הסוד של קדימה

רק רעידת-אדמה נוספת יכולה עוד למנוע את ניצחונה המוחץ של ''קדימה'' בבחירות הקרובות.

זה יכול, כמובן, לקרות. במערכת-הבחירות הזאת כבר אירעו ארבע רעידות-אדמה. הראשונה: מפלגת-העבודה בחרה במנהיג שמאלי, יליד מרוקו. השנייה: אריאל שרון פילג את הליכוד והקים את מפלגת קדימה. השלישית: שרון לקה בשבץ-מוח מאסיבי וירד מהבמה. הרביעית: חמאס נחל ניצחון מכריע בבחירות הפלסטיניות.

אחרי ארבע תהפוכות מדהימות כאלה, למה שלא תתרחש חמישית? אך למען האמת, כרגע אי-אפשר אף לדמיין מאורע שיש בו כדי לערער את הדומיננטיות של קדימה בזירת הבחירות.

זה נראה כמו מעשה-כישוף. מה יש בה בקדימה זו, שמעניק לה מעמד פנטסטי שכזה?

תחילה חשבו שאחרי הזינוק הראשוני, היא תצטמק לממדיה הטבעיים. התחזית (גם שלי) הייתה שבסופו של דבר תתגבש תמונה של שלוש אצבעות פחות-או-יותר שוות: הליכוד, קדימה והעבודה, שכל אחת מהן תסתובב סביב 25 מנדטים.

זה לא קרה.

אחר-כך אמרו שאישיותו המיוחדת-במינה של אריאל שרון היא-היא המחזיקה את קדימה בשיא. אחרי ההתנתקות בעזה, ובייחוד אחרי ההצגות המלודרמטיות של פינוי המתנחלים בטלוויזיה, הרקיעה הפופולאריות שלו שחקים. לכן, כשנפל למשכב, ציפו הכול שקדימה תצנח אחרי כמה ימים של השתתפות רגשית בגורלו. אחרי ככלות הכל, מי זה האולמרט הזה בכלל? בסך הכול עסקן בלתי-פופולארי ממדרגה שנייה! המפלגה בהנהגתו תרד.

גם זה לא קרה.

להיפך, נראה שמפלגת-שרון אינה זקוקה לשרון. ואולמרט הבלתי-פופולארי זכה בן-לילה לפופולאריות מפתיעה.

זה כבר קרה פעם. אחרי מותו הפתאומי של ראש-הממשלה לוי אשכול ב-‏1969, התמנתה במקומו גולדה, אז עסקנית מפלגתית בלתי-פופולארית מאוד. עם עלייתה לשלטון עלו אחוזי-התמיכה בה בבת אחת מ-‏3 (שלושה) ל-‏80 (שמונים!)

בימים האחרונים קרה דבר מוזר עוד יותר: אחוזי הפופולאריות של אולמרט ירדו בכמה נקודות, ובאותה השעה עלו אחוזי התמיכה בקדימה עוד יותר. נראה שהם ימשיכו לעלות גם אם יעמידו בראשה את סוסו של קליגולה.

כרגע, 48 יום לפני הבחירות, נראית החלוקה של 120 המושבים בכנסת הבאה לפי סקרי דעת-הקהל בערך כך: 40-45 מושבים לקדימה, כ-‏20 לעבודה, כ-‏17 לליכוד. 9-10 המפלגות הקטנות תתחלקנה ב-‏40 המושבים הנותרים.

אם תתממש תמונה זו ליד הקלפי, יוכל אולמרט להרכיב קואליציות כאוות מנפשו. האפשרויות רבות: עם הליכוד והימין, עם העבודה והשמאל, עם העבודה והליכוד גם יחד, עם הימין והדתיים, עם העבודה והדתיים. יש לפחות תריסר אפשרויות שונות.

אז מהי התכונה המאגית המגינה על קדימה מכל צרה, ההופכת אותה כמעט לבלתי-פגיעה?

כבר קרה בעבר שערב בחירות צצה מפלגה חדשה, שהתמקמה במרכז ומשכה אליה קולות מימין ומשמאל. בייחוד אם קלעה למאוויים החולפים של הציבור והצליחה בקלפי מעל למצופה. ב-‏1965 הייתה זאת מפלגת רפ''י של דוד בן-גוריון, משה דיין ושמעון פרס, שזכתה ב-‏10 מנדטים. ב-‏1977 זה קרה למפלגת ד''ש של ייגאל ידין וחבורת הגנרלים שלו, שזכתה במפתיע ב-‏15 מנדטים. בבחירות האחרונות הצליחה גם מפלגת שינוי של טומי לפיד לזכות ב-‏15 מושבים. אבל אף אחת מהן לא התקרבה אפילו ל-‏40 מנדטים.

