''כל טיל היוצא לחלל נבחן ביכולתו להיפרד מחלק שסייע לקידומו, משעה שזה לא מסייע יותר לקידומו''. [אנטולי קוזנייצוב – מבכירי תוכנית החלל הסובייטית].
מה קורה כאשר מישהו מנסה לאתר כתובת במפה לא נכונה [או בקטע לא נכון של מפה נכונה]? החוויה בטח מוכרת לכמה מאיתנו. אנחנו מגיעים לסתירות, לטעויות, בקיצור לאיכות נמוכה. מכאן יש שני סוגי התנהלות אופייניים. אלו שיכירו חיש קל בטעות, ואלו שיצמדו בכל מחיר [ולעיתים זה מחיר כבד] לטעותם.
במקרה המפה [מי שמתעקש לנווט עם מפה של תל אביב ברחובות חיפה למשל], ננסה לשכנע את האדם ''להחליף את המפה'' [אני מקווה שלפחות על זה יש קונצנזוס]. הבעיה היא, מה קורה אם אדם ''מזדהה יתר על המידה'' עם מפתו.
חלק מהמהפיכה המדעית המערבית, היה המעבר מ''מי אומר'' להתמודדות עם ''מה נאמר''. לפחות בתיאוריה אמירה מדעית צריכה להיבחן אמפירית, ללא שום משקל למי אומר זאת. לכאורה המסקנה היא ששום דרך חשיבה, פרקטיקה לוגית, פרקטיקה מעשית, אין לה ''חיסיון מפני שיכלול''.
כלומר במדע, כל תיאוריה, כל טכניקה לבירור ידע, כל אמצעי טכני, כל המצאה, נמצא על תקן ''ממצא זמני'' שעומד לביקורת האיכות שבמפגש עם הסביבה. לפיכך עיקרון ההפרכה המדעי, נותן תוקף מדעי רק לתיאוריה, כלים, וטכניקות בתנאי שניתן להפריכן. את ההבחנה הזאת מראשית המאה ה20 שיצר פופר, קיבלו רוב המדענים בעולם והיום המדע מתנהל פחות או יותר לאור הבחנה זאת.
למה זה כך?
למה נדרשת הפרכה כתנאי למדעיות של תיאוריה?
הדבר טמון ''באי הסימטריה של הכלי הלוגי באישוש טענות אמת'', או במילים אחרות למה שקרוי באפיסטמולוגיה [תורת הידע], ''בעיית האינדוקציה''.
כבר בסקיצה הקודמת (
הרבה מילים על לא כלום), נגעתי בבעיה הזאת.
אבל למען הסדר הטוב אחזור על הדברים בנוסח שונה שאולי יבהיר את הדברים.
דייויד יום שהיה פילוסוף אנגלי, ניסה לפתח שיטה באמצעותה ניתן להסביר איך נכנסים מושגים להכרתנו. הוא תיאר מערכת פשוטה של ''עולם חיצון'' שיוצרת רשמים על חושינו שמטביעה בתודעתנו ''עקבות'' שיוצרות מושגים. הכל היה טוב ויפה עד שעלתה בו ''שאלת הסיבתיות''.
שהרי יש מושג בתוכנו הקרוי סיבה. איזה רושם יצר אותו? נבוך מאד מהעניין, ובטוח בעניין מציאותו של רושם כזה, פרש יום מעיסוקיו הפילוסופיים והלך לשחק עם נכדיו.
הרחבתה של הבעיה בעניין הסיבה, היה שלא היה ניתן למצוא ''מקור חיצוני'' לתיאוריות מדעיות, ולתקף באמצעותם ''חוקי טבע''. שהרי כמו שלא ניתן היה למצוא חיצונית ''סיבה'' לא היה ניתן למצוא חיצונית טענות מסוג של ''כל X הוא Y” [''כל הברבורים הם לבנים'' היתה טענה מסוג זה].
עמנואל קאנט הזדעזע עמוקות מגילויו, ובהשפעת
לייבניץ ניסה ''להחזיר את העולם לתיקונו'' בכך שהסיט את החקירה המדעית מ''חקר העולם'' ל''חקר תפישתנו את העולם'', בכך יסד קאנט ''תחום ביניים'' שאינו שייך למושגים הנלמדים על העולם, וגם לא ל''רשמים מהעולם החיצוני'', אלא הם ''הכלי המכיר'' את העולם. חוקי טבע, סיבתיות, וכלים אחרים, שייכים לקטגוריה זו.
מי שלא מבין את הזעזוע של קאנט ופתרונו, אנסה להביע זאת בפשטות. אם המדע כ''אמצעי ידע'' מכריז על עצמו שאין ביכולתו להגיע באופן עקרוני [לא באופן זמני] בשימוש בכלים לוגיים, להוכחת ''חוקי העולם'', אזי הכלי הזה מפוקפק ביותר. ההנחה של קאנט אומרת שהמדע שימושי עבורנו בהיותנו ''מכירים את העולם'' והוא פעיל בעולם ''כפי שאנחנו מכירים אותו'' זאת אומרת בכפוף לאופני ההכרה שלנו.
ההגבלה הלוגית של הכלי המדעי, היתה לא נוחה, אבל ניתן היה לחיות איתה. בראשית המאה העשרים בא
פופר ושיכלל את ההבחנה. נכון, טען פופר, שאין לנו יכולת לאשש הכללה באמצעים לוגיים, שהרי אם בדקנו מיליון ברבורים לבנים הרי הברבור המיליון ואחד עשוי להיות שחור, אבל אין הדבר כך בידע שלילי. כלומר בטענה ''לא יכול להיות שאישה שהסירו את רחמה בניתוח תיכנס להריון'', לא יעזרו מיליון וחמישה מיליון חזרות, משום שהמושג ''הריון'', מכיל את המושג ''רחם'' בתוכו. ואין הריון משעה שאין רחם.
לכן קבע פופר את התקדמות הידע האנושי, לא מקביעה לקביעה, אלא מהפרכה להפרכה. שבמיון ''הניחושים האנושיים'' [ככה קרא פופר לתיאוריות כולל מדעיות] נמדד המדע כשהוא פוסל אפשרויות, כשהוא משתמש בכלים הלוגיים על מנת לפסול אפשרויות. ולכן דרש פופר מכל מדע להיות ''בר הפרכה'' כקריטריון למדעיותה של אותה ''שיטת ידע''.
לסיכום, מי שקובע את ''קריטריון הרלוונטיות'' של כל שיטת ידע, היא המציאות. בשיטה המדעית נחשב לידע מה שהופרך. מה שעוד לא הופרך, הוא עדיין בגדר השערה. זהו ''משחק הידע המדעי'' אם משחקים אותו נכון ונקי [בשפה נקייה בין השאר ממי אומר את האמירה ומאינטרסים של קבוצה זו או אחרת].
לכן לדעת פופר, טוב יעשו מדענים, אם ''יריצו מול המציאות'' תיאוריות רבות, ויתנו להן להתמודד זה מול זה [כל תיאוריה מול המציאות, ביכולתה לתת לנו כלים טובים לעיכול המציאות ומיפויה]. עוד יעץ פופר למדענים ''לתת לתיאוריות של המדענים למות במקומם''. רוצה לומר שאין לנו להתעקש על ניחוש זה או אחר [זה המעמד הלוגי של תיאוריה מדעית], אלא טוב לתת לתיאוריה למות משעה שהופרכה, ואין להתעקש עליה. על המדענים לפי פופר להיות ''יצרני תיאוריות רבות''. ועוד טען פופר שמדען שלא מכיר לפחות שתי תיאוריות לכל מצב בעיה, לא יכול להבין את הבעיה. ומומחיות היא הבנת עצם מצבי הבעיה.
איך כל זה קשור ל''חשיבה קווית''? על כך בחלק הבא [אם ירצה השם].
להיפרד מהחשיבה הקווית [1]
