פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
הנושא העדתי אינו רלוונטי במערכת הבחירות – חלק ב'
צבי גיל (יום רביעי, 25/01/2006 שעה 7:00)


הנושא העדתי אינו רלוונטי במערכת הבחירות – חלק ב'

מסה בשני חלקים על מיזוג גלויות והצלחתו

צבי גיל



חלק א'

הישגים בתחומי האינטגרציה

התהליכים המוחשיים של התקדמות כלכלית ותעסוקתית של קבוצות עולים שונות ושל השוני החברתי והתרבותי שהתפתח אצלם בתקופות השונות של השתלבותם בחברה הישראלית הושפעו מן החיזיון החוזר והמשתנה בהתמדה בין רמות ההשכלה לסוגיה, נורמות תרבותיות, נורמות חברתיות, לכידות משפחתית וקהילתית ומערכות מנהיגות מצד אחד, לבין יוזמות חזקות של המרכז ושל מרכזי משנה ביצירת מוסדות חדשים. ברשימה מסוג זה, מן ההכרח שיובאו להלן נתונים סטטיסטיים.

בשנת 1965 בקטגוריה של ''פרופסיות ועובדים מנהליים'' היו הנתונים הבאים: עולים מאסיה ומאפריקה 10.7%, עולים ילידי אירופה ואמריקה 30.2%. רוב יוצאי אפריקה והמזרח עסקו בחקלאות ובתעשייה. הפילוח לשנת 2002 לפי נתוני למ''ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) הוא: שיעור ההשכלה האקדמית בין יוצאי אסיה ואפריקה הוא 42.2%, בין יוצאי אירופה ואמריקה – 79% ובין ילידי הארץ – 49.1% (עם אלה נמנים בני דור שני ושלישי של יוצאי אסיה ואפריקה). מקצועות חופשיים וטכניים: יוצאי אסיה ואפריקה 72.7%, יוצאי אירופה ואמריקה 66.1%; מנהלים: אסיה ואפריקה 39.1%, אירופה ואמריקה 45%. בקרב הנשים ההבדל גדול יותר: אסיה ואפריקה 22.7%, אירופה ואמריקה 40.8.

בתחום החינוך, של 13 שנות לימוד הנתונים בשנת 1965 היו כדלקמן: 8.6% עולים ילידי אסיה ואפריקה, 30% עולים ילידי המערב. בשנת 2002: בני 18 ומעלה עם 13-15 שנות לימוד: ילידי ישראל 23.5%, יוצאי אסיה ואפריקה 20.0%, ויוצאי אירופה ואמריקה 28%. (גם כאן יש לשים לב שבקטגוריה ''ילידי ישראל'' ישנם צאצאים רבים מבני יוצאי אסיה ואפריקה.) אשר ל-‏16 שנות חינוך ומעלה הנתונים הם: ילידי ישראל 19.0%, יוצאי אסיה ואפריקה 12.9%, יוצאי אירופה ואמריקה 31.6%. בשנת 2000 למדו לתואר ראשון 23% מיוצאי אסיה ואפריקה, 37% מיוצאי אירופה. לתואר שני באותו זמן למדו: 25.5% מיוצאי אסיה ואפריקה, 41.1% מיוצאי אירופה. בתואר השלישי הבדלים בולטים ויוצאי אסיה ואפריקה מהווים כשליש – 17.4% לעומת 51.7% של יוצאי אירופה ואמריקה. לדעתי הפער הצטמצם, הן בשל ריבוי הנרשמים של יוצאי אסיה ואפריקה במכללות מקומיות והן בשל מדיניות של אוניברסיטות שונות לעודד קבלתם של סטודנטים משכונות עניות ועיירות פיתוח.

אינדיקציה למה שקרה בשנתיים אלה ניתן למצוא בנתונים שהביאה מנכ''לית משרד החינוך רונית תירוש במסיבת עיתונאים לקראת שנת הלימודים (שנת תשס''ה), על צמצום הפערים בתקופה זאת: בתחום נשירה מן הלימודים השיעור הצטמצם מ-‏31% ב-‏2002 ל-‏25% ב-‏2004. בשיעור הניגשים לבגרות מ-‏58% בשנת 2002 ל-‏67% בשנת 2004. בעלייה לזכאים לתעודת בגרות, מ-‏33% ל-‏36.3%. זה באופן כללי. שיעור היהודים הזכאים לתעודת בגרות בשנת 2004 היה 51.5%.

