ביום שני, 20.2, קיימה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת ישיבה בעלת ערך היסטורי. בפעם הראשונה נערך בכנסת דיון ביוזמת ארגוני גברים, ולא ביוזמת ארגוני נשים. על הפרק: טיפול המשטרה בתלונות כוזבות שמגישות נשים בגין אלימות במשפחה, ובתלונות לגבי אלימות של נשים נגד גברים וילדים. בסיום הישיבה נזף יו''ר הוועדה, ח''כ חיים כץ, בנציגת המשטרה, וקבע כי המשטרה ''אינה מטפלת כראוי בנשים פוגעות'', וכי ''אין טיפול לעומק בתלונות כוזבות'' (
הודעת הועדה).
תא הכתבים לענייני רווחה, האוכל מידן של העסקניות הפמיניסטיות ונאמן להן נאמנות מוחלטת, החליט להעלים את הדיון הזה מידיעת הציבור. אבל ארגוני הגברים לא מתכוונים להיעלם. יהיו עוד דיונים, האמת שלנו תצא לאור, והעוולות שאנו סובלים מהן יתוקנו.
לו דיווחה התקשורת על הישיבה הייתם יודעים כי אחדים מאתנו סיפרו בה סיפורים אישיים, על אזרחים מן השורה – רואי חשבון, רופאים, מרצים, קצינים בצבא – שיום בהיר אחד נעצרו והורחקו מהבית, הופרדו מילדיהם למשך חודשים ואיבדו את מקום עבודתם, רק משום שהאשה שלהם קיבלה עצה מעורך דין לענייני גירושין, לקדם את ענייניה באמצעות הגשת תלונת כזב נגד בעלה. הצגנו סטטיסטיקות: מאות מחקרים מראים שאלימות במשפחה היא בדרך כלל עניין של הסלמה הדדית, ולא של בן זוג אחד המתעלל כרונית בשני. המחקרים מראים שנשים יוזמות אלימות במשפחה לא פחות מגברים, ושהן מובילות בטבלת האלימות כלפי ילדים.
הצגנו סטטיסטיקה של משרד הבריאות, לפיה גברים גרושים בגילאים 25-45 מתאבדים בשיעור הגבוה פי שמונה מגברים נשואים בגילאים אלה, והסברנו שחלק מהגברים מאבדים את הרצון לחיות, במצב שבו גבר זר מגדל את ילדיהם ובית המשפט דורש מהם לשלם מזונות הגבוהים ממשכורתם. הסברנו שרוצחי נשים מהווים פחות מאלפית אחוז (0.001%) של האוכלוסייה הגברית, שכמעט כל המקרים של רצח נשים מתרחשים כיום על רקע של מצוקת קליטה ושיכרות, ושאי אפשר לשלול את זכויות היסוד של שלושה מיליון אזרחים בגלל פשעיהם של כמה שיכורים אחוזי טירוף. סיפרנו גם על גברים שנרצחו על ידי נשים, כמו יחיאל אוחנה מיבנה, שלא הגן על עצמו מול הסכין שהניפה אשתו כי ידע שהמשטרה ובתי המשפט יאשימו אותו בכל מקרה. דיווחנו על ניסיונם האישי של מאות גברים בתחנות המשטרה, עם שוטרים שמסרבים לקחת תלונות, או סוגרים את התלונות מייד עם קבלתן, רק משום שהוגשו על ידי גבר – או ילד – נגד אשה.
נציגת המשטרה בדיון, ראש מדור נפגעי עבירות, סנ''צ נורית זיו, הכחישה את כל טענותינו. חמש פעמים (ספרנו!) ביקש ממנה יו''ר הוועדה לומר אילו צעדים נוקטת המשטרה נגד אשה שהוכח כי העלילה עלילה על בעלה. חמש פעמים התחמקה זיו מלענות על שאלתו, וחזרה על הטענה השקרית ש-90% מהאלימות במשפחה מתבצעת על ידי גברים. דוברת אחרת, עסקנית פמיניסטית ותיקה וידועה, דחתה אף היא בבוז את דברינו. מה עם הגברים שמתאבדים, שאלנו אותה, איך אפשר להיות כל כך אטומים לסבל של אחרים? ''גם גבר שמתאבד מבצע אקט של אלימות'', ענתה. צחקנו צחוק רם של ייאוש. מה יכולנו לעשות?
משהו בתמונה הזו עקום, עצוב ודיספונקציונלי. כמו בדיון אחר שהוזמנו אליו – הדיון ב''חזקת הגיל הרך'' שהתקיים בוועדה לקידום מעמד האשה בנובמבר האחרון – מצאנו מולנו קיר אטום של בעלות תפקידים ממשלתיים ונציגות ארגוני נשים, שדיקלמו מנטרות פמיניסטיות רדיקליות וגילו אפס אמפתיה לסבלם של מי שאינם נשים.
מי שמביע ביקורת על הפמיניזם הרדיקלי מתוייג מייד כשוביניסט גברי חשוך. אבל כמו אידיאולוגיות אחרות לפניה, האידיאולוגיה הפמיניסטית מציעה פתרון קל מדי לבעיות האנושות. נורא קל לומר שגברים הם אלימים, ולפיכך הם אשמים בכל צרות העולם. אבל האמת היא שלגברים אין מונופול על התנהגות אלימה, ומרבית הגברים אינם אלימים. רובנו סולדים במיוחד מאלימות כלפי נשים, ולא בגלל שקיבלנו חינוך פמיניסטי, אלא בגלל שזהו טבענו, ומשום שתרבות המערב תמיד ראתה באלימות נגד נשים דבר פסול ומגונה. מרביתנו רוצים להגן על נשים, לא לפגוע בהן. לכן קשה לנו להבין את כמות השנאה העיוורת המופנית אלינו.
כאשר פקידות ממשלה, שוטרות, תובעות משטרתיות, חברות כנסת, פקידות סעד ועיתונאיות מונעות כולן על ידי אידיאולוגיה שצובעת את האוכלוסייה בשחור ולבן, התוצאה היא חיי גיהינום נטולי זכויות וכבוד – לפחות עבור האזרחים שנצבעו בשחור.
גיל רונן הוא יו''ר ''
הקול הגברי''.
קיר הברזל הוורוד
