המאמר מתפרסם גם באתר של המחבר זרקור.לרשות השידור קורה מה שקורה בדרך כלל ליצור מסכן בעיירה. כל אחד, מן המסד ועד לטפחות, כל רם יחש וכל זב חוטם, רואה לנכון להתעלל בו, בשלומיאל הזה. ומי הפך אותו ל''שלמזל'' כזה אם לא אלה שמתעללים בו. על אלה אפשר לומר מהרסייך, מחריבייך ומסריחייך, מראשך ייצאו. כל זאת כדי שהקבלנים יוכלו לבנות, כביכול, על תילה של הרשות, מבנה חדש בעל חזות מרשימה ומושכת כזאת שתשדר חידוש ומודרנה, ''כמו מסחרי''. ושמענו כבר, בעיתון ''הארץ''- מקור המידע, שישנם יזמים פנויים שמוכנים ומזומנים להקים מבנה לתלפיות על ההריסות, אבל לא בכספים שהם עשו בשוק השידור החופשי, אלא בכספים שהם רוצים לקבל, הפעם כספי הציבור, למחזור החומרים.
רשות השידור החדשהאלה שעוקבים אחר מאמרי, המעטים יחסית, על רשות השידור, מכירים את דעתי על מוסד זה שהתרוקן מתכנים ומאנשים טובים ומצבו קשה ומעורר דאגה. אך מי הביא את המכות הרצופות על מוסד זה אם לא ממשלת ישראל וראשיה. האחרון שבהם היה אריאל שרון במינוי מנכ''ל שחבל להכביר מילים על תפקודו ועל מה שהוא גרם למוסד. ומי שאמור להיות ראש הממשלה אהוד אולמרט צריך היה להיעזר ביועץ המשפטי לממשלה כדי לשים קץ לניהול האנכרוניסטי, שערורייתי, קמאי זה. עכשיו הוא מצוטט כמי שמצדד בפרוק הרשות והקמת חלופה ציבורית במקומה. נו באמת? זה רציני זה? להרוג חולה כדי להשתיל בו את אבריו? לקבל איזה ''מוטאנט''- עובר מוטציה.
דבר אחד נעלה מעבר לכל ספק: אם הרשות תפורק, לא תקום רשות ציבורית במקומה. יקומו עוד וועדות, פוליטיות וא-פוליטיות, גופי יעוץ, מנגנוני הקמה, אבל רשות שידור ציבורית לא תוקם. ומה שגרוע עוד יותר, מביך יותר, עצוב יותר, שהציבור לא ירגיש בחסרונה. אבל החברה, הדמוקרטיה, ולבסוף, בשורה התחתונה - הציבור הזה - ישלם, ביוקר. לא בכסף, שכן הוא יחסוך מעצמו את האגרה, אלא בנכס ציבורי בעל חשיבות עליונה, עוד נכס שגזלו ממנו.
כל זה ועוד, כאילו שבאחוזות הברונים הממוסחרות הכול בסדר. שכן את מי זה מעניין אם ההוצאות לא באות במישרין מן הכיס הציבורי. הרי בניגוד לבנקים הלקוח לא משלם עמלה בעד צפייה. בעקיפין הוא משלם ועוד איך. וצריך למסמר זאת בתודעת הציבור שוב ושוב - הפרסומת בטלוויזיה נכללת בעלות המוצר על המדף. זאת, אם הלקוח צופה בערוצים 2 ו-10 או לא צופה בהם.
כמה וועדות ישבו כבר על המדוכה, במרוצת 40 שנות קיום הרשות, וכמה המלצות הומלצו, האחרונה שבהם של מי שאמור להיות המנכ''ל הבא של משרד ראש הממשלה, רענן דינור. בהמלצות שלו הוא לא מציע לפרק את הרשות. הוא מציע, כמו כל הוועדות לפניו, להפוך אותה לציבורית באמת. אין כל ספק שמי שיושבים מעל לצמרות העצים פרושי כנפיים ומוכנים לזינוק הם העטים של השידורים המסחריים. הם מחכים זה זמן רב לטרף כדי לחסל אחת ולתמיד מה שנותר מן השידור הציבורי. במציאות גם אם לא נותר ממנו הרבה לפחות קיימים העור והגידים שאפשר להפיח בהם חיים, בטיפול נכון. ישנם גם אי אלה תאים בריאים שמחזיקים מעמד. זאת אם בעל הבית יוחלף, והגוף שיועמד בראשו ייצג נאמנה את הציבור וימנה אנשים בעלי יכולת מקצועית במישור המנהלי והעיתונאי ובעלי יושרה ואחריות ציבורית, שדרים בעלי מעוף, מיומנות ושיקול דעת. כה פשוט, וכה מסובך כאשר מדובר בפוליטיקה ישראלית.
בעצם זה שוב עורבא פרח, ביצה של דינוזאורוס שלא נולדה ולא תיוולד. העובדה ש''הארץ'' ראה לנכון לייחד לה מקום בולט בעמודו הראשון, לא הופכת את הידיעה רצינית או מבוססת יותר. למצער היא משדרגת את העיתון לפופוליסטי יותר. מלבד זאת היכן שמענו שלקראת כינון ממשלה חדשה, כאשר מדובר שלא מפלגת ''קדימה'' תהיה אחראית על השידור הציבורי אלא מישהו מטעם ''העבודה'', מפריחים בלון כזה שגם אם רק יתפוצץ באוויר יעשה רעש מיותר. יו''ר האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל יכול להירגע. הוא לא צריך לאיים בנקיטת צעדים אם יפוטרו 1000 עובדי הרשות. לא שכולם דרושים שם. הם לא יפוטרו כי איש לא יפטר אותם. הם לא יפוטרו כי רשות השידור לא תפורק. הגשמת החזון לשיקומה עדיין רחוקה מאוד בנסיבות הקיימות. בינתיים אלה רעשנים לקראת יום העצמאות. חשבתי שגמרנו איתם.
אין לפרק את רשות השידור