בתחום התעסוקה, לפי הסוציולוג והמחנך יעקב נהון (''עדות בישראל'' 1983) הפערים האופייניים לציבור השכירים נעלמים כמעט כליל. בקרב העצמאיים הם מעידים על יכולתם של בני הקבוצה הדומיננטית ליטול לעצמם עיסוקים עדיפים מבחינת הסטאטוס שלהם. גם כאשר יתר התנאים שווים, אם מכוח העדפתם הסטריאוטיפית של המעסיקים או בשל מערכת קשרים עדיפה עם הרובד העליון של החברה, עם הזמן (כלומר גם מאז 1961 עד 1983) וגם כאשר משווים מבוגרים וצעירים, גדל אצל בעלי השכלה התיכונית הפער העדתי מבחינת הסיכויים להימצא בעסקי הצווארון הכחול. זה, בלי ספק, כתוצאה מריכוזם הגובר של יוצאי אסיה ואפריקה ברמת ההשכלה התיכונית. לעומת זאת, אצל בעלי ההשכלה העל-תיכונית והגבוהה הצטמצם, אם כי לא נעלם, הפער העדתי בעיסוקי הצווארון הלבן הגבוה. זאת הייתה התמונה בשנת 1983, ומאז חלה התקדמות רבה. כיום ברמת הניהול הגבוהה, גם מבחינה אליטיסטית וגם מבחינה מספרית, רבים מבני יוצאי אסיה ואפריקה נמנים עם העשירונים העליונים בכל התחומים ללא יוצא מן הכלל. נתונים על מרכיב של תעסוקה ושכר ע''פ השתייכות עדתית לא קיימים כיום, וזה מראה על משהו, גם אם ישנם נתונים לגבי השכר של העשירונים התחתונים והעליונים. פעם היו נתונים. במחקר שנעשה בשנות ה- 50 היו הנתונים הבאים: משתכרים יותר מ-‏800 ל''י לחודש: עולים ילידי המזרח 9.9%, מערב-‏30.2%.

יחד עם זאת אין להתעלם מן הגורם הגיאוגרפי של מגורים. בשנות ה-‏50 וה-‏60 רוב העולים יוצאי אפריקה ואסיה היו בפריפריות של הצפון הדרום וירושלים. רוב עולי המערב וילידי הארץ היו במרכז – חיפה, תל אביב. ההזדמנויות למציאת עבודה מתאימה היו טובות לעין ערוך במרכז מאשר בפריפריות הרחוקות, ומי שרוצה למצוא שרידים לשורשים האתניים של תעסוקה ואבטלה, יימצא אותם בקטגוריה הזאת. אבל גם כאן ישנה מוביליות גדולה, בעיקר של הצעירים מן העיירות אל אזורי המטרופולין, ותזוזה נמרצת בתחום התעסוקה.

אולם דווקא הריחוק של הפריפריה מן המרכז הצמיח דור של מנהיגות מקומית, מעין ''אוטואמנציפציה פוליטית'' לוקאלית. רובם פעלו מטעם הליכוד. עם הזמן, ההצלחה שלהם הפכה לרועץ כאשר בליכוד נוצר מעין ''צוואר בקבוק'' של ייצוג עדות המזרח שבלם קידומם של פעילים רבים שכבר רכשו ניסיון וכוח בשלטון המקומי. תופעת ''צוואר הבקבוק'' לפי א. גרינברג (''הליכוד ויוצאי עדות'') הגיעה לשלב הקריטי בבחירת המועמדים לכנסת בבחירות 1992. אז הגיעה לשיאה תחרות המזרחים בינם לבין עצמם מן המחנות השונים על מקומות בודדים ברשימה ודחיקת נציגי עיירות הפיתות. אולם מאז השתנה המצב בליכוד וכן במידה רבה במפלגות אחרות. עם זאת בתחום המוניציפאלי דווקא קיים מה שהעיתונאי דניאל בן-סימון קורא ''סינדרום באר שבע''. הוא כותב, בין השאר: ''מעל לפקעת העסקנות מרחפת יריבות עתיקת יומין בין הפלג המרוקאי של סניף הליכוד לבין הפלג התוניסאי. הפלג התוניסאי מחובר למשפחת שרון ואילו הפלג המרוקאי למחנה נתניהו''. אבל בכך אין שוני בקרב היהודים בכלל, ופלגים בישראל בפרט.


