משהו לא טוב קורה למערכת-הבחירות של עמיר פרץ. היא מדשדשת במקום.
הזינוק שלו, שהתחיל עם בחירתו כמנהיג מפלגת-העבודה, נעצר. אירוע רודף אירוע - ה''מפץ'' של קדימה, מעשי-הזנות של שמעון פרס ושאול מופז, האירוע המוחי של אריאל שרון, הבחירות הפנימיות בליכוד, הקסאמים על אשקלון. פרץ נדחק לשוליים.
אמנם, המערכה האמיתית עוד לא החלה. גם ב-1999 אמרו בשלב דומה על ברק ש''אהוד לא ממריא!'' - ואז נסק לניצחון סוחף. אבל המצב מדאיג.
שום יוזמה מלהיבה לא יוצאת בימים אלה ממחנהו של פרץ. בטלוויזיה וברדיו מופיעים בשם העבודה פוליטיקאים ישנים, המשמיעים מסרים ישנים. הסקרים נותנים לו כעת 22 מנדטים, לעומת 39 לשרון ו-12 לנתניהו.
אין הרבה זמן. על פרץ לקבל החלטות אסטרטגיות אמיצות. עכשיו. מיד. זהו מבחן של מנהיגות. מבחן גורלי, מפני שמפלתו תביא אסון לא רק על מפלגתו, אלא גם על מחנה-השלום והמדינה כולה.
בקרב הזה, כפי שכבר אמרנו, יש יתרון עצום למי שיקבע את מיקום שדה-הקרב. פרץ מעוניין שהקרב יתנהל על הנושאים הסוציאליים והכלכליים, בעוד ששרון ונתניהו מעוניינים שהוא יתנהל על הנושאים הלאומיים והביטחוניים. סקרי דעת-הקהל אומרים שרוב הציבור מאמין שפרץ הוא המועמד הטוב ביותר לפיתרון הבעיות החברתיות, אך רוב עצום מאמין שרק שרון מסוגל להביא ביטחון.
המומחים המקיפים את פרץ אומרים לו: דבר רק על עניינים חברתיים. אל תדבר בכלל על עניינים של מלחמה ושלום, ואם אין ברירה - תגיד רק דברים עמומים. עליך לקחת קולות מהמרכז, ושם לא מאמינים בשלום.
זה נשמע הגיוני. אבל זוהי עצה רעה.
קודם כל: האם בכלל מסוגל פרץ להעמיד את הנושא החברתי במרכז המערכה ולכפות אותו על יריביו? זה כמעט בלתי-אפשרי.
בישראל של ימינו, ראש-הממשלה ושר-הביטחון, בעזרת מפקדי הצבא, יכולים ליצור מתח ביטחוני בכל מקום ובכל עת שירצו. זה הולך ככה: הצבא הורג פעיל פלסטיני ב''סיכול ממוקד'' ומכריז שזה היה מחבל מסוכן, שתיכנן פיגוע רצחני. חברי ההרוג משיבים במטח של טילי-קסאם ופצצות-מרגמה, וטוענים שזו הייתה נקמה. על ''מעשי-טרור נפשע'' זה מגיב הצבא בחיסולים נוספים ובאש תותחים והתקפות מהאוויר. והופ, יש מתח בטחוני.
לזה יש ואריאציות שונות. חיזבאללה מוכן תמיד לשתף פעולה ולחמם את הגבול הצפוני, אם צה''ל יספק לו פרובוקציה קטנה. ואם לא קורה כלום בשטח, יש תמיד איש אמ''ן המוכן להשמיע אזעקה: איראן מגיעה או-טו-טו לייצור פצצה גרעינית, שתעביר אותנו ישר לאלסקה.
לשרון ולמופז אין שום בעיה מוסרית או מעשית ביצירת כותרות נוטפות-דם. כך אמר גם אחד מיועציו המקצועיים של פרץ בטלוויזיה, אך הוא הושתק מיד על-ידי חבריו. איך אפשר להעליל עלילה נפשעת כזאת על צה''ל? הרי זה עלול גם לפעול כבומברנג במערכת-הבחירות! וכרגיל, כשהדגל הלאומי עולה בתורן, על כולנו לעבור לדום ולהצדיע. (ודווקא זאב ז'בוטינסקי, אביו הרוחני של הליכוד, אמר פעם: ''לא אעמוד דום כאשר מישהו שר את 'התקווה' ומרוקן לי בינתיים את הכיס!'')
אם יתקבל הרושם שאין לפרץ מסר ברור ומשכנע בעניינים הלאומיים הקיומיים, או - גרוע באותה מידה - שיש לו מסר אך הוא פוחד להשמיע אותו, זה ימוטט את אמינותו כמועמד לראשות הממשלה.
אין ברירה: הוא חייב לדבר. ואין ממה לפחד.
ניקח את בעיית ירושלים.
זה עשרות שנים חוזרות כל ממשלות ישראל על המנטרה: ''ירושלים המאוחדת, בירת ישראל לנצח נצחים!'' נתניהו מאשים תמיד את כל יריביו, משמעון פרס ב-1996 ועד סילבן שלום לפני שבוע, במזימה זדונית ''לחלק את ירושלים''.
לפני שבועיים נכנע פרץ ליועציו וחזר על המנטרה הקדושה: גם הוא דוגל בירושלים המאוחדת, בירת ישראל לנצח נצחים, אמן.
