לא, אנחנו לא הולכים לדבר על מין במובן sex, אלא על מין דקדוקי. מין כאב ראש שכזה…
העברית, כידוע , מבחינה בין זכר לנקבה במילים, הן במילים המציינות יצורים חיים בעלי מין ביולוגי (נער/נערה; רופא/רופאה; כלב/כלבה, וכד'), והן במילים, המציינות צומח, דומם או מופשט: שם העצם 'קיר', לדוגמה, מינו הדקדוקי זכר; שם העצם 'תמונה', מינו הדקדוקי נקבה. במקרה זה למין הדקדוקי אין שום קשר לאופיו של העצם בעולם. המין הדקדוקי של שם העצם או של הכינוי ('את'/'אתה'; 'הוא'/'היא') בעברית גורר אחריו נטייה מתאימה של שמות התואר והפעלים בצירוף ובמשפט:
'המכונית החדשה נסעה בכביש הצר';
'האופנוע החדש נסע בדרך התלולה', וכד'.
לא אחת מוטרד דובר העברית אם נקט שימוש נכון במין הדקדוקי של שם עצם זה או אחר. 'צומת סואן או צומת סואנת?'; 'העט נשבר או העט נשברה?'. ''כאב ראש'' כזה נחסך מדובר האנגלית, שבעיקרון אינה מבחינה אבחנה דקדוקית במין. שם העצם האנגלי 'book' אינו זכר או נקבה, כשם ש-'love' אינו זכר או נקבה, והם אינם גוררים אחריהם צורות נוספות האמורות להתאים להם דקדוקית. גם כשמציינים יצורים חיים (בעלי מין ביולוגי), ברוב רובם של המקרים האנגלית אינה יוצרת אבחנה לשונית בין זכר לנקבה. משפט אנגלי כגון: ' I need a cook' יוצר בעיית תרגום לעברית: 'אני זקוק לטבח' או 'אני זקוק לטבחית'? (ועוד אפשרויות: 'אני זקוקה'/'אני זקוק…'). קרוב לוודאי שדובר העברית, בגלל אבחנת המין הדקדוקי בלשונו, יבקש קודם כול להבין אם זקוקים לטבחית או לטבח, בעוד שדובר האנגלית, שלשונו אינה מכוונת אותו לייחס חשיבות ראשונית למין, יראה בכך עניין לא רלוואנטי או אפילו לא דיסקרטי. דוברי העברית מוכרחים לבחור באחת האפשרויות, אין מנוס!
אם האבחנה במין דקדוקי במילים המציינות יצורים חיים היא פונקציונאלית (היא מסמנת אבחנת מין ''אמיתית'' בעולם), הרי שהיא נראית שרירותית לגמרי במילים שאינן מציינות יצורים חיים בעלי מין ביולוגי. השרירותיות מתבלטת עוד יותר כשמשווים את המין הדקדוקי של שמות מסוימים בשפות שונות, הנוקטות אבחנה דקדוקית של מין, כגון הערבית, הצרפתית, הגרמנית, הרוסית ועוד. חלק מהשמות שבשפה אחת הם במין זכר, עשויים להיות מין נקבה בשפה אחרת, וההפך. לדוגמה 'שעון' (זכר בעברית) הוא נקבה בצרפתית ('la montre'); 'עץ' או 'אילן' (זכר בעברית) הוא נקבה בערבית ('שג'רה'). הבא לתרגם יצירה ספרותית בערבית, שבה מתייחסים לעץ באופן מטאפורי כאל יצור נקבי המביא פרי, מה שנתמך במין הנקבה הדקדוקי של שם זה בערבית, יעמוד בפני בעיה תרגומית כמעט בלתי אפשרית אם בלשון שאליה הוא מתרגם משמש שם עצם זה בלשון זכר, כנהוג בעברית.
שאלת המין הדקדוקי מעלה את בעיית הקשר בין הלשון למציאות, או את שאלת ה''היגיון'' בלשון. הציפייה שהלשון תְמַפֶּה באופן הגיוני את המציאות החוץ-לשונית היא ציפייה תמימה. דוברי לשונות שונות מסתגלים לאבחנות שֶכּופה עליהם לשונם, בחלקן שרירותיות ואולי אף מכבידות, והן שונות מאבחנות דקדוקיות בשפות אחרות. דוברי העברית יתפלאו בוודאי לשמוע, שהצרפתית, שגם בה נהוגה אבחנה במין דקדוקי, מעדיפה, בצירופים של שייכות, לציין את מינו של שם עצם לא חי (עצם דומם, מופשט וכד') על פני ציון מינו של שם עצם או כינוי חי (שם או כינוי המציין יצור ביולוגי בעל מין טבעי). לדוגמה, כשאנו אומרים בעברית 'הכובע שלה', הצירוף העברי נותן לנו אינפורמציה על מינו של בעל/ת הכובע (בצירוף הנ''ל – נקבה), ולא על מינו הדקדוקי של שם העצם 'כובע', וזה נראה לנו הגיוני, כי לכאורה יותר רלוואנטי למסור/לקבל מידע על מינו הביולוגי של יצור חי, מאשר על מינו הדקדוקי השרירותי של שם עצם לא חי. בצרפתית, למרבה הפלא, תוכלו להיתקל במשפט כזה (תרגום מילולי לעברית): 'פגשתי אישה ש
הכובע שלו היה קרוע' ((son chapeau או: 'פגשתי את אחי,
והחולצה שלה הייתה קרועה' (sa chemise).