המיזוג האולטימטיבי – נישואים בינעדתיים

ב-‏13 באוגוסט 2004 התפרסמה בעיתונות ידיעה שאורן יחזקאל מקריית מוצקין נהרג יום לפני כן בהתהפכות אוטובוס בצפון הודו. בתאונה נהרגה חברתו של יחזקאל, וורד אלטמן, שאיתה אמור היה להתחתן. אילו השנים התחתנו, וודאי שלא הייתה מתפרסמת ידיעה, אבל על תאונה בהודו שבה נהרגו שני ישראלים שעמדו לקשור את חייהם בעתיד התפרסמו דיווחים. זאת לא רק אינדיקציה שבחוץ כל הישראלים שווים. לי ידיעה זאת הצביעה על פן אחר של אינטגרציה בישראל, נשואים מעורבים. אורן בא מבית ממוצא ''ספרדי'', ואילו וורד אלטמן באה מבית אשכנזי. הואיל וידיעה עצובה זאת היתה הגורם המאיץ לכתיבת המאמר, התחלתי לאסוף קטעי עיתונות בנושא. והנה כאשר אני פותח את תיק הלקטים אני מוצא כתבה גדולה על מחקר בנושא הנצחת זיכרון ובמרכז הכתבה תמונה של אישה יפה. שאלת את עצמי מה שייך יום הזיכרון לרבין, שהובא כדוגמא, לנושא שאני עוסק בו. בשלב מסוים רציתי להשליך את העמוד, מתוך אוגדן שהלך והתעבה בלאו הכי. החלטתי לשוב אליו, מתוך הרגל שלעולם אל תשליך חומר מקורי לפני חתימת המאמר. כאשר הגעתי שוב אל העמוד גיליתי את הסיבה. שם החוקרת הוא ד''ר ויניצקי-סרוסי. הנה מוצר מובהק של מיזוג עדות בישראל, וכמובן שיש עוד רבים כמוה אשר משמרים את שם בית אבא.

במסגרת יחסי אנוש מבטאים נשואים קרבה מרבית. מוסד הנשואים משולב פומבית עם אינטימיות הדדית והתחייבות לטווח ארוך. משמעות הנישואין חורגת מיחסי הזוג ומקיפה את משפחת המוצא. יש לציין כי הנטייה בעבר הייתה נשואים בתוך העדה. זאת משום שמדובר במערכת ערכים ומסורות המוכרים לבני הזוג. במהלך הזמן נוסף לכך גם פן של ניכור, בין יוצאי אסיה ואפריקה לבין יוצאי אירופה ואמריקה. מטעמים אלה ניתן לקבוע כי לגבי בני עדות שונות המתחתנים זה עם זה הוגשם מיזוג מרשים. בראשית שנות ה-‏50 המיזוג הגיע ל-‏9% בשנות ה-‏70 ל- 19%, כלומר תוך עשרים שנה הוכפל בישראל שעור הנשואים הבינעדתיים, שעור גידול של 5% בשנה. לפי הנתונים האחרונים בשנת 2002 המספר הגיע לכדי שליש. אחוז זה לא נכלל בקטגוריה של ילידי ישראל, שהם כיום הגוש הגדול ביותר ואצל אלה אין כבר זכר למוצא, אף שברור שרבים מהם נשואים עם בן או בת זוג מעדה אחרת. סוציולוגים מציינים כי האתנוצנטריות בארץ נמוכה מזו מכל החברות באירופה וארה''ב. הנטייה להשוואת הדפוסים בישראל מלמדת כי הנושאים הבינעדתיים מצויים היום על בסיס שוויוני יותר. שוויוניות זאת אינה חלה בהכרח על כל האוכלוסייה האשכנזית. אך יש להניח כי בחוגים שמקרבם יוצאים הזוגות המעורבים מתייחסים הדדית כאל שווים ביניהם (הכול מתייחס לנשואים בין עדתיים בקרב היהודים בלבד).


