הקיטור בא

בשנת 1892 יצאת לדרכה לראשונה הרכבת מיפו לירושלים. הפעלתה של רכבת בציר יפו-ירושלים הייתה מאורע דרמטי בחיי היישוב בארץ ישראל בימים ההם. תושבי ירושלים יצאו לקדם את פני הרכבת בהגיעה בפעם הראשונה לתחנה. העיתון ''האור'', בעריכתו של אליעזר בן-יהודה, פרסם ידיעה נרגשת בעניין. העיתונאי חרג מדיווח יבש של העובדות וכך כתב בהתלהבות:

המונים המונים בעמק רפאים. איש ואשה, נער וזקן. יהודים, ערבים, יוונים, בני אירופה ובני אסיה, ינהרו ינהרו, המונים המונים, בדרך העולה חברונה, ועגלות תרוצנה רוץ ושוב, ו''נושאי בני אדם'' (ביציקלעט) ישאו רוכבים ורוכבות וּשְנַים שלושה ילדים וילדות על כתפם, וכל הכיכר, השוממה כמעט תמיד, הומה עתה מאדם רב, וכל פנים ששים ושמחים.

מה היום מיומים?
תקיעה, תקיעה, תקיעה!
וכדורי אש ומשאות עשן ורעש אופן על מטילי ברזל, וקול אנחות עמוקות וקול בעבוע מים, וקול צפירה, וקול תרועת העם.
הקיטור בא! הקיטור בא!

ביום הראשון בשבוע הזה באה מכונת הקיטור על מסילת הברזל עד עיר דוד ושלמה וכל בני עירנו למגדול ועד קטון יצאו לקדם את פני האורח היקר הזה בשמחה וידידות בלי גבול, כי כולם חשים שקול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה, הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קדמה...וירושלים, עיר הקודש, עיר דוד ושלמה, עיר הנביאים הגדולים, מחוברת לעולם ההשכלה בכוח הקיטור!

אכן, הייתה זו תקופה של התחלות חדשות. אולם במסגרת זו לא בהתחלות טכנולוגיות נעסוק, אלא בהתחלות בתחום התקשורת - סגנון העיתונות בארץ ישראל של סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים.

כל הקורא ידיעות חדשוּתיות בעיתונות העברית של סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים חש בבירור בהבדל הסגנוני החריף שבינן לבין הידיעות בעיתונות העברית כיום. רבים נוטים לייחס את ההבדל לשינויים שחלו באוצר המילים של העברית במאה השנים האחרונות, ובכלל לראות את תהליך תחייתה של העברית כתהליך חידושי מילים בעיקר. זוהי, כמובן, ראייה צרה מדיי. השינויים שחלו בעברית היו מורכבים הרבה יותר. בהתחלה, בשלבים הראשונים של החזרה אל העברית, חסרו בשימוש לא רק מילים ומונחים לצורכי החיים השונים, אלא אמצעי הבעה ודפוסים סגנוניים לפונקציות תקשורתיות מגוונות.

איך מנסחים מאמר מדעי? איך מנסחים מודעת פרסומת או מודעת היכרות? איך מנסחים ידיעה חדשותית? האם סגנונה ראוי שיהיה כסגנון טקסט ספרותי? זאת ועוד: האם תדווח הידיעה החדשותית רק על העובדות, או שמא תיתן גם ביטוי לרחשי לבו של העיתונאי, ואולי תשמש אף מורַת דרך לקוראים ותְלַמדם את הדרך שראוי ללכת בה?

שאלות תקשורת וסגנון מעין אלה מובן שלא הוכרעו עדיין בשלבים הראשונים של תחיית הלשון. בתוך הגישושים וחיפושי הדרך שימשה העיתונות שדה ניסויים סגנוני ראשון במעלה, שעזר לגבש סגנונות עבריים מגוונים ולעצב הבדלים ביניהם, הבדלים הנראים לנו כיום כתופעה תקשורתית מובנת מאליה.

