פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_3485

הדמוקרטיה – מציאות או דימיון?
ישראל בר-ניר (יום ראשון, 26/03/2006 שעה 8:59)


הדמוקרטיה – מציאות או דימיון?

ד''ר ישראל בר-ניר



מאמר קודם (''זו דמוקרטיה? זה...'', פא''צ, 25 לנובמבר, 2005), עסק בשאלה האם יש טעם להשתתפותו של האזרח הבודד בבחירות לאור העובדה שמידת ההשפעה שיש להצבעתו על תוצאות הבחירות היא אפסית.

שאלה הרבה יותר יסודית, המועלית כאן, היא – האם הדמוקרטיה אפשרית בכלל? האם ניתן בכלל ליישם במציאות את מה שאנחנו מכנים דמוקרטיה? אברהם לינקולן, מגדולי נשיאיה של ארה''ב אם לא הגדול שבהם, הגדיר את הדמוקרטיה כ''משטר בו הציבור מנהל את עינייניו בעצמו בהתאם לאינטרסים של עצמו'' (government of the people, by the people, for the people). אפילו בבדיקה שטחית ניתן לראות שאף אחד מן המשטרים המקובלים עלינו כמשטרים דמוקרטיים איננו עונה על ההגדרה הזאת.

כבר בתקופה העתיקה (רעיון הדמוקרטיה, לידתו היא ביוון העתיקה, לפני למעלה מ-‏2,500 שנה) וגם בתקופה המודרנית (מושג הדמוקרטיה כפי שהוא מקובל עלינו היום הוא צעיר ימים באופן יחסי, תחילתו בסוף המאה ה-‏18, ולמרבית הארצות הדמוקרטיות של היום הוא הגיע רק במהלך המאה ה-‏20), הניהול בידי הציבור (government by the people) אף פעם לא התממש. הוא לא התממש מפני שהוא איננו בר-ביצוע. על הנייר זה נשמע יפה, אבל בפועל אי אפשר לנהל באופן דמוקרטי. אין זה מעשי לכנס את כל התושבים על מנת לקבל את הסכמתם בכל פעם שצריך לקבל החלטה כזאת או אחרת. זה לא עובד כאשר מדובר בקבוצות אוכלוסיה קטנות (עיר או יישוב כפרי) ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בארץ שלמה (שלא לדבר על מגה-ארצות כמו הודו או סין).

כתחליף, צורת המשטר אותה אנחנו מכנים דמוקרטיה היא למעשה ''דמוקרטיה ייצוגית'' (Representative Democracy), משטר בו הציבור בוחר או ממנה נציגים להם הוא נותן את הסמכות לנהל את ענייניו. זו פשרה הבאה לענות על כך שהדמוקרטיה האידיאלית היא חלום באספמיא. מה שקובע באמת, יותר מהאופן בו נציגי הציבור נבחרים או מתמנים שהוא פרט טכני בלבד, זאת השאלה האם הנציגים הנבחרים באמת מנהלים את העניינים בהתאם לאינטרסים של הציבור (government for the people) ואם לציבור יש דרך כלשהי לכפות זאת עליהם.

פה קבור הכלב. נבחרי הציבור לא רק שאינם משרתים את האינטרסים של הציבור, לציבור אין שום דרך מעשית לחייב אותם לעשות זאת. נציגי הציבור, משהגיעו לתפקידם, משרתים אך ורק את האינטרס של עצמם. ללא יוצא מן הכלל, אחרי שהוא נבחר, כל פוליטיקאי, בכל רמה, משקיע את מירב מאמציו בנושא אחד ויחיד – להבטיח את בחירתו החוזרת. זה אולי לא נראה כך וזה אולי לא נשמע כך אבל שום רטוריקה איננה יכולה להסתיר את העובדה שזה כך. הקביעה ש''מה שרואים מכאן לא רואים משם'', משפט שיש בו מידה לא מעטה של אמת, מהווה למעשה רשיון לנבחרי הציבור להשתולל כאוות נפשם ולעשות כל מה שמתחשק להם ללא כל התחשבות בציבור שבחר בהם. פוליטיקאים בכל הרמות מנצלים את הרשות הזאת, מי פחות ומי יותר, כמיטב יכולתם. שום חקיקה, ושום מערכת של Checks and Balances, מתוחכמות ככל שתהיינה, אין בכוחן למנוע את זה. נציגי הציבור, בין אם מדובר באלה שנבחרו ובין אם מדובר באלה שמונו לתפקידיהם, הם בני אדם, עם כל החולשות האנושיות המשתמעות מכך. מטבע הדברים האדם, משניתנה לו שררה, ינצל אותה לטובת האינטרסים האישיים שלו.