הקריאה ''לחזור הביתה''

פרופסור אליהוא כץ, אחד ההוגים בתחומי החברה והקומוניקציה הבולטים בארץ ובעולם קובע חד משמעית:
מיזוג העידות בישראל הוא לא ספק הצלחה גדולה, אם כי באחרונה מורגשת נסיגה מסוימת שיש להצטער עליה, והוא השימוש בהקשר הפוליטי. ש''ס היא תוצאה של נורמליזציה בליכוד, כאשר לאחר שנות אופוזיציה רבות היא עלתה לשלטון זה חייב אותה לנהוג באחריות ממלכתית, כאשר האלמנט הדתי והעדתי, שהיה די מרכזי אצל בגין, איבד מכוחו. על שינוי זה נבנתה ש''ס, מפלגה על טהרת הדתיות והעדתיות, שרוב חבריה היו בעבר מצביעי ליכוד או גח''ל.
על רקע הבחנה זאת של פרופסור כץ ניתן להבין את הקריאה של שר החוץ סילבן שלום (לקראת וועידת הליכוד באוגוסט 2004), לקואליציה עם הדתיים, בשעה שביקש בעצם לומר לאנשי ש''ס: אחים חיזרו הביתה. ואכן בש''ס לקראת הבחירות הקרובות במרץ 2006 קיים חשש רב מפני עריקה לליכוד.

אכן, ש''ס שפעלה במישור המוניציפאלי מאז 1984, זכתה בבחירות בשנת 1992 ב-‏6 מנדטים (כבר המפלגה הדתית הגדולה ביותר, בבחירות לכנסת ה-‏14 זכתה ל-‏14 ח''כים, ובבחירות בשנת 1999 הגיעה לשיא כוחה – 17 מנדטים. בכנסת ה-‏16 בשנת 2003 היא ירדה ל- 10 מנדטים. זאת היתה האינדיקציה הראשונה לדעיכת הגורם העדתי. באותו זמן גם הפן הסקטוריאלי, כמו ציבור יוצאי חבר העמים, שמתוכו הוקמה המפלגה ''ישראל בעלייה'', ירד מ-‏7 מנדטים בבחירות לכנסת ה-‏14 ל-‏2 מנדטים בבחירות בשנת 2003 ובפברואר 2004 חוסלה כמפלגה, והשתלבה/נבלעה ב''ליכוד''. ''ישראל ביתנו'' מעולם לא הצהירה על עצמה כמפלגה סקטוריאלית, אף שהיא מהווה כתובת בולטת לציבור הזה,בעיקר לקראת מערכת הבחירות הבאה. מעניין שתמ''י, אשר הוקמה על בסיס אתני, נעלמה מן האופק מהר מאוד ואילו מפלגה אתנית דתית (ספרדית) כמו ש''ס מצד אחד ו''דגל התורה'' (האשכנזית) מצד שני, שתיהן מפלגות לא ציוניות מצליחות לשרוד כמפלגות אתניות דתיות.

ד''ר חנוך סמיט, מייסד ''מכון סמיט לסטטיסטיקה ומחקרים חברתיים'' קובע כי ''אחד ההבדלים הבולטים הבינעדתיים הוא בתחום הדת. הפערים בין הדתיים האשכנזיים לבין הדתיים הספרדיים גדולים מאוד. בעצם מדובר בשני עולמות''. זאת למרות שהרב מנחם שך מנהיג הליטאים (''דגל התורה'') הוא שדחף בשעתו את תלמידו הספרדי, אריה דרעי, להקים את ש''ס, במאבקו נגד ''אגודת ישראל''. בעצם, מוסיף סמיט, ''גם הפער בין הדתיים לבין החילוניים גדול עדיין, וכאשר מדובר באחד החזונות של מדינת ישראל, הרי שתי המפלגות גם יחד אינן מחנכות לציונות''. הוא מצביע על כך שחברי המפלגה הדתית האשכנזית מצביעים כולם למפלגה שלהם, מה שאין כן לגבי הקבוצה הדתית הספרדית. היא בעיקר הגב של הליכוד. עם כל זאת חנוך סמיט מבחין בין חיכוכים בינעדתיים עכשוויים לבין תחושת קיפוח של העבר. זאת עדיין מחלחלת עד לדור השלישי. סמיט קורא לזה ''מורשת של תחושות''. אשר לעלייה הרוסית, מוסיף סמיט, היא עדיין מתקשה להגדיר לאן היא שייכת. זאת מבחינה פוליטית. ''מצד אחד הם מגדירים עצמם ליברלים, ומאידך הם רוצים מנהיג חזק''. אולם בכך הם לא שונים בהרבה מאזרחים ישראליים רבים. אבל בכל מה שנוגע למיזוג בישראל הסיפור של יוצאי חבר העמים הוא שונה בתכלית.