נצטט ידיעה עיתונאית משעשעת, שהתפרסמה בעיתון ''הצבי'' (אף הוא בעריכת אליעזר בן-יהודה) בשנת 1907, העוסקת גם היא ברכבת יפו-ירושלים. באמצעות הידיעות המצוטטות (זו שלעיל וזו שלהלן) ננסה להמחיש חלק מהשינויים המשמעותיים שחלו בכתיבת ידיעות עיתונאיות במאה השנים האחרונות.

איננו מדברים בעצם מסילת הברזל המחברת את יפו לירושלם, וידוע ידענו, כי לו חכמו המהנדסים מעט יתר, וכי לולא קימצו במקום שלא היה צריך לקמץ, אזי לא היתה המסילה ארוכה כל כך (96 קילומתר). איננו מדברים גם במספר השעות שיושבים הנוסעים ברכבת מיפו עד ירושלם (ארבע שעות וחצי ולפעמים גם חמש). באירופה רצות הרכבות שבעים, שמונים, מאה ולפעמים גם מאה ועשרים קילומתר לשעה (ממרסילה לפריז, ומפריז לקלה). הרכבת היפו-ירושלמית ''עושה'' רק חמישה ועשרים קילומתר לשעה, לאמר, מעט יותר מעגלה פשוטה, אך כל אלה נוכל לסבול, אנחנו הנוסעים.

אולם מה שנורא באמת, הוא שחסרים ברכבת דברים אחדים נחוצים כל כך. אַיֵה, למשל, בעגלות הרכבת, המים לשתיה, המים לרחיצה? איה למשל, בעגלות האלה, אפרונים לאפר הסיגריות? ואחרון אחרון חביב: איה, במחילת כבודכם, בית הכבוד, החשוב כל כך בנסיעות ארוכות? מאורע אופיי אירע כאן.

הנה מה שקרה לפני ימים אחדים: כומר אחד חלה פתאם. מה היה לו? איש לא ידע. אולם הכומר צעד בתוך העגלה הלוך ושוב. וירגז, וירקע ברגליו, ויִשַּך את שפתיו. הכל לשוא, את מבוקשו לא מצא. האורחים שנסעו יחד אתו חמלו על המסכן וישתתפו בצערו, ואחדים דיברו עם מנהל העגלות וידרשו כי להבא יתוקן הדבר. בו ברגע קפץ הכומר האומלל מהעגלה שרצה במהירות, החוצה. האורחים נזעקו, הרכבת הועמדה וַיֵצאו רבים להציל את הקופץ. אולם בינתים הוטב להכומר, וכשבאו אליו ''המושיעים'' צחק לאט. ''מה זה עשית?'' – שאלוהו הנוסעים – ''את אשר הייתי צריך לעשות'', ענה הכומר. ובזה שבו כולם להעגלה, והרכבת עפה ליפו.

זהו סיפור המעשה. קצת גס, קצת לא נעים, אך אמתי ולקוח מן החיים. ככה רכבותינו: הולכות במהירות של חמישה ועשרים קילומתר, משוללות מים, משוללות אפרונים, משוללות עוד דברים אחרים נחוצים ביתר.

אכן, ההתחלות היו קשות, ולא רק בגלל בית הכבוד (מעניין לעקוב אחר גלגולי המינוח שעברו על ''מוסד'' נחוץ זה – מינוחים של ''לשון נקייה'' העוקפת את העניין ה''עדין'': ''בית כבוד'', ''בית כיסא'', ''בית שימוש'', ''שירותים'' ועוד).
הייחוד שבסגנון הידיעות שציטטנו אינו נעוץ רק בהופעתן של מילים מיושנות או מוזרות, שנמצאו להן במשך הזמן תחליפים בעברית, כגון ''נושאי בני אדם'' (''ביציקלעט'', כיום – ''אופניים''. המילה ''אופניים'' חודשה על-ידי בן-יהודה ב-‏1903), ''אפרונים'' – כיום ''מאפרות'' (''מאפרה'' חודשה על-ידי י. איתן ב-‏1907), ''עגלות'' – כיום ''קרונות רכבת''. המילה ''רכבת'' עצמה הייתה אז חידוש לשוני (הומצאה על-ידי בן-יהודה ב-‏1903), ולפני כן נהוג היה להשתמש בצירוף ''מכונת קיטור'' (וראו שימוש זה בידיעה הראשונה שציטטנו), ''מאורע אופיי'' – כיום נאמר ''אופייני'' (''אופייני'' חודשה על-ידי אפשטיין ב-‏1910).