זאת הייתה אמירה שיקרית. כל ילד מבין שלא יקום שלום מבלי שירושלים המזרחית תהיה בירת המדינה הפלסטינית. פרץ יודע זאת היטב. גרוע מזה, זאת הייתה אמירה טיפשית.
זה התברר כבר למחרת היום. ''ידיעות אחרונות'' פירסם סקר שהיכה את כל הפוליטיקאים בתדהמה: 49% מהציבור הישראלי מוכנים לקבל את חלוקת ירושלים, 49% מתנגדים לכך. מכיוון שאדם רגיל נוטה להשיב בסקרים תשובות המתאימות לקונסנזוס, ברור שרוב הציבור מוכן עכשיו לחלוקת העיר.
אני דווקא לא נדהמתי. לפני שמונה שנים, אחרי ש''גוש שלום'' פירסם מנשר מהפכני שטבע את הסיסמה ''ירושלים המאוחדת - בירת שתי המדינות'', השמעתי אותה לנהג-מונית. רוב נהגי-המוניות הם סופר-פטריוטים, ולכן לא הופתעתי כאשר קרא ''בשום אופן לא!'' אך הנימוק שלו הדהים אותי ממש: ''אני לא רוצה ירושלים מאוחדת! אני רוצה שהערבים יעופו לי מהעיניים! שייקחו את השכונות הערביות וילכו לעזאזל או למדינה פלסטינית, לא איכפת לי!''
את הטאבו על חלוקת ירושלים שברנו כבר אז. על המנשר הזה חתמו תוך כמה שבועות 800 אמנים, סופרים, משוררים ופרופסורים, והרשימה התארכה וכללה אלפי חותמים מכל שדרות הציבור. ב-2000, כשהיה נדמה (בטעות) שאהוד ברק מוותר בקמפ-דייוויד על ירושלים המזרחית, לא קמה במדינה שום צעקה. הניסוח של ביל קלינטון בעניין ירושלים - ''מה שערבי צריך להיות פלסטיני, מה שיהודי צריך להיות ישראלי'' - מקובל על רבים. הוא נכלל גם ביוזמת ז'נבה. אילו היה פרץ מכריז על כך בפה מלא, בקומה זקופה, היה יוצא נשכר.
זה נכון גם לגבי כל שאר הנושאים הנוגעים לשלום. העמימות טובה לשרון, היא רעה מאוד לפרץ. כוחו הגדול בכך שהמסר הכלכלי-חברתי שלו משתלב היטב עם המסר הלאומי-בטחוני. הם שני הצדדים של מטבע אחת. זה מסר מרענן, חדש לרוב הציבור. מסר שהוא גם נכון, גם מוסרי, וגם טוב מבחינה אלקטורלית.
הערה אישית: אינני מביע כאן את דעתי כפרשן חסר-ניסיון, שלא נשא מעולם באחריות. ניהלתי בחיי חמש מערכות-בחירות לכנסת, נגד כוחות אדירים, והצלחתי בארבע מהן. אמנם, זה היה תמיד בשם מפלגות קטנות, חסרות מנגנון וכסף, אבל מבחינת הבעיות והאילוצים זה לא משנה הרבה.
יש הרגשה שלציבור נמאס ממערכות פוליטיות שקרניות. הוא נעשה חשדני יותר ויותר. הפעם, יותר מאי-פעם, הוא משתוקק למסרים ברורים. ואכן, אחרי כל התהפוכות של הימים האחרונים התגבשה עכשיו מערכה המעניקה לבוחר את הברירה בין שלוש אפשרויות שונות:
- מימין, הליכוד בראשות נתניהו, שזז בבירור ימינה. נתניהו ישתדל עכשיו ללבוש מסיכה ''מתונה'' יותר, אבל זה לא יעזור. לא זה בלבד שיש בליכוד קבוצות פאשיסטיות מובהקות, אלא שברור שהליכוד כולו מתנגד לוויתור על שטחי ארץ-ישראל, כך שהשלום בכלל יורד מהפרק.
- באמצע, ''קדימה'' בראשות שרון, שוויתרה על ארץ-ישראל השלמה אך מתנגדת לפשרה אמיתית עם הפלסטינים, שתושג בדרך של משא-ומתן והסכם. שרון מתכוון להכתיב בכוח את גבולות-הקבע של המדינה, תוך סיפוח רוב הגדה המערבית וכל ירושלים המזרחית.
- משמאל, העבודה בראשות פרץ, הדוגלת במשא-ומתן עם הפלסטינים לשם השגת שלום של פשרה.
לא יהיה סיכוי לפרץ, אם יתקבל הרושם שאין הבדל אמיתי בינו ובין שרון. עליו לשכנע את פליטי העבודה, הנוהרים אחרי שרון, שרובצת תהום בין תפיסתו (משא-ומתן ופשרה) ובין תפיסת שרון (תכתיב חד-צדדי). שרון מעוניין לטשטש את ההבדל התהומי הזה, ועל-פי אותו ההיגיון צריך פרץ להיות מעוניין להבליט אותו.
מי שמסתפק בעמימות, יבחר בשרון. אבל חלק גדול של הציבור, ודווקא במרכז, מתגעגע למנהיגות אמיצה, שתשמיע מסר ברור. כאן - ורק כאן! - טמון הסיכוי של פרץ.
כדברי ר' נחמן מברסלב:
''כל העולם גשר צר מאוד, והעיקר - לא לפחד כלל!''
והעיקר: לא לפחד כלל!