העלייה הרוסית- הצלחה

יוצאי חבר העמים לשעבר הם כיום העדה הגדולה ביותר בישראל ומספרם מגיע ליותר ממיליון ומאה אלף נפש. החלק הארי בא בגל העלייה השני בין השנים 1989 ועד ראשית שנות האלפיים. עלייה זאת שינתה כמעט לחלוטין את המאזן העדתי בישראל. מחקרים מצביעים על כך שרובם המכריע של העולים רצו בכל מאודם להשתלב בחברה. אמנם בכך אין שוני ביניהם לבין עולי אסיה ואפריקה, שגם הם, כאמור, שאפו להשתלבות מוחלטת. אלא שבעלייה זאת החיכוכים לא היו דומים לאלה שאפיינו את העליות ה''ספרדיות''. במקרה זה בצד הנכונות לעזרה ולתמיכה בעולים הייתה גם תחושה של תחרות ואיום מפני החדש והזר. העולים הרוסיים, הן בשל הרקע התרבותי והמדעי שלהם והן בתוקף היותם מסה גדולה, הגיבו בצורך להגדיר את זהותם ואת בסיס השתייכותם לחברה הישראלית ולמדינה בדרך שונה מזאת של העולים מארצות האיסלם ואפריקה. אפשר לומר בהכללה שהמרכיב המרכזי בהשתלבות זאת היה כניסה מתוך שוויון, אם לא מתוך עליונות, ולא כיחידים אלא כקהילה.


המדיה והמסר במסגרת המיזוג

המחקר בסוגיה ברמת הקהילה התבצע בערוץ המשולש של העיתונות המקומית בשפה הרוסית, הפעילות התרבותית של מועדוני העולים והפעילות הפוליטית של ה''פורום הציוני'' וארגוני העולים. בשנים שבהן נערך הסקר (1992-93) היו 50 פרסומים בשפה הרוסית, החל ביומונים וכלה בכתבי עת. בשונה מן התקשורת בשנות ה-‏70, אשר מומנה בעיקר על ידי מפלגות, בשנות ה-‏90, בתקופת המחקר (שבוצע ע''י הפקולטה למדעי החברה של האוניברסיטה העברית) בלטה יותר המגמה המתבדלת. אך החוקרים ציינו כי יש לראות את המגמה הזאת בפרספקטיבה של 2-3 שנים לאחר העלייה שזהו שלב קריטי בתהליך קליטתה של כל הגירה. כבר אז כאשר נשאלה השאלה האם ההתבדלות והגיטואיזציה הן מגמות בולטות ודומיננטיות. התשובה היתה חד משמעית: לא. מגמת המיזוג הלכה וגברה הן בשל תחושת הביטחון של יוצאי חבר העמים והרגשת איתנות בחברה הישראלית אשר גילתה את הנכס הגדול של העלייה הזאת כתוצאה מן המהפך המדיני ברוסיה והמהפך הכלכלי בארץ. המימון של התקשורת נשא יותר אופי כלכלי, שווקי ורק בחלקו מומן על ידי גורמים פוליטיים. פריחת התקשורת הרוסית הייתה מקור לא רק למידע, לביקורת ולהפצת מסרים אלא בסיס הפריה עצום בכל הקשור לדו שיח המתמשך בין העולים לבין הקולטים. כאן לא מדובר בהכתבה, כמו בשנות ה-‏70, אלא בדיאלוג ממש. את עיקר המלאכה הסימביוטית הזאת עשו מרכזי התרבות, המועדונים למיניהם והספריות בשעה שהעיתונות משמשת להם כשופר. הם הקימו מוסדות תרבות משלהם, מוסדות אמנות, מערכות חינוך, במות, גלריות ותערוכות שהיו בהם כל המאפיינים של אליטה צומחת.