בשונה מהסגנון העיתונאי המודרני, הסגנון העיתונאי מתחילת המאה העשרים נטה לכיוון התנ''כי. לדוגמה, השימוש בפעלים הוא ברובו בנוסח פועלי העתיד המהופך המקראי: ''וַירגז, וַירקע ברגליו, וַיִשַך את שפתיו'' (כיום נאמר: ''הוא רקע ברגליו ונשך את שפתיו''). נטיית הפועַל בדרך זו, שהיא דרך המלך בסיפור המעשה במקרא, נעלמה לחלוטין מהעברית המודרנית, ואין לה דריסת רגל בלשון העיתונות כיום. שימושי לשון ''מיושנים'' נוספים על דרך המקרא בידיעות שציטטנו: ''ידוע ידענו'', ''לאמור'', ''איֵה'', ''חברונה'' (לחברון) ועוד. יתרה מזאת: התיאור העיתונאי דאז מְשלב פסוקים וחלקי פסוקים מן המקרא, ואלה יוצרים לעתים קרובות אסוציאציות למקור שממנו נלקחו. לדוגמה: ''המונים המונים'', ''קול תרועה'', ''מה יום מיומיים'', ''ששים ושמחים'', ''מקטון ועד גדול'', ''משאות עשן'' (במקרא: ''משאֵת עשן'', במשמעות עמוד עשן) ועוד. כאמור, בתחילת דרכה של העיתונות בארץ ישראל נטה סגנון הכתיבה העיתונאי באופן בולט לכיוון המקראי. אליעזר בן-יהודה עצמו היה איש ההשכלה, האמון על הסגנון המקראי. עם זאת לא הסתמכה הכתיבה העיתונאית רק על יסודות מקראיים, אלא עשתה שימוש ביסודות לשוניים מאוחרים יותר. מה שנתן אז את תחושת החידוש הלשוני היה השילוב של מילים חדשות שהומצאו לא מכבר, העירוב של יסודות לשוניים מתקופות הלשון השונות, וההשתחררות ההדרגתית מהמליצה המקראית, הווה אומר: הימנעות מכתיבת טקסט שכל כולו הטלאת פסוקים שלמים מהמקרא (כתיבה אופיינית לסופרי ההשכלה שיצרה סגנון דפוסי של חומרים מוכנים, המסוגל לדווח אך ''בערך'' על פרטי האירוע). יש שֶכּינו את הסגנון העיתונאי החדש שהלך ונוצר אז – ''הסגנון הירושלמי''.

הידיעות שציטטנו ממחישות את ההתפתחות המשמעותית שחלה במוסכמות התקשורת העברית. בכתיבה העיתונאית כיום קיימים הבדלים מוסכמים בין דיווח חדשותי המתמקד בעובדות, לבין מאמר המעלה טיעונים ועמדות של הכותב, או כַּתָּבה הדנה בתופעה חברתית או בדמות ציבורית, או טור אישי של עיתונאי הנותן דרור להגיגי לבו, או תיאור ספרותי. הידיעות המצוטטות לעיל, לעומת זאת, הן מעין עירוב של תיאור ספרותי, כַּתָּבה, מאמר טיעון, טור אישי וידיעה חדשותית. בעיתונות העברית שלפני כמאה שנים לא התגבשו עדיין בידולים סגנוניים וקודים מוסכמים לז'אנרים התקשורתיים השונים.

---