לפי איזה היגיון יוצרים בצרפתית ''מוזרויות'' כאלה - 'הכובע שלו, של האישה', או 'החולצה שלה, של אחי'? הרי במשפט הראשון מדובר באישה, יצור חי שמינו נקבה ולא זכר, ובמשפט השני מדובר באח, יצור חי שמינו זכר! בצרפתית חובה להתאים את מינו של כינוי השייכות ('שלו', 'שלה') למינו של שם העצם הלא חי, ולא למינו של הבעלים החי. וכיוון ששם העצם 'כובע' בצרפתית מינו זכר, חובה לצרף לו כינוי זכר ('שלו'), ושם העצם 'חולצה' מינו נקבה, ומין זה, שרירותי ככל שיהיה, ''משתלט'' על הצירוף וקובע את מינו של הכינוי ( 'שלה'), וכך ''דוחק'' את מינו של היצור החי. אכן סולם עדיפויות מוזר.
כבר אמר הבלשן רומאן יאקובסון שלשונות מובחנות זו מזו במה שהן
חייבות למסור, ולא במה שהן יכולות למסור. כל לשון וה''היגיון'' שלה.
שמעון זנדבנק עוסק בבעיית המין הדקדוקי כבעיית תרגום במאמרו המאלף ''עברית היא סקסמניאקית'' (הכותרת היא ציטוט משירה של יונה וולך ''עברית''). הוא מציין שבעיה דקדוקית פעוטת ערך, לכאורה, האבחנה הדקדוקית במין בעברית, ובעיקר בכינוי הנוכח: 'את'/'אתה', הפכה למטרד עקשני כשניגש לתרגם את הסונטות של שקספיר ואת שירי פול צלאן לעברית. כינויי גוף הנוכח באנגלית ובגרמנית אינם מסומנים מבחינת המין, כך שהנמען בסונטות של שקספיר או בשירי פול צלאן (הדמות שאליה פונה הדובר בשיר) יכול להיתפס בעיני הקורא כזכר או כנקבה, והעמימות הזאת מעניקה לטקסט היבטים אחדים ומאפשרת כמה אינטרפרטאציות. העברית, המכריחה את המשתמש לדייק במינו של הנמען, מאלצת את המתרגם לבחור באחת מהאפשרויות – שיר אהבה לגבר או שיר אהבה לאישה, והוא יעשה זאת בלית ברירה, על סמך מחקר חוץ-טקסטואלי (לדוגמה, הִתחקות אחר נמענו האמיתי של שקספיר עצמו, אם היה זה אהוב או שמא הייתה זו אהובה).
שרירותית ככל שתהיה, יש לאבחנת המין הדקדוקי בעברית תפקיד כלשהו בפענוח האינפורמאציה במשפט, על-ידי שיוך מילים אלו לאלו. לדוגמה, במשפט כגון: 'הרצועה החדשה של התיק, שנקנתה לפני שבועיים, אינה מתאימה', 'רצועה' ו'נקנתה' ''מתחברות זו לזו, בגלל הכלל הדקדוקי של ההתאמה במין (רצועה – לשון נקבה; נקנתה – לשון נקבה) , מה שמבהיר לנו שהרצועה נקנתה, ולא התיק. ולו היה זה התיק, היינו אומרים: 'הרצועה החדשה של התיק, ש
נקנה לפני שבועיים…'. האבחנה במין דקדוקי בעברית , והתאמת מילים מאותו המין זו לזו, יוצרות מעין מִסגור של מילים, והוצאה אל מחוץ לסוגריים של מילים שאינן מתקשרות מיידית לצירוף.
האם זה טוב? האם זה רע? האם זה הגיוני? האם הכללים הדקדוקיים בשפות אחרות הגיוניים יותר? הדברים שהובאו לעיל מלמדים, ששאלות כאלה אינן רלוואנטיות לתיאור מבנה הלשון, ואין לצפות מהאספקטים הדקדוקיים של לשונות לשקף נאמנה את המציאות.
מה זה מין ומי צריך את זה בכלל?