יותר מזה. הקנאה של האוכלוסייה הוותיקה שבקרבה התיישבו העולים, הפכה במרוצת הזמן למקור של גאווה לוקאלית. נוסדו תזמורות מקומיות, נערכו תערוכות, הוקמו מוסדות חינוך משובחים. אמנם בתחילה אפשר היה להתרשם שכל הפשיעה מקורה בקהילה הרוסית, שכן התקשורת הצמידה לחשוד את תווית מוצאו, אולם זה פסק. לכאורה, קהילה זאת מצאה את הדרך שלה להשתלב בחברה הישראלית. היא מכירה את הזירה הפוליטית ולכל השקפה בקרבה ישנה מסגרת. אולם זאת יש לסייג, כהנחתו של פרופסור כץ, שעלולה להיות נסיגה אם המניפולטורים הפוליטיים יחזרו לפן הסקטוריאלי, ויש כבר סימנים לכך, כאמור, לקראת מערכת הבחירות הבאה. מעניין לראות כיצד הקהילה הרוסית, שנקלטה כמעט בכל המובנים והתחומים, תגיב.


''ברית דמים'' בארץ וזיקה לארץ המוצא

ויש עוד גורם כבד משקל כאשר מדובר בעלייה זאת. במרוצת הזמן נהפכו העולים לשותפים בפועל במערכה על בטחון המדינה, וזאת הן כחיילים והן כקרבנות הטרור. במערכה על הביטחון נופלים חיילים ממוצא רוסי, וזה אמור גם לגבי פיגועי טרור. לצערנו, המצוקה היא אחד הדבקים האפוקסיים שקושרים את העם היהודי בכלל ובמדינת היהודים בפרט. וככל שעובר הזמן הם מתחילים לראות גם את הבעיה הפלשתינאית מפרספקטיבה ישראלית. ככלל, הציבור הזה, מטעמים שונים הוא אנטי-פלשתינאי, אבל בהקשר זה וכתוצאה מן העמדה של הציבור הישראלי ברובו, רובם, כמדווח, הפכו לתומכים של הנסיגה מעזה. שכן הם, כרוב רובו של הציבור הישראלי, חוששים מן הבעיה הדמוגרפית כתוצאה מהמשך השליטה על הפלשתינאים.

אבל דווקא בהקשר זה, של מדינה יהודית, אחת הבעיות האקוטיות בקליטת עליה זאת, היא האחוז הגבוה יחסית של עולים לא יהודים. סוגיה זאת היא מקור לתסכול עמוק ולהתמרמרות נמשכת עדיין בראשית 2006. במוסף המיוחד של ''דבר'' שצורף בשעתו לגיליון ראש השנה של ''הארץ'', כתב יעקב קדמי, יו''ר ''נתיב'' לשעבר, בין היתר:
הגזענות הפרימיטיבית במסווה של דאגה לאופייה היהודי של מדינת ישראל היא אות קלון למדינה ועלבון ליהדות האמיתית. היא פוגעת בכל עולה ועולה. יתרה מזאת, היא פוגעת במדינת ישראל ויהדות התפוצות שהרכבה הדמוגראפי זהה לזה של העולים.
קדמי התכוון לא רק לתפוצות בכלל, אלא לפזורה היהודית שנותרה בחבר העמים, פזורה שהקהילה הרוסית בארץ קשורה איתה במישורים רבים, משפחתיים, כלכליים ותרבותיים, כשכל אלה יוצרים זיקה למולדת הישנה.