התופעה שנבחרי הציבור אינם פועלים על-פי המנדט בשמו הם נבחרו היא אוניברסלית וקיימת במידה כזאת או אחרת בכל המשטרים הדמוקרטיים המוכרים לנו. במשטרים שיש להם מסורת דמוקרטית נתקלים רק לעתים רחוקות בתופעה של מהפך קיצוני (About face) בו השילטון מיישם מדיניות המנוגדת באופן מוחלט לרצונו של הציבור שבחר בו, אבל סטיות משמעותיות של פוליטיקאים מהקו בשמו הם זכו לאמון הציבור הן תופעה נפוצה גם במשטרים כאלה. טוני בלייר באנגליה מנהל כבר כמה שנים מדיניות שספק רב אם הציבור הרחב של מצביעי מפלגתו, מפלגת הלייבור, מאושר ממנה, וציבור רחב מקרב תומכי המפלגה הרפובליקנית בארה''ב איננו שלם עם מדיניותו של הנשיא ג'ורג' בוש בשורה שלמה של נושאים. במשטרים האלה ישנה בכל זאת מיסגרת ממנה לא חורגים. הבטחות של ערב בחירות מופרות כמעט דרך קבע, אבל ישנם כללים לא כתובים אותם אף אחד לא מפר. במשטרים ללא מסורת דמוקרטית, או במשטרים שהמסורת הדמוקרטית שלהם מקורה בגליציה, אין כל מעצורים והשילטון מרגיש את עצמו חופשי לעשות כעולה על רוחו.

הדמוקרטיה, לפי ההגדרה של לינקולן למעלה, היא פיקציה שאיננה קיימת במציאות. הדמוקרטיה הייצוגית איננה מהווה ''שילטון של הציבור'', ובוודאי שאיננה ''שילטון למען הציבור''. יתרה מזאת, לציבור אין כל דרך לעשות מה שהוא בנידון ולכפות על השילטון שהוא בחר בו שיפעל בהתאם לרצונו (זאת שאלה טובה למי בכלל יש יכולת ו/או סמכות לקבוע מה הוא ''רצון הציבור''?). תאמרו, זה לא נכון כי יש בחירות בהן הציבור יכול להחליף את נציגיו, אבל, כפי שהובהר במאמר הקודם, לבוחר הבודד אין שום השפעה על תוצאות הבחירות. בנוסף לכך, גם אם היתה לו השפעה, בחירות מתקיימות רק אחת לארבע שנים (יש מקומות בהם זה אחת לחמש או שבע שנים, אבל זה לא משנה את העיקרון), ומי לידיו יתקע שנציגים אחרים כן ימלאו את רצונו? הדמוקרטיה הייצוגית היא במיקרה הטוב ''דמוקרטיה של יום אחד'', וגם אז, בשל חוסר היכולת להשפיע על התוצאות, זאת דמוקרטיה בערבון מוגבל בלבד.

אין דוגמא יותר טובה להונאה שבמושג הדמוקרטיה כ''שילטון של הציבור למען הציבור'' (government by the people, for the people) מאשר מדינת ישראל. ממשלתו של יצחק רבין המנוח שהוקמה בעיקבות הבחירות של 1992 היתה קואליציה של מפלגת העבודה ומרץ. הממשלה הזאת הביאה לנו את אוסלו. כל התהליך נעשה בחדרי חדרים ובנסיבות שמביאות להטלת ספק במידת הלגיטימיות שלו. הציבור כלל לא נשאל לדעתו, לא כל שכן להסכמתו. העמידו אותו בפני עובדה מוגמרת. זו היתה תמצית גישתו של ביילין שכווריאציה על הבדיחה על הקפה והציפורים היתה לא ''ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו'', אלא ''יאכלו גם אם לא ירצו''. הוא לא ניסח את זה כך, אבל דעתו של ביילין על הצורך בקבלת הסכמת הציבור למדיניותו הובעה באופן שאיננו מותיר מקום לכל ספק בציטטות שהביא אריה פרלמן במאמרו ''עלילות יוסי בעולם הגדול'' (פא''צ 24/10/2003). מאחר שכל הנושא כלל לא היה על סדר היום, לא במערכת הבחירות שקדמה להקמת הממשלה, ולא במהלך השנה הראשונה לכהונתה, אפשר להתווכח מכאן ועד להודעה חדשה אם היוזמה הזאת של הממשלה היתה ''בשם הציבור'' או ''למען הציבור''. לעומת זאת אין כל ספק באשר להמשך. מאז אוסלו התקיימו ארבע מערכות בחירות שבכולן, ללא יוצא מן הכלל, הציבור הביע באופן חד משמעי את דעתו על הסכמי אוסלו. גם במהלכה של מערכת הבחירות שהביאה לעלייתו לשילטון של ברק ב-‏1999, כשנושא אוסלו עלה על הפרק, תועמלני מפלגת העבודה הקפידו להדגיש את העובדה שברק הצביע בכנסת נגד קבלת ההסכמים האלה (ביילין ופרס הוסתרו מעיני הציבור בתקופת אותה מערכת בחירות) וזה אומר הכל. לא צריך להרחיב את הדיבור על הבחירות של 1996 (נתניהו), ועל אחת כמה וכמה הבחירות של 2001 ו-‏2003 (שרון). בכל מערכות הבחירות האלו הציבור הביע, בצורה שאיננה מותירה מקום לספק, אי אמון מוחלט בכל תהליך אוסלו. מה זה עזר לו? ממשלה באה וממשלה הלכה. הציבור הצביע מה שהצביע. ומה הוא קיבל בתמורה? ''מה שרואים מכאן לא רואים משם''. ומה בקשר לרצון הציבור? ציפורים (אצל רבין המנוח זה היה ''פרופלורים''...).

אפשר לדבר על אורח חיים דמוקרטי, אורח חיים המאופיין ע''י שורה של חרויות וזכויות יסוד (למען האמת ישנם לא מעט משטרים הרחוקים מלהיות דמוקרטיים כפי שאנחנו מבינים זאת, בהם ניתן לתושבים לנהל אורח חיים ''דמוקרטי'' למהדרין כל עוד אין איום על מעמדו של השליט – סינגפור היא דוגמא טובה). אבל ככלל, משטר דמוקרטי במובן של ''שילטון בידי הציבור למען הציבור'' זו הונאה ממדרגה ראשונה ותו לא. לא תמיד ההונאה בולטת כמו בדוגמא של תהליך אוסלו בישראל, אבל זה קיים תמיד. השליט תמיד יעשה כעולה על רוחו, והוא תמיד ימכור לנו את הלוקש שכל מה שעשה, ''למען טובת הציבור'' נעשה. ללוקש הזה יש תמיד קונים. זה מתבטא בכך שציבור רחב שועט קדימה כמו עדת חמורים, בלי להסתכל ימינה או שמאלה. עם אלה נמנים גם כאלה שבראשם עיניים צופיות, וגם כאלה שברוב חוכמתם עלה בידם לרכוש שני (ואולי יותר) תארים אקדמאיים.

הצד הטרגי שבסיפור הזה הוא שכאשר בציבור נוצרת התחושה שהדמוקרטיה היא פארסה, אחיזת עיניים בלבד, אובד האמון בתהליך הדמוקרטי ולזה יכולות להיות תוצאות הרות אסון. עלייתו של היטלר לשילטון התאפשרה במידה לא מעטה מפני שהוא הצליח לערער את אמון הציבור הגרמני במשטר הדמוקרטי של רפובליקת ווימאר.

לסיום, כדאי להיזכר באימרתו של צ'רצ'יל ש''הדמוקרטיה הוא צורת שילטון גרועה, אבל כל האלטרנטיבות גרועות יותר''.








מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.