ביום העצמאות נתבשרנו, אנו אזרחי מדינת ישראל, הנלחמים באלימות כי הזמר והיוצר
שמוליק קראוס הוא חתן פרס שר התרבות על מפעל חיים.
לו לא היינו יודעים דבר על האדון הנכבד מר שמוליק קראוס מלבד יצירתו שהיא אכן ראויה, הרי היינו, וודאי, מרוצים מהחלטת חברי הוועדה.
אלא שלא כך הם פני הדברים: אנו יודעים עליו הרבה מאוד... זוכה פרס שר התרבות על מפעל חיים, הוא גם נרקומן, אלכוהוליסט, מכה נשים ואדם אלים. איש זה היה פעמים רבות לנטל ולמעמסה על החברה... ועודנו.
איני יודעת מה עבר להם בראש לכל חברי הוועדה: אביהו מדינה, יואב גינאי, נאוה אחירון, עמוס אורן, עפרה הלפמן, מרגלית צנעני וד''ר נתן שחר, אבל לפחות לגבי הגברת מרגלית צנעני אשר הביעה דעתה לא אחת על סוגיות של אלימות כלפי נשים – אני משתוממת.
ולגבי כל חברי הוועד אני מלאת פליאה: הרי מעבר לעין המקצועית שבחנה את היצירה, הייתה שם גם עין ממלכתית, חברתית וציבורית שידעה היטב על האלכוהול, הסמים והאלימות – ובעיקר על האלימות כלפי הזמרת ג'וזי כץ.
אני מתקשה להבין... ג'וזי כץ ספגה (מילה עדינה) מהאיש הזה מכות רצח.
ממכות אלה היא יכלה לצאת נכה, משותקת, או מתה.
הציבור לא יודע עד כמה היא ניזוקה מהאלימות כלפיה; אנו יודעים ''רק'' את אשר פורסם ברבים.
ייתכן כי המוח שלה, אשר ידע רגעי אימה ופחד לא מעטים, נפגע לא רק מהאגרופים אלא גם מכל ההורמונים ההרסניים של הפחד והטרור אשר הופרשו להגנתה.
כידוע, מכות - גם אם אין בכוונתן להרוג – הן יכולות לגרום למוות...
אולם, אליבא דמדינת ישראל, מסתבר שהאדם נשפט על פי יצירתו בלבד ורק עליה הוא מקבל פרס. אין קשר בין היותו של אדם פושע אלים לבין היותו יוצר חשוב ואל נא נערבב מין בשאינו מינו, שכן אז אנו חוטאים לאומנות שהיא, כך מסתבר, נמצאת מעל הכול, אפילו מעל לערכים של כבוד האדם, של ''ואהבת לרעך'' ושל הזכות לחיים ללא אלימות.
לכן, נלך צעד קדימה ונציע למדינה לחדד ולשכלל את הגישה הקיימת: מהיום, המדינה תנהל שתי מערכות משפט:
מצד אחד יישפט אדם על פשעיו, ומן הצד השני על הישגיו. לאחר מכן תקזז המדינה את השניים והרי לכם: רוצחים, אנסים ופושעים שהם גם מוכשרים, גם יוצרים וגם מעצבי תרבות אשר בו זמנית תורמים למדינה ובו זמנית מחריבים אותה!
יד אחת תהרוס והשנייה - תבנה!
יד אחת תלטף והשנייה - תסטור!
יד אחת תריב והשנייה תפייס!
יד אחת תייצר אלימות והשנייה אומנות!
הצעה זו תהיה כאמור שכלולו של המסר אשר העבירה מדינת ישראל היקרה לליבי ב''אקט'' המוזר הזה של מתן הפרס למר שלמוליק קראוס היוצר האלים, הזמר המכה, האומן הנרקומן, האיש שחתום על שירים נפלאים כגון ''כל השבוע לך'', ועל הפנסים שעיטרו את פניה של ג'וזי כץ ''כל השבוע לה''.
זו הטעות וזה הביזיון!
אבל עוד לא אבדה תקוותנו... הנה... באותו היום ממש מתפרסמת ידיעה על חייל צה''ל מצטיין,
חננאל מגד, נהג טנק מרכבה בחטיבה 188 בפיקוד הצפון, אשר סירב להושיט את ידו ללחוץ את ידו של הרמטכ''ל משום צו מצפונו: משפחתו של החייל המצטיין גורשה מגוש-קטיף.
מהידיעה אנו למדים כי בסיום הטקס פנה ראש אגף כח אדם, אלוף אלעזר שטרן, לחייל, נזף בו ודרש מממנו לגשת ולהתנצל בפני הרמטכ''ל על התקרית אך החייל המצטיין הסביר לאלוף כי הרמטכ''ל מזכיר לו את הטרקטורים והדחפורים שהרסו את בית סבו בנווה דקלים וסירב לדרישה.
התוצאה לא אחרה להגיעה: ''החייל מבזה את צה''ל'', ''החייל מביך את הרמטכ''ל'' וכבר שוקלת המדינה לנקוט כלפיו בצעדים: לא אתפלא אם יישלל הפרס ואם החייל יורד מדרגתו.
שיא השיאים בא לידי ביטוי בתגובת צה''ל לתקרית: ''מגד ביטא במעשהו עמדה פוליטית שאינה ראויה ואין לה מקום בצה''ל, ועל-כן הצטיינותו תישקל מחדש. הצטיינות כוללת גם התנהגות ערכית ונורמטיבית'', לשון ההודעה.
''... הצטיינות כוללת גם התנהגות ערכית ונורמטיבית''
''... הצטיינות כוללת גם התנהגות ערכית ונורמטיבית''
''... הצטיינות כוללת גם התנהגות ערכית ונורמטיבית''
שמישהו יעשה טובה ויעביר את המסר למשרד התרבות... דחוף!
לכן, אם ישללו מהחייל המצטיין את דרגתו ואת הפרס אני דורשת כי ישלל הפרס משמוליק קראוס. ולחלופין, אם יישאר הפרס בידו – שיתרום את הכסף למקלט לנשים מוכות.
החייל המצטיין, היוצר המצטיין והמדינה