ההיבט המעניין הוא שתופעה זאת היא כלל עולמית ומשותפת כמעט לכל ''פזורה בעולם''. הסוציולוגית פרופסור יהודית שובל אומרת כי מבחינות רבות זה מאפשר לקהילות המהגרים להיות אזרחים ולחיות את החיים של הארצות הקולטות מחד, ומאידך, לשמור על זיקה עם ''המולדת''. היא הביאה כדוגמה את המקסיקנים שחיים בארה''ב, וגם את העולים מבריה''מ לשעבר בארץ. זאת כאשר ארץ המוצא, רוסיה או שכנותיה, לאחר קץ הקומוניזם, מאפשרת להם להיות בקשר מתמיד עם המסגרת החברתית, התרבותית והמשפחתית. פרופסור גבריאל שפר (חוג למדע מדינה האוניברסיטה העברית) קורא לכך ''גישה סינתטית'' בסוגיית הזהות שיש בה גורמים ''פרימורדיאליים'' כמו מורשת היסטורית ו''אינסטרומנטליים'' – צרכים פרגמטיים. בהקשר זה הוא ציין, בין היתר, תופעה חדשה שישראלים יוצאי פולין, הונגריה או רומניה, מבקשים אזרחות ארצות המוצא. אני משער שכאן הפן האינסטרומנטאלי רב יותר מן הפן הפרימורדיאלי. (אצל עולים מארצות המערב אין בכך משום חידוש. באחרונה זה חל גם על ארצות מזרח אירופה לשעבר אשר הצטרפו לאיחוד האירופי כאשר האזרחות מקנה פריבילגיות בכל היבשת). זהו חלק מן הגלובליזציה בעולם. אולם שונה הדבר בכל האמור בעלייה מרוסיה. כאן קיים במובהק הרצון לשמר גם אצל הילדים את השפה הרוסית, להכיר את תרבות ארץ המוצא בלא שהסולידאריות הזאת תפגע בנאמנות למולדת החדשה. עד כה לא הייתה תופעה כזאת בקרב העליות. פרופסור שובל ציינה זאת לחיוב והוסיפה שיש חוקרים שסבורים אחרת, אך היא לא מסכימה איתם. אני מסכים עם פרופסור שובל. זאת בראש וראשונה על בסיס המציאות בעבר, כאשר העולים חשו שלא זו בלבד שנעקרו מארץ המוצא (טראומה בכל מקרה) אלא שרצו גם לעקור את מורשתם.

אולי זאת הסיבה לתופעת ''השיבה'' למרוקו. הנסיעות למרוקו, של יוצאי ארץ זאת, בין אם מדובר בעלייה לקברי קדושים, או בביקורים במקומות שבהם חיו, היא דבר חיובי ואפיק יעיל לשמירת מורשת העבר. לא מדובר רק בעולים עצמם, אלא גם בילדיהם ובנכדיהם. אפילו פולין, שקהילותיה חרבו לחלוטין, היא מקום ביקור לא רק באתרי השואה אלא גם בערים ובעיירות שמהן באו השרידים. גם לשם מביאים ההורים את ילדיהם. כאמור זאת תופעה כלל עולמית שיש בה סימביוזה של חיים במולדת החדשה תוך כדי שמירת הזיקה עם ארץ המוצא, תרבותה אורח חייה וכיו''ב.


המציאות והבעיות לעתיד

התנועה הציונית והשתלבותה בתוך המזרח התיכון נשזרו ביחד עם תהליכי ההתפתחות הפנימית של החברה הישראלית. שילוב זה, קבע פרופסור אייזנשטדט (בהתבטאות בשנות ה-‏80), היה ביסוד השינויים העיקריים שחוללו בתקופה זאת ברכיבי הזהות הקולקטיבית הישראלית. תהליכים ומאבקים אלה התפתחו בכמה כוונים מקבילים, צולבים ומנוגדים. אחד הכיוונים היא הטכניזאציה הגדלה והולכת של דפוסי חיים והזהות בתוך החברה הישראלית. את הכוון השני הוא ראה בהתגברות העימותים הפוליטיים בין המרכזים השונים. שני כוונים אלה מצטלבים לדעתו הן בתהליכי הניתוק בין מגזרים שונים על כוחות היצירה הטמונים בהם, והן הניסיונות לגבש קשרים חדשים בין היצירה המגזרית לגווניה ובין מסגרות רחבות יותר.

השאלה המרכזית לעתיד החברה הישראלית היא האם תדע חברה זאת לשזור יצירות של יחידים, חוגים או קבוצות, לגבשם במגמה פלורליסטית סביב מסגרות חדשות ולטפח מחדש את המחויבות למסגרות שונות כאלה. האם היא תדע לעשות זאת כאשר בעת ובעונה אחת מתנהלים בתוכה מאבקים על קביעת הזהות הקולקטיבית ועל העיצוב של המערכת המוסדית שלה. זה האתגר המרכזי שהחברה הישראלית עומדת בפניו.
המציאות כפי שהתגבשה בעשורים אחרונים תוך ''מסה ומעש'' עונה על השאלה הקונטמפלטיבית של אייזנשטדט. המדינה התמודדה עם האתגר בהצלחה.

עם זאת, הבעיות קיימות, אך הן בעיות מבית יוצר אחר ויש להתייחס אליהן במסגרת התייחסות שונה. עם הסוגיות שעלינו להתמודד איתן בעידן החדש נמנות: יותר שוויוניות חברתית, דגש חזק יותר והשקעות רבות יותר בחינוך לכל דרגיו, בעיות של אמהות חד הוריות במצוקה, נכים, זרים, פלורליזם דתי, הגדרת הדת מול המדינה, ענייני גיור של רבבות עולים מחבר העמים. שלא לדבר על בעיות אלימות בחברה, בבית, במערכת החינוך, ניצול נשים כשפחות מין, שוויון בין גברים ונשים, בין היתר בתחום השכר. בעיה מרכזית אחת שמקננת בתוכנו מאז קום המדינה ומשוועת לפתרון צודק היא היחס בין היהודים לערבים אזרחי המדינה. לפן קרדינאלי זה לא התייחסתי. זאת הן משום שהגבלתי את עצמי לנושא של ''מיזוג גלויות'', והן משום שסוגיה זאת, לא זו בלבד, שהיא נדונה בהרחבה בתקשורת העכשווית, אלא שכאן מדובר בעיקר במעשים שלא נעשו ובמחדלים שנעשו. על כך דומני אין חילוקי דעות. מחקרים יש למכביר, מעשים יש מעט מדי.


ולסיום העיקר שנית

נקודת המוצא שלי היא מדינה יהודית נאורה ודמוקרטית במלוא מובן המונח הזה. יחד עם השמירה על אופיה היהודי של מדינת ישראל, חובה עלינו להעניק שוויון מוחלט לכל האזרחים ללא יוצא מן הכלל. בכך נהיה ככל העמים הנאורים, ואולי אולי אור ליהודים בפזורה. תיאודור הרצל אמר כי ''אין עם יכול להיוושע כי אם בידי עצמו''. שנים היינו עם בלי מדינה ועכשיו אנו מדינה שיש לה עם. אנו רשאים ומחויבים לחשוף תופעות שליליות, למתוח ביקורת, גם להשמיץ אם צריך, לרטון, לקטר, ככל שחברה חופשית מאפשרת לאזרחיה. אבל בדבר אחד יש להודות בגאווה: לאחר הגשמת החזון הציוני הראשון והוא הקמת המדינה והחזון הציוני השני - קיבוץ הגלויות, החזון הציוני השלישי של מיזוג גלויות הוגשם.

חלק א'



מקורות:
  • פרופסור אליהוא כץ, האוניברסיטה העברית (ראיון, 2005).
  • ד''ר חנוך סמיט, מכון סמיט למחקרים ולסטטיסטיקה (ראיון, 2005).
  • יוחנן פרס, יחסי עדות בישראל, ספריית הפועלים, 1976.
  • פרופסור יהודית שובל, ''הגירת הפזורה - הגדרה דו-משמעית ותבנית תיאורטית'', בהרצאה בסמינריון מטעם המכון ללימודים מתקדמים והמכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית (4.11.2004).
  • פרופסור גבריאל שפר, ''מה הן התפוצות'', בסמינר הנ''ל.
  • דברי הכנסת.
  • פינחס גנוסר ואבי בראל, עורכים, ציונות – פולמוס בן זמננו, המרכז למורשת בן גוריון לחקר הציונות, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בן-גוריון, 1996.
  • ש.אייזנשטדט, משה ליסק ויעקוב נהון, עדות בישראל ומקומן החברתי, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993.
  • הלשכה המרכזית לסטיסטיקה.
  • משה ליסק וברוך קנה, ישראל לקראת שנת 2000, הוצאת ספרים ע''ש מגנס, האוניברסיטה העברית, .1995
  • אשר שונה, השכלה גבוהה כמנוף לשינוי בקרב תושבי השכונות, אוניברסיטת בן-גוריון, התשס''ב.
  • שמואל אייזנשטדט, עורך, מיזוג גלויות- יום עיון, הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, 1960.
  • אנציקלופדיה של ''ידיעות אחרונות''.
תודה מיוחדת:
  • שלמה גולדברג - ביה''ס הלאומי האוניברסיטאי
  • עליזה פלג - הלמ''ס ירושלים



חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  החזן הציוני הראשון והשני הם אחד  (פרקש) (16 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי