בשום מקום בעולם הוא לא נפגש עם מפקדי צבא שוחרי שלום כמו בישראל.
אז מה רע במפקדים צבאיים בעבר כאישים פוליטיים בהווה, ועוד בהכללה?
הגנרלים שלנו