מה גרם לקדימה לזנק בבת אחת מאפס ל-‏40, ולהישאר שם למרות כל חבטות הגורל – היעלמות שרון, פריצת חמאס, סוסי עמונה, ההתקפות מימין ומשמאל?

יש בה תרכובת מוצלחת של פוליטיקאים שבאו מימין ומשמאל, המשלימים זה את זה. צחי הנגבי, בריון ימני שהפך ל''ממלכתי'', משלים את שמעון פרס, פוליטיקאי עתיר-כישלונות בעל שם עולמי. ציפי לבני, ימנית-מלידה בעלת חזות הגונה והגיונית, משלימה את חיים רמון, שמאלני-מלידה הקופץ הלוך וחזור.

אבל לקדימה יש מהות העומדת מעל לאישים המרכיבים אותה: היא מייצגת בדיוק מה שרוב הישראלים מרגישים ברגע זה. היא מגלמת את הקונסנזוס הישראלי של ראשית 2006 – וזה העיקר. קונסנזוס זה אומר:

• הפער האדיר בין עשירים ועניים מצער מאוד, אבל הוא לא כל-כך חשוב. עמיר פרץ נכשל בהעמדת הנושא החברתי במרכז המערכה.
  
  
• רוב הציבור רוצה שהמלחמה תיגמר, והוא מואס בהתנחלויות. ניצחון החמאס בקרב הפלסטינים לא מפחיד אותו. לכן בנימין נתניהו אינו מצליח. המהפך של חמאס בקרב הפלסטינים אינו מפחיד.
  
  
• הציבור לא מאמין בערבים, ולא רוצה שום עסק איתם. לכן הוא נמשך לרעיון המרכזי של קדימה: שאפשר להגיע לשלום באופן ''חד-צדדי''.

ברור ש''שלום חד-צדדי'' הוא אוקסימורון - מונח הסותר את עצמו. ההבטחה הפופולארית ביותר של אולמרט – הנוסחה המנצחת, כנראה – היא ''לקבוע באופן חד-צדדי את גבולות-הקבע של ישראל.'' וזוהי, כמובן, שטות גמורה. לא הפלסטינים, לא העולם הערבי, לא האמריקאים ולא המערכת הבינלאומית יכירו בגבול שנקבע בלי הסכם. ממילא זה לא יביא שלום, אלא המשך סכסוך לדורות.

כך אומר ההיגיון. אבל בבחירות לא ההיגיון קובע, אלא הרגש. הבטחת אולמרט ''להיפרד מהפלסטינים'' היא מהדורה אלגנטית יותר של האמירה ''שיעופו לנו מהעיניים'' – וזהו הדבר הפופולארי עכשיו.

אולמרט מכריז בפה מלא היכן יהיה גבול-הקבע, שייקבע באורח חד-צדדי. העיקרון הוא: מדינה יהודית גדולה ככל האפשר, עם ערבים מעטים ככל האפשר. כלומר: לספח את ''גושי ההתנחלויות'', ירושלים רבתי, אזורי ביטחון וביקעת-הירדן.

הוא ציין בפירוש ארבעה גושי התנחלות: גוש אריאל, גוש מודיעין עילית, גוש מעלה-אדומים וגוש עציון. וראה זה פלא, זה תואם בדיוק את החומה/הגדר הנבנית עכשיו (וזה גם מאשר את אשר אמרנו מלכתחילה: שתוואי הגדר לא נקבע על פי צרכי-הביטחון, אלא על פי מפת הסיפוח.)

המפה של אולמרט תואמת, כמובן, בדיוק למפה של שרון. הוא רק אמר זאת, שלא כמו שרון, בגלוי ובמפורש. היא מספחת 58% של הגדה המערבית וחותכת את השטח הנותר לפלסטינים (11% של פלשתינה-א''י שלפני 1948) לכמה מובלעת מבודדות, המנותקות מן העולם.

יוסי ביילין, שהמציא את רעיון ''גושי ההתנחלות'', כבר הודיע שהוא מעוניין להצטרף לקואליציה בראשות אולמרט. מפלגת-העבודה אינה מכריזה על כך, אך ברור שזוהי גם התוחלת שלה. יתכן שיתמקחו עם אולמרט על הגבול הסופי, אך גישתו הכללית מקובלת עליהם.

פעם נפוצה באמריקה אימרה ליצנית: ''מה שאני הכי שונא זה גזענים וכושים.'' עכשיו אפשר לומר שהישראלי המצוי רוצה ב''שלום בלי ערבים''. הגישה ה''חד-צדדית'' של קדימה משקפת עמדה זו בדיוק – ובכך סוד הצלחתה.

---