האמביציה לטפס בסולם הדרגות נהיית יותר ויותר פאסה אצל גברים. כי בתרבות הנקראת דמוקרטיה היא מלכתחילה אבסורדית, חולשת דעת, כי בפועל מדובר בלא יותר מאשר לרַצּוֹת. ב''עידן הדלי'' תפקיד ציבורי הוא בעיקרון הקרבה אישית המובנית בגורלם של אלה שבצעירותם קיבלו הרבה ולכן מרגישים חובה להחזיר. לא מלכוּת כמו של מלכת יופי ולא כוכבוּת כמו של כוכבת נולדת. ואותו הפמיניזם שנלחם על ''קידוּם נשים'' נלחם בעצם על הצד האפל, על הזכות להגשים חולשות, על השלטון שבאין-שלטון.
האמירה שהכי מקוממת את הפמיניסטיות האלה היא זאת: תפקידים ניהוליים ובייחוד ג'ובים פוליטיים יותר מתאימים לנשים מאשר לגברים. במדינה מהז'אנר הדמוקרטי הרשויות צריכות להיות בידי נשים.
למה ''הכי מקוממת''? כי היא פותחת לרווחה את אותה הדלת שהן חיות על להתפרץ אליה, הדלת לַריקנות הנאורוטית-אלקטרית.
עבודתה של ראש-עיר או שׂרה או מנכ''לית אל-על אמורה להיות עבודה אפורה, מינהלית במהותה, זרימה סיזיפית, ''הנבחרות'' אמורות להיות אמהות-עקרות-בית מורחבות.
מי שניגשת כראוי לתפקידים כאלה מוצאת את עצמה בדיאטה – בַגבינה שהיא מזיזה אין יותר מחצי אחוז של תהילה ו''ריגושים'' וכל שאר הירקות המהממים שמייחסות לה הפרֶחות הנכוֹת-ריגשית האלה, אלה שכותבות דוקטורטים על העיקצוּצים הטַנְטְרִיים שעושה להן הבד הטווידי שממנו מחייטים את הז'אקטים השחורים של ה''נשות קריירה''. בעוד שלמעשה מדובר בעוֹל שהוא מטִבעו הרבה פחות מרנין מגידול ילדייךְ שלךְ, למשל ולא רק למשל.
ואלה שהיו שם, כלומר הגברים, כבר מבינים את זה ורוצים לחזור הביתה, אל המערה החשמלית.
המהפכה התעשייתית עשתה מהגברים פקידים, וממש לא משנה באיזה תואר הם נושאים ולכמה אנשים הם יכולים, כלומר נאלצים להגיד מה לעשות. ופקידוּת זה משהו שיותר מתאים למהות הנשית, האופקית.
כל פעם שאתן שואלות את עצמכן מה סוד הקסם-החלום שבזוגיוּת, הנה אני נותן לכן את ההסבר הקרדינלי: כי התחרות בין גבר לאשה היא טיפשית-מופרכת מיסודה.
האתר של המחבר: ''
מארס בעקרב''.
עידן הדְלִיָה
