המאמר פורסם גם באתר של המחבר זרקור.
בין אם מתוך סכלות, ובין בשל תסכול, השד העדתי, מקרטע ככול שיהיה, נסחב החוצה במלקחיים מן ה''גיני''. ספק, אם אלה שגורמים לכך מאמינים בו, וספק רב יותר אם רוב הציבור קונה את הסחורה המשומשת הזאת. זה לא אומר שאין גזענות בישראל. יש ויש. כאשר בקריית חיים מכים כמעט עד מוות חייל בדואי על שליווה בחורה יהודיה לביתה, זאת לא הגנה על הבית. זאת גזענות. כאשר התלמידים של הרב כהנא המת, מתנכלים לערבים - זאת גזענות. אבל הגזענות, איננה חלק מן הנורמה הפוליטית שמקובלת לפחות על ידי ציבור רחב. וודאי שהיא נחלת העבר מבחינה סוציו כלכלית, כלומר עדתית.
אם נכונים הנתונים שחברי קיבוצים פונים עורף למפלגת העבודה בשל העובדה שעמיר פרץ עומד בראשה, ואני לא בטוח אם הנתונים נכונים או משקפים אווירה רווחת, כי אז זאת לא גזענות. זה אנכרוניזם. וצר מאוד שכאשר הרעיון הקיבוצי הנשגב נמצא בשפל, הבריחה ממנו היא כמיהה לדור המייסדים, אשר משום מה שמעון פרס אמור לייצג אותו.
קיבוצים אשר אמורים לסמל קולקטיב שדוגל בשוויון, פונים למפלגת ''קדימה'' - פרוש הדבר שהם נתנו ספר כריתות לאידיאה שהייתה בסיס להקמתם והסיבה לקיומם, והם פסקו להיות גוף שוויוני. יקראו לכך קיבוץ, קהילה, כפר וכינויים דומים הלקוחים מן המילון. המילה קיבוץ אין פרושה קולקטיב, אלא אגודת אנשים שיש רעיון משותף ביניהם. מכיוון שלקולקטיב נתנו שם קיבוץ או קבוצה, השם הזה הפך סינונימי למערכת ערכים שבראשם שוויונות. אם זאת עברה מן העולם, הקיבוץ נושא שם בלבד, קליפה ריקה מתוכן שהיה בו. את מקומה ממלאים שיקולי נדל''ן. זאת כמובן הכללה, ואפילו פרועה משהו. היא מתייחסת אך ורק לנתונים הסטטיסטיים שמוזכרים בעיתונים, ואשר לפיהם חברי קבוצים רבים לא יצביעו בעד ''עבודה'' בגלל שעמיר פרץ עומד בראשה, והיו מצביעים בעדה אילו שמעון פרס עמד בראשה.
דווקא מצאנו אנטיתזה בפינוי ''שומריה'' על ידי חברי הקיבוץ למען מפוני ''עצמונה'' מחבל עזה. פינוי כואב, שקט, של קיבוצניקים אשר לא קבלו את העזרה אשר מקבלים מפוני ''עצמונה'', אך פינו את המקום, כיאה לאידיאליסטים שממלאים אחר צו השעה, ללא התלהמות ומאבק צעקני. אז הנה יש עוד צדיקים, אלה ואחרים, בתנועה הקיבוצית. עד כאן בהקשר האנכרוניסטי.
עם זאת אפשר מאוד שהתקשורת שממלאת תפקיד פעיל מאוד בתהודה המגאפונית, קופצת על כל קריאה של שכווי חריג, אשר מקקרק, בחצות במקום עם שחר. וכאשר תרנגול קורא בחצות, התקשורת מתייחסת לזה כאל השחר שהפציע. הסקרים התכופים והתהודה שניתנת להם עוד ייכנסו לספר השיאים של גינס. זאת, כפי שכל המסקרים והסוציולוגים יודעים, הנסקרים משיבים על שאלות שיש בהם מצב רוח רגעי. אילו עכשיו הטמפרטורה הייתה יורדת לאפס האם היית לובש מעיל? אבל כאן לא מדובר בטמפרטורה, אלא בטמפרמנט זמני מאוד, שהוא אינידיקאטיבי לזמן מאוד מוגבל, ובתגובה לאירוע מסוים שחולף.
אבל יש עוד שותפים למשבי הרוח. אלה היועצים האסטרטגיים. הם מרטיבים את האצבע ומוציאים אותה לחוש את כוון הרוח. בכך הם הופכים את המועמד לאיזה דחליל שאמור להפחיד את הציפורים. הציבור לא אוהב את זה. הוא לא אוהב את תשדירי השרות המעושים והמאוסים. הוא מעדיף מועמד אוטנטי. מן הראיונות שנתן עד כה עמיר פרץ התרשמתי שמדובר באדם נבון, מנהיג נחוש, לא בריון עם מגאפון מ''ארץ נהדרת'', אלא פוליטיקאי מזן חדש שהגיע לאן שהגיע בכוחות עצמו, בשל כישוריו. יש לו מסר שיש בו תקווה ויש לו סגנון. הוא אדם אינטליגנטי, מכיר את הבעיות לפרטיהן ויש לו משנה סדורה. בקיצור מנהיג שכולם היו צריכים להיות גאים בכמותו, גם אם לא תומכים בהשקפת עולמו. זאת לא מתוך התנשאות שאנו כאילו נותנים צ'אנס לילד שגדל בעיירת פיתוח. אלא מתוך סיפוק שאנו מתקרבים לדמוקרטיה מתקדמת אשר בה יש שוויון הזדמנויות. זאת בתנאי שהשוויון ימומש הלכה למעשה. ואולי, שמא אין כאן לא גזענות ולא אנכרוניזם אלא פשוט קנאה. תכונה אנושית מאוד.
זאת לא גזענות, עמיר פרץ - זה אנכרוניזם